רע"א 3868/13 סנא לחאם נ. ג'מאל בדוי

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט א' זמיר) מיום 2.5.2013, בה נדחתה בקשת המבקשת להתיר לה להגיש חוות דעת של מומחה בתחום הגרפולוגיה במסגרת הליך המתנהל בינה ובין המשיב.

1.

בשנת 2007 התקשרו המבקשת והמשיב בהסכם למכירת זכויותיה של המבקשת בדירה ברחוב ארליך 27 ביפו (להלן: הדירה ). לאחר שהחזקה בדירה נמסרה למשיב ולאחר שנרשמה לטובתו הערת אזהרה על זכויותיה של המבקשת, התגלע סכסוך בין הצדדים ובשנת 2009 הם הגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו תובענות הדדיות בנוגע לזכויות בדירה. בתביעתה טענה המבקשת כי בין הצדדים נכרת ביום 2.4.2007 הסכם למכירת הזכויות בדירה תמורת סך של 80,000 דולר והיא עתרה לביטול ההסכם בשל הפרתו ולפינויו של המשיב מהדירה (ה"פ 1605/09 שהוסבה בהמשך ל-ת"א 2032/09). המשיב, מצידו, עתר להצהרה כי הוא בעל הזכויות בדירה וטען כי בין הצדדים נכרת תחילה הסכם למכירת הדירה תמורת סך של 40,000 דולר וכי בהמשך, ביום 2.4.2007, סוכם על הפחתת התמורה לסך של 27,000 דולר בלבד (ה"פ 1710/09). שתי התובענות התבררו בפני כבוד השופט י' זפט אשר בהחלטתו מיום 22.4.2010 דחה בקשה לאחד בהן את הדיון בקובעו כי "מספיקה הכרעה בתיק אחד, ולא משנה באיזה תיק כדי להכריע את הסכסוך".

ביום 12.8.2010 ניתן פסק הדין בתביעת המשיב ובמסגרתו קבע בית המשפט המחוזי כי מן המסמכים שהוצגו בפניו עולה שבין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב כבר ביום 4.3.2007 ובו הועמדה התמורה על סך של 40,000 דולר (הסכם זה צורף כנספח ז' לבקשה דנן ויכונה להלן: הסכם המכר המקורי ). בית המשפט הוסיף וקבע כי קיומו של ההסכם המאוחר הנטען על-ידי המבקשת בו ננקבה תמורה בסך של 80,000 דולר – כלל לא הוכח, וכי ההסכם המאוחר הנטען על-ידי המשיב בו הופחתה התמורה לסך של 27,000 דולר, הוא הסכם שנכרת למראית עין בלבד על מנת להימנע מתשלום מס, ועל כן הוא בטל. נוכח ממצאים אלה קבע בית המשפט כי אין מקום להיעתר לסעד שביקש המשיב ולהצהיר כי הוא בעל הזכויות בדירה, וזאת משום שתביעתו התבססה על הסכם מכר שאינו תקף. בשולי הדברים הוסיף בית המשפט וציין כי טענות המבקשת לפיהן היא ביטלה את הסכם המכר והשיבה למשיב את כספו, לא הוכחו ודינן להידחות. המבקשת ערערה על פסק הדין לבית משפט זה (ע"א 7614/10) אך ביום 18.7.2011 נמחק הערעור לפי בקשתה.

2.

לאחר הדברים האלה הגיש המשיב תובענה חדשה בה עתר להורות למבקשת להמציא לו את כל המסמכים הדרושים לצורך השלמת רישום הדירה על שמו בהתאם לתנאי הסכם המכר המקורי (ה"פ 19293-09-10). המבקשת, מצידה, עתרה לתיקון התובענה שהגישה (ת"א 2032/09) אשר נותרה תלויה ועומדת, וביום 1.11.2011 נעתר בית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' זמיר) לבקשתה וכן הורה על איחוד הדיון בשתי התובענות. בכתב התביעה המתוקן עתרה המבקשת להצהיר כי הסכם המכר המקורי אינו תקף משום שהיא לא חתמה עליו, ולחלופין עתרה להורות על ביטולו של הסכם זה מחמת הפרתו. מנגד, הגיש המשיב בקשה לסילוק תביעתה של המבקשת על הסף נוכח קיומו של מעשה בית-דין. בהחלטתו מיום 22.1.2012 קבע בית המשפט המחוזי כי הממצא שנקבע בפסק דינו של השופט י' זפט, לפיו הצדדים כרתו הסכם מכר מחייב ביום 4.3.2007, מהווה מעשה בית-דין המונע מהמבקשת לטעון אחרת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המבקשת רשאית לטעון שההסכם הופר על-ידי המשיב ושהיא זכאית לבטלו.

3.

בהתאם להחלטת בית המשפט הגישו הצדדים תצהירי עדות מטעמם ודיון ההוכחות בתביעותיהם המאוחדות נקבע לתחילת חודש מאי 2013. ביום 11.4.2013 עתרה המבקשת להתיר לה להביא ראיה נוספת - חוות דעת של מומחה בתחום הגרפולוגיה אשר לטענתה לא צורפה בשלב מוקדם יותר מחמת שגגה - על מנת לתמוך בטענתה כי חתימתה על גבי הסכם המכר זויפה. בהחלטתו מיום 2.5.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה " הן בשל השיהוי בהגשתה והן בשים לב להיקפה המוגדר של המחלוקת (לאור פסק דינו של כב' השופט זפט והחלטות הביניים שלי) ".

4.

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענת המבקשת כי היה מקום להתיר לה להציג את חוות הדעת הגרפולוגית לתמיכה בגרסתה. לטענת המבקשת, בהליך שהתנהל בפני השופט י' זפט ובהליך הנוכחי הוצגו מספר גרסאות של הסכמי מכר הנושאים את התאריך 4.3.2007, שאחת מהן היא "הסכם המכר המקורי" (נספח ז' לבקשה דנן). המבקשת אינה חולקת על כך שקיים מעשה בית דין ולפיו בינה ובין המשיב נכרת הסכם מכר מחייב ביום 4.3.2007, אך לטענתה נוכח קיומן של מספר גרסאות להסכמים הנושאים תאריך זה, מתעוררות שאלות רבות ובהן השאלה איזה מן הגרסאות היא הגרסה המחייבת והאם גרסה זו אכן נחתמה על-ידה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי בתי המשפט נוקטים בגישה מקלה בבוחנם בקשות לצירוף ראיה וכי היה על בית המשפט קמא לנהוג בהתאם לגישה זו, במיוחד נוכח העובדה שבקשתה הוגשה טרם שהחל שלב שמיעת הראיות. עוד טוענת המבקשת כי קבלת בקשתה לא תפגע בזכויותיו של המשיב, אשר יוכל לחקור את המומחה מטעמה בחקירה נגדית, ואילו דחייתה פוגעת בזכויותיה החוקתיות והדיוניות.

5.

המשיב טוען מנגד כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את בקשת המבקשת, אשר לטענתו חורגת מגדר המחלוקת הנוכחית ומבקשת לחתור תחת הקביעה החלוטה לפיה בין הצדדים נכרת הסכם מכר מחייב ביום 4.3.2007. המשיב מוסיף וטוען כי קבלת חוות הדעת הגרפולוגית תאריך ותסרבל את הדיון בתובענות ולדבריו אין בחוות הדעת כדי לקדם את המחלוקת בין הצדדים - הניטשת סביב השאלה האם הסכם המכר המקורי הופר אם לאו. עוד טוען המשיב כי המבקשת פעלה בחוסר תום לב משצירפה את חוות הדעת הגרפולוגית לבקשתה אף שטרם הותר לה להגישה; כי עיון בחוות הדעת מעלה שזו נערכה ביום 21.1.2013 – דהיינו לאחר המועד שנקצב למבקשת לצורך הגשת תצהיר העדות מטעמה – ועל כן לא ייתכן שסיבת אי-הגשתה במועד היא שגגה, כפי שנטען; וכי צירוף חוות הדעת בשלב זה יהווה הרחבת חזית אסורה.

6.

דין הבקשה להידחות.

בהתאם לתקנה 129 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעל דין המבקש להביא עדות בעניין שבמומחיות שאינו עניין שברפואה לביסוס טענה מטענותיו, מחויב להגישה לא יאוחר מהמועד שנקבע להגשת תצהירי העדות מטעמו, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת. במקרה שבו לא ניתנו הוראות בעניין הגשת עדויות בדרך של תצהירים ונקבע מועד לשמיעת ראיות, על חוות הדעת להיות מוגשת עד תשעים ימים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם אחרת. במקרה דנן קבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 13.2.2012 כי הצדדים יגישו ראיותיהם באמצעות תצהירים וחוות דעת ולשם כך נקצבו מועדים שפורטו בהחלטתו. בהתאם, הגישו המבקשת (בחודש אוקטובר 2012) והמשיב (בחודש מרץ 2013) תצהירי עדות מטעמם ודיון ההוכחות הראשון נקבע לתחילת חודש מאי 2013. כשלושה שבועות בלבד לפני המועד שנקבע לדיון ההוכחות עתרה המבקשת להתיר לה להביא ראיה נוספת, חוות דעת של מומחה בתחום הגרפולוגיה, בטענה כי זו לא צורפה במועד בשל שגגה. בית המשפט קמא דחה את בקשתה הן בשל השיהוי שבו לקתה הן בשל כך שחוות הדעת חורגת מגדר המחלוקת בהליך, ולא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו זו.

7.

מדובר בהחלטה בעניינים שבסדרי דין בהם מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב והתערבותה של ערכאת הערעור שמורה ומוגבלת למקרים חריגים שבהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או גורמת לעיוות דין (ראו: רע"א 266/88 סאן אינטרנשיונל לימיטד נ' מדינת ישראל , פ"ד מד(2) 206, 211-210 (1990); רע"א 2148/09

עיריית גבעתיים נ' חיוטין , פיסקה 3 (6.4.2009); רע"א 9155/07 רותם חברה לביטוח בע"מ (בפירוק) נ' נחום , פיסקה 7 (10.6.2009); רע"א 3115/10 לב נ' תכשיטי ר.א.ן גוב בע"מ , פיסקה 12 (23.6.2010); רע"א 9156/12 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת תדלוק ושרותים צבע בע"מ , פיסקה 7 (1.1.2013)).

המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים. המבקשת לא הציגה טעם של ממש מדוע לא הגישה את חוות הדעת הגרפולוגית בתוך המועד שנקצב לכך ודי בכך על מנת שלא לקבל את בקשתה להגישה באיחור. הטענה כי חוות הדעת לא הוגשה במועד בשל "שגגה" מעוררת תמיהה, בהינתן העובדה שתצהיר העדות מטעם המערערת הוגש בחודש אוקטובר 2012 ואילו חוות הדעת הגרפולוגית נערכה ביום 21.1.2013 (ראו סעיף 1(ב) לחוות הדעת הגרפולוגית, אשר צורפה כנספח י"ח לבקשת רשות הערעור). יתר על כן, השאלה האם חתימתה של המבקשת על "הסכם המכר המקורי" זויפה אם לאו אינה עומדת כלל לדיון נוכח החלטתו של בית המשפט קמא מיום 22.1.2012 בדבר קיומו של מעשה בית-דין באשר לתוקפו המחייב של "הסכם המכר המקורי", על פי פסק דינו של השופט י' זפט משנת 2010 (המפנה באופן מפורש לאותו מסמך שצורף כנספח ז' לבקשה דנן). ככל שהמבקשת ביקשה לתקוף קביעות אלה היה עליה לבקש רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא מיום 22.1.2012. משלא השיגה המבקשת לעת הזו על ההחלטה מיום 22.1.2012, השאלה העומדת לדיון בהליך הנוכחי היא, אפוא, האם הסכם המכר המקורי שנכרת בין הצדדים הופר על-ידי המשיב והאם המבקשת רשאית הייתה לבטלו. זאת ותו לא.

8.

מן הטעמים שפורטו לעיל, הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיב שכר טרחת עורך-דין בבקשה בסך של 8,500 ש"ח.