רע"א 3221/08 דוד השחר נ. אגודת בתי יתומים ויתומות תל אביב

1.

לפניי בקשת רשות לערער על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט י' שנלר) לדחות בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט ח' טובי), במסגרתו התקבלה תביעתה של המשיבה לסילוק ידם של המבקשים מחלקה 69 בגוש 6962, המצויה ברחוב כ"ג יורדי הסירה בתל-אביב (להלן: המקרקעין ).

2.

המשיבה הינה בעלים רשום של המקרקעין נשוא המחלוקת. על-פי העובדות בפסק דינו של בית משפט השלום, למן שנות ה-30 היה בנוי על המקרקעין בית מגורים, אשר נהרס, ככל הנראה, בשנת 1988. לטענת המשיבה, המבקשים פלשו למקרקעין במועד מאוחר יותר, הציבו בהם ציוד ועשו במקרקעין כבשלהם, כל זאת ללא זכות חוזית או חוקית ומבלי שניתנה להם הסכמתה של המשיבה לכך. בתביעה שהגישה לבית משפט השלום, עתרה המשיבה לסילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין ולחיובם בהחזרת החזקה בהם לידיה, כשהם פנויים מכל אדם וחפץ. מנגד, טענו המבקשים כי הם מחזיקים בקרקע למן שנות ה-50, וכי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות. עוד טענו המשיבים כי הם הבעלים האמיתיים של המקרקעין אותם רכשו בכסף מלא ובתקיעת כף. לחילופין, טענו המבקשים כי הם דיירים מוגנים. במסגרת סיכומי טענותיהם הוסיפו המבקשים וטענו להיעדר סמכות של בית המשפט לדון בתביעה, ולהיותם בני רשות במקרקעין מכוח חזקתם בהם.

בפסק דינו דחה בית משפט השלום את טענות המבקשים. נקבע, כי למבקשים, או מי מהם, אין כל זכות חוקית המוכרת על-פי דין להמשיך ולהחזיק במקרקעין, שהינם בבעלות המשיבה, שהוכחה. טענותיהם של המבקשים כי הינם בעלי זכויות הבעלות במקרקעין וכי הינם דיירים מוגנים נדחו. טענותיהם של המשיבים כי יש לדחות את התביעה מחמת התיישנות, מכוח חזקה נוגדת ומכוח היותם בני רשות במקרקעין נדחו גם הן, תוך שבית המשפט דן בטענות אחת לאחת נוכח הראיות והעדויות שבפניו. בית המשפט קיבל את התביעה, והורה אפוא על סילוק ידם של המבקשים מהמקרקעין ועל החזרתם למשיבה כשהם פנויים מכל אדם וחפץ תוך 30 יום.

3.

ביום 19.12.2007 הגישו המבקשים בקשה לבית משפט השלום לעיכוב ביצוע פסק הדין האמור עד למתן פסק דין בערעור שהוגש על-ידם לבית המשפט המחוזי. בית המשפט דחה בקשה זו, תוך שהוא קובע כי סיכויי הערעור "קלושים המה עד למאוד", שכן הקביעות בפסק הדין מעוגנות היטב בחומר הראיות. עוד קבע בית המשפט כי מאזן האינטרסים נוטה לטובת המשיבה, זאת לאור הקביעה בפסק הדין כי המקרקעין אינם משמשים למבקשים למגורים או למקום עבודה, ומשכך לא ייגרם למבקשים נזק בלתי הפיך כתוצאה מפינויים. בית המשפט הוסיף, כי גם אם ייקבע בערכאת הערעור כי למבקשים ישנה זכות להחזיק במקרקעין בניגוד לרצון המשיבה, או כי יש להתנות את פינוי המקרקעין בפיצוי כספי, הרי שהמחלוקת הינה מחלוקת כספית גרידא, שבגינה אין להיעתר לבקשה לעיכוב הביצוע.

4.

בעקבות החלטה זו הגישו המשיבים לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בקשה להורות על עיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום עד להכרעה בערעורם על פסק הדין. בהחלטתו מיום 1.4.2008, דחה בית המשפט המחוזי (כב' השופט י' שנלר) את הבקשה, בציינו כי טענות המבקשים מופנות נגד קביעות עובדתיות של בית משפט השלום ונגד התרשמותו מהעדים ומהמסמכים השונים, ממצאים בהם אין ערכאת הערעור מתערבת על נקלה, ועל כן סיכויי הערעור אינם גבוהים. עוד הוסיף בית המשפט כי בחינת מאזן הנוחות מעלה אף היא כי יש לדחות את הבקשה, שכן אין מדובר בפינוי מבית מגורים, והנזק הצפוי למבקשים, אם יתקבל הערעור, אינו בלתי-הפיך.

על החלטתו זו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

5.

המבקשים מעלים בבקשה מספר טענות, העיקרית שבהן הינה כי שגה בית משפט השלום בקבעו שהמקרקעין אינם ביתם ומקור פרנסתם. משכך, המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, וכי הנזק שייגרם להם מפינוי המקרקעין אינו בר-תיקון. לטענת המבקשים, סיכויי הערעור גבוהים הם, נוכח שגיאות שונות אשר נפלו בפסק דינו של בית משפט קמא ואשר הובילו למסקנתו כי למבקשים אין כל זכות במקרקעין. המבקשים מלינים על כך שבית משפט קמא הסתמך בפסק דינו על מסמכים "סתמיים" או "נושנים", כלשונם, ועל היעדר התייחסותו לחלק מן העדויות, לפיהן המקרקעין משמשים עבור המבקשים למגורים. עוד טוענים המבקשים כי ככל הידוע להם, המקרקעין נמכרו על-ידי המשיבה, ופסק הדין, אשר התעלם מעובדה זו, הינו שגוי מעיקרו שכן הוא ניתן למי שאינו הבעלים האמיתי של המקרקעין. ממילא, לטענתם, מאחר והמקרקעין אינם בבעלות המשיבה, לא ייגרם לה כל נזק אם תתקבל בקשתם לעיכוב ביצוע.

6.

לאחר שעיינתי בטענות המבקשים, בפסק הדין של בית משפט השלום ובהחלטותיהן של הערכאות דלמטה, מצאתי כי אין מקום להיעתר לבקשה. ככלל, על פסק דין להתבצע מיד עם הינתנו, בהתאם להוראת תקנה 466 ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד- 1984. על מנת לסטות מהכלל האמור נדרש בית המשפט לשני מבחנים מצטברים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. על המבקש לעכב ביצועו של פסק דין להראות כי סיכויי הערעור הינם גבוהים, וכי ביצועו של פסק הדין יקשה עד מאוד על השבת המצב לקדמותו, באופן העלול לגרום למבקש נזק בלתי-הפיך, אם וכאשר יתקבל הערעור ( בש"א 2966/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב יפו , פ"ד נ (1) 668, 672 (1996); ע"א 8947/07 מיש-קן במושבה בע"מ נ' לינדאור (טרם פורסמה, (18.2.2008)).

בענייננו, על פני הדברים, ומבלי לקבוע עמדה נחרצת, דומה כי סיכויי הערעור אינם גבוהים. טענותיהם של המבקשים כי הם מתגוררים במקרקעין וכי הם משמשים להם מקור פרנסה נבחנו על-ידי בית משפט קמא, אשר דחה אותן נחרצות לאחר התרשמות ישירה הן מהעדים אשר העידו בפניו, הן מחומר הראיות הנוסף אשר הוגש לעיונו. כידוע, ככלל, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאים שבעובדה ובממצאי מהימנות, אלא במקרים חריגים ונדירים (ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(6) 625, 631 (2004)). העובדה שהערעור מתמקד בקביעות עובדתיות אשר נקבעו על-ידי בית משפט השלום משליכה בבירור על סיכויי הערעור, ולא מצאתי כל הצדקה להתערב בקביעותיהן של הערכאות דלמטה בעניין זה.

באשר למאזן הנוחות, הרי שלאור קביעתו של בית משפט קמא כי אין מדובר במקרקעין המשמשים למבקשים למגורים או כמקור פרנסה, נראה כי לא ייגרם להם נזק בלתי-הפיך כתוצאה מפינויים, וככל שאכן ייגרם נזק, ניתן יהיה לפצותם בגינו, אם וכאשר יתקבל הערעור, שכן מדובר בנזק ממוני בעיקרו. אוסיף, כי מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המבקשים לא הניחו תשתית שתבסס את טענתם לנזק הבלתי הפיך שייגרם להם אם לא יעוכב ביצוע פסק הדין, ומשכך ברי כי לא ניתן לומר שמאזן הנוחות נוטה לטובתם.

הבקשה, אפוא, נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.