רע"א 3417-21 רע"א 3417-21

1.זוהי בקשה למתן רשות לערער על פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ר' כהן) מיום 28.2.2021 ב-ת"צ 13982-05-13, שבו התקבלה תובענה ייצוגית שהוגשה נגד המבקשות (להלן: פסק הדין החלקי). תחילה הוגש ההליך כערעור בזכות, אך משהובהר בהחלטה מיום 29.7.2021 (הרשם ר' גולדשטיין) כי פסק הדין החלקי הוא בגדר "החלטה אחרת" – שונה סיווג ההליך מערעור בזכות לבקשה למתן רשות ערעור.

רקע

2.ראשיתו של ההליך בבקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגישו המשיבים נגד המבקשות, חמש חברות ביטוח, בגין תשלום חסר של ריבית המתווספת לתגמולי ביטוח (להלן: בקשת האישור, התובעים, ו-חברות הביטוח, בהתאמה). במוקד בקשת האישור עמדה מחלוקת בנוגע לפרשנות התיבה "יום מסירת התביעה" שבסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: חוק חוזה הביטוח). וזו לשון הסעיף:

"על תגמולי הביטוח יתווספו הפרשי הצמדה כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, מיום קרות מקרה הביטוח, וריבית צמודה בשיעור שנקבע לפי סעיף 1 לחוק האמור לענין ההגדרה "הפרשי הצמדה וריבית" מתום 30 ימים מיום מסירת התביעה; אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לפי החוק האמור" (ההדגשה הוספה, ע'ב').

לשיטת חברות הביטוח, יום מסירת התביעה לתשלום תגמולי ביטוח, המשמש נקודת ייחוס לתוספת ריבית לתגמולים, הוא המועד שבו מסר המבוטח את המסמך המהותי האחרון שנדרש לבירור החבות, וככלל חברות הביטוח שילמו ללקוחותיהן את הריבית בהתאם לפרשנות זו. התובעים מצידם טענו כי יום מסירת התביעה חל קודם לכן, במועד שבו נמסרה לחברות הביטוח דרישת תשלום בגין קרות מקרה ביטוח, אף אם זו לא נתמכה במסמכים כלשהם. בהתאם לכך, עתרו התובעים לקבל את ההפרש בין הריבית ששולמה להם בפועל, לבין זו שאמורה הייתה להיות משולמת לפי החישוב המיטיב עימם.

בקשת האישור התקבלה בהחלטה מיום 30.8.2015 (השופט י' ענבר, ס"נ) (להלן: החלטת האישור), תוך שנקבע כי ישנה אפשרות סבירה ששאלת אופן חישוב הריבית תוכרע לטובת הקבוצה המיוצגת, כדרישת סעיף 8(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. בקשה למתן רשות ערעור על החלטת האישור נמחקה בהסכמת הצדדים, בהחלטה מיום 3.8.2016 (רע"א 6986/15).

3.ביום 28.2.2021 ניתן פסק-דין חלקי בתובענה הייצוגית, שבו נקבע כי חברי הקבוצה המיוצגת זכאים לפיצוי בגין הפרשי הריבית שלא שולמו להם. זאת לאחר שנדחתה טענת חברות הביטוח באשר לפרשנות סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח. בית המשפט המחוזי סבר כי "יום מסירת התביעה" הנזכר בסעיף 28(א) הוא "המועד שבו התקבלה לראשונה בחברת הביטוח או אצל סוכן הביטוח, לפי המוקדם, פניה המעידה על כך, שהמבוטח (או צד ג' או המוטב) מעוניין לקבל את תגמולי הביטוח, ללא צורך בצירוף מסמך כלשהו".

לצד זאת עמד בית המשפט על מקרים שבהם דיווח על קרות מקרה ביטוח לא יעלה כדי "מסירת תביעה" לעניין תשלום הריבית, ויהווה הודעה ולא יותר מכך. הובהר כי "הודעה, להבחין מתביעה, היא כאשר המבוטח מודיע במפורש, שאינו מעוניין להפעיל את הפוליסה ולקבל תגמולי ביטוח וכי ההודעה היא למען הזהירות בלבד". עוד קבע בית המשפט כי עקרונות אלה יחולו בכל ענפי הביטוח ובכל סוגי הפוליסות.

עם זאת, שיעור הפיצוי שיקבלו חברי הקבוצה ואופן מימושו לא נקבעו, ובית המשפט הבהיר כי על מנת לחשב את היקף החבות של חברות הביטוח – בין אם באופן פרטני ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה המיוצגת, בין אם על בסיס הערכה סטטיסטית – נדרש למנות מומחה. לשם כך הורה בית המשפט כי הצדדים יגישו את עמדתם בהתייחס לסמכויות שיינתנו למומחה ואופן עבודתו, והתובעים אמנם עשו כן ביום 7.4.2021.

הטענות בבקשה למתן רשות ערעור

4.ביום 18.5.2021 הוגש ההליך שלפניי, שבמסגרתו מלינות חברות הביטוח על שנקבע בפסק הדין החלקי. בד בבד עם הגשת הערעור – שסווג בהמשך כבקשה למתן רשות ערעור – הגישו חברות הביטוח בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין החלקי ועיכוב הדיון בבית המשפט המחוזי, וזו התקבלה בהחלטה מיום 23.6.2021 (השופטת ד' ברק-ארז).

בבקשה למתן רשות ערעור (להלן: הבקשה) טוענות חברות הביטוח כי בית המשפט המחוזי אמנם דחה את הפרשנות שהוצעה על ידן לסעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח, אך לא הכריע באופן פוזיטיבי בשאלה מהו יום מסירת התביעה, הוא היום הקובע לחישוב הריבית. לטענתן, בשל המאפיינים הייחודיים של ענפי הביטוח השונים, יש צורך לזהות את יום מסירת התביעה בכל ענף וענף. ללא קביעה ברורה המומחה לא יוכל לבצע את עבודתו ולחשב את שיעור הפיצוי, ומשכך מינויו חסר תוחלת.

5.בהמשך הבקשה שבות חברות הביטוח על טענות שהעלו בשלבים קודמים של ההליך, ונדחו הן במסגרת החלטת האישור הן במסגרת פסק הדין החלקי. כך נטען כי הפרשנות המוצעת על ידן לחוק חוזה הביטוח, שלפיה יום מסירת התביעה הוא היום שבו השלים המבוטח את מסירת המסמכים הדרושים לבירורה, היא הפרשנות הסבירה היחידה. לשיטתן, כל קביעה אחרת סותרת את לשון החוק, ויוצרת למבוטחים תמריץ לעכב את בירור התביעה.

טענה נוספת של חברות הביטוח היא כי בענייננו קיים מעשה בית דין שמקורו בהסדר פשרה שנערך בתובענה ייצוגית קודמת שנוהלה נגדן, ב-ת"א (ת"א) 1409/08 מסיקה נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: הסדר מסיקה). חברות הביטוח טוענות כי הסדר מסיקה אימץ את עמדתן הפרשנית, כשקבע כי הפרשי הריבית יחושבו לפי המועד שבו התקבל המסמך האחרון שנדרש לצורך בירור תביעת תגמולי הביטוח. לשיטתן, ישנה "קרבה משפטית" בין הקבוצה הנטענת בבקשת האישור לבין הקבוצה שלגביה חל הסדר מסיקה, מצב שיוצר מעשה בית דין שחוסם הגשת תביעה נוספת באותו עניין. טענה חלופית שבפי חברות הביטוח היא כי הסדר מסיקה, שקיבל תוקף של פסק דין, יצר עבורן הרשאה חוקית לפעול כפי שפעלו, והן הסתמכו על הרשאה זו בתום לב.

זאת ועוד. חברות הביטוח מלינות על כך שבקבוצה המיוצגת נכללים מבוטחים שחתמו על הסכמי פשרה או כתבי ויתור, שבהם הוסדר גם תשלום הריבית. לטענתן, הדבר גורם ל"פתיחה רטרואקטיבית של הסכמי פשרה" שנועדו לסיים את כל המחלוקות בין הצדדים, ויש בכך כדי לפגוע בהסתמכותן על אותם הסכמים.

6.בתשובתם טוענים התובעים כי הבקשה היא ניסיון נוסף של חברות הביטוח לעכב ולסרבל את ההליך הייצוגי, שמתנהל מאז שנת 2013. לטענתם, יש לדחות את כל טענות חברות הביטוח, שחלקן אף הועלו כבר במסגרת הבקשה שנמחקה למתן רשות ערעור על החלטת האישור, ולא ניתן לשוב ולהעלותן כעת.

ביחס לטענה שלפיה מינוי המומחה אינו ישים, טוענים התובעים כי היא סותרת חזיתית את טענתן של חברות הביטוח כפי שנמסרה לבית משפט זה במסמך מיום 11.7.2021, שבו הביעו את עמדתן בשאלת סיווג ההליך. במסמך זה טענו חברות הביטוח כי יש לסווג את ההליך כערעור בזכות, משום שפסק הדין החלקי "מהווה פסק דין סופי המכריע בטענות ובסעדים שהתבקשו על-ידי המשיבים (התובעים, ע'ב') (גם אם באופן שגוי, כאמור בהודעת הערעור), כאשר כל שנותר הוא ליישם אותו". באותו מסמך נכתב גם כי "העניין היחידי שלא נכלל בפסק הדין – וזו הסיבה להכתרתו כ'פסק דין חלקי' – הינו חישוב גובה התשלומים להם זכאים חברי הקבוצה". משכך, אין לקבל את טענת חברות הביטוח שלפיה בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת היום הקובע לחישוב הריבית.

לגופה של הטענה טוענים התובעים כי בהחלטת האישור נקבע במפורש שיום מסירת התביעה הוא יום מסירת הפנייה שמעידה על כך שהמבוטח מעוניין לקבל תגמולי ביטוח, גם אם לא צורפו אליה מסמכים. כן הובהר כי הכרעה זו אחידה בכל סוגי הביטוח ובכל הפוליסות. החלטת האישור אומצה בפסק הדין החלקי, שגם בו הובהר כי תביעה היא פנייה שמעידה על רצונו של המבוטח לקבל תגמולי ביטוח, ללא תלות בצירוף מסמכים.

7.ביחס לטענת הפרשנות, התובעים עומדים על כך שהפרשנות המוצעת על ידי חברות הביטוח לחוק חוזה הביטוח אינה אפשרית מבחינה לשון החוק ולא מתיישבת אף עם תכליתו. לטענת התובעים, קביעה שהריבית תחושב לפי מועד מסירת המסמך האחרון מעניקה לחברות הביטוח שיקול דעת רחב להחליט מהו המסמך הנחוץ האחרון באופן שישרת אותן. המשמעות היא שאותה פנייה יכולה להיחשב "תביעה" לצורך חישוב הריבית בחברת ביטוח אחת, ולא להיחשב ל"תביעה" בחברה אחרת. זאת בניגוד לכוונתו הברורה של המחוקק לקבוע מועד אחיד ומובהק שממנו תחושב הריבית. עוד טוענים התובעים כי לאחר שניתן פסק הדין החלקי התקבלה טענה זהה לטענתם בבקשה לאישור תובענה כייצוגית נגד חברות ביטוח אחרות, ב-ת"צ 4398-09-15 בן יטח נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ (26.5.2021).

בתגובה לטענת חברות הביטוח כי הסדר מסיקה יצר מעשה בית דין שעליו הסתמכו, טוענים התובעים כי חברות הביטוח לא שינו דבר בהתנהלותן בהתבסס על הסדר מסיקה, ובוודאי שלא שינו את מצבן לרעה בהסתמך עליו. התובעים טוענים כי התנהלות חברות הביטוח לאחר שנחתם הסדר מסיקה מלמדת על כך כי הן סברו שההסדר לא מחייב כלפי מי שלא נכללו בקבוצה שם, ואין מקום להחיל כעת מעשה בית דין מכוח "קרבה משפטית".

אשר לטענת חברות הביטוח כי יש להחריג מהקבוצה מבוטחים שחתמו על הסכמי פשרה או כתבי ויתור, טוענים התובעים כי חברות הביטוח הודו בבית המשפט המחוזי שאינן משלמות למבוטחים ריבית במקרים אלה. משכך, לא ניתן לטעון שבאותם מקרים הוסדר תשלום הריבית במסגרת הסכם פשרה או כתב ויתור. התובעים מדגישים כי החובה לשלם ריבית היא קוגנטית, ולכן כלל לא ניתן להתפשר או לוותר על הזכות שקמה מכוחה. עוד נטען כי הרוב המכריע של תביעות הביטוח מסתיים בפשרה או בחתימה על כתב ויתור, ולכן משמעות קבלת טענות החברה תהיה החרגה של מרבית הקבוצה המיוצגת.

דיון והכרעה

8.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית. פסק הדין החלקי הכריע במחלוקות העיקריות בין הצדדים ובכך עשה כברת דרך משמעותית בדרך להכרעה סופית בהליך. עם זאת, הוא נותר בגדר "החלטה אחרת" משלא נקבע בו סכום הפיצוי שחברות הביטוח חייבות בתשלומו, אלא נקבע רק המתווה הדיוני שלפיו ינוהל המשך ההליך, עד לפסק הדין הסופי.

אם כן, נקודת המוצא לדיוננו היא כי ערכאת הערעור תמעט להתערב בהחלטות ביניים של הערכאה הדיונית, והביקורת על החלטות אלה תידחה לדיון בערעור על פסק הדין הסופי, אם יוגש. החריגים לכלל זה מפורטים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), שלפיו רשות ערעור על החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה (ראו רע"א 7153/21 פלוני נ' לאומית שירותי בריאות (13.6.2022)).

9.יישום כלל זה מוביל למסקנה כי אין להיעתר לבקשה, משלא עלה בידי חברות הביטוח להציג טעם שמצדיק חריגה מברירת המחדל האמורה. ויובהר כי עצם העובדה שמדובר בהחלטה מהותית שהכריעה במחלוקות המרכזיות בין הצדדים, אינה מטה את הכף אל עבר מתן רשות ערעור.

בית המשפט המחוזי טרם סיים את מלאכתו, ולצורך השלמתה הוא סבר כי נדרש מינוי מומחה שיחשב את היקף החבות של חברות הביטוח בהפרשי הריבית שלא שולמה למבוטחים. אמנם גיבוש עמדתן של חברות הביטוח בנוגע לסמכויות שיינתנו למומחה ואופן עבודתו, כפי שהתבקשה על ידי בית המשפט המחוזי, כרוכה בהשקעת משאבים מסוימים מצידן; וייתכן שמשאבים נוספים יידרשו על מנת שהמומחה יוכל לבצע את עבודתו כיאות. עם זאת, לא שוכנעתי כי מינוי המומחה בעת הזאת עלול לגרום לחברות הביטוח נזק של ממש, או להוביל לניהול הליך מיותר או שגוי.

מבלי לנקוט עמדה בשאלת סיכוייו של ערעור שיוגש על פסק הדין הסופי, אציין כי קיימת אפשרות שבעתיד יתברר כי הכרעה זו או אחרת מבין ההכרעות שבגדרי פסק הדין החלקי אינה עומדת במבחן ערכאת הערעור; ובתוך כך ייתכן שמינוי המומחה יתברר בדיעבד כמיותר. אך התרופה לכך אינה מצויה במתן רשות ערעור על החלטת ביניים, אלא בפסיקת הוצאות שישקפו את המשאבים שירדו לטמיון, ככל שיימצא לכך מקום (ראו ב-רע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012)).

10.אשר לטענות האחרות שנכללו בבקשה, ובכללן הטענה בנוגע לפרשנות סעיף 28(א) לחוק חוזה הביטוח; הטענה לקיומו של מעשה בית דין מכוח הסדר מסיקה; והטענה בנוגע להסכמי פשרה וכתבי ויתור שהסדירו את תשלום הריבית – אלה אינן מתאימות להתברר במסגרת של בקשה למתן רשות ערעור. המקום המתאים לכך הוא בגדרי ערעור על פסק הדין הסופי, אם יוגש בבוא העת.

ההליך הייצוגי נגד חברות הביטוח מתנהל קרוב לעשור, וכעת הוא מצוי כמעט בישורת האחרונה. הרושם הוא שהבקשה למתן רשות ערעור לא הוגשה אלא בניסיון להוסיף ולהאריך את ההליך שלא לצורך. קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר ל"יום מסירת התביעה", הנזכר בחוק חוזה הביטוח, ברורה ומהווה תשתית מספקת לעבודת המומחה. אם במהלך גיבוש חוות דעתו של המומחה או לאחריה, יתברר שיש ממש בטענת חברות הביטוח בדבר צורך בהכרעה פרטנית לגבי ענפי הביטוח השונים, חזקה על בית המשפט המחוזי שיידרש לעניין זה.

11.התוצאה היא שהבקשה למתן רשות ערעור נדחית. המבקשות (חברות הביטוח) יישאו בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ש"ח.