רע"א 4042/15 חבקה ראדי נ. כונס הנכסים הרשמי

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ע' אטיאס ), בפש"ר 43410-12-14 מיום 5.5.2015, בגדרו הוגדל צו התשלומים אשר הוטל על המבקש מסך של 200 ש"ח לחודש לסך של 1,000 ₪ לחודש.

תמצית הרקע העובדתי והליכים קודמים

1.

ביום 31.12.2014 ניתן צו כינוס בעניינו של המבקש, בעקבות בקשה שהגיש המבקש להכריזו כפושט רגל, ובגדרו הושת על המבקש תשלום חודשי בסך 200 ש"ח לטובת נושיו. המשיב 2, עו"ד שמואל לביא, מונה כמנהל מיוחד לנכסי המבקש (להלן:

המנהל המיוחד ). ביום 10.3.2015 נחקר המבקש על ידי המנהל המיוחד. מהחקירה עלה כי המבקש יליד שנת 1971, נשוי ואב לשישה קטינים, מתגורר בדירה שבבעלותו בכפר יאנוח. המבקש עובד במפעל טכנולוגיות להבים, ולדבריו משתכר סכום של 8,000 ש"ח נטו לחודש. אשת המבקש אינה עובדת, ובני הזוג מקבלים קצבת ילדים מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 1,068 ש"ח לחודש, וקצבת נכות בסך של 2,500 ש"ח לחודש, עבור בנם הנכה. סך כל ההכנסות לבית עומד על 11,568 ש"ח לחודש.

2.

ביום 11.3.2015, ולאחר שהמבקש נחקר על ידיו בדבר הוצאות והכנסות הבית, הגיש המנהל המיוחד לבית המשפט המחוזי בקשה להגדלת התשלום החודשי אשר הושת על המבקש לסך של 1,200 ש"ח, ובהמשך לסך של 2,200 ש"ח. בבקשה טען המנהל המיוחד כי לשיטתו תיאור המבקש את הוצאות כלכלת הבית, היה על דרך ההפרזה, וכי לתפיסתו אין הצדקה לכך שאשת המבקש אינה עובדת. במענה לבקשה, טען המבקש כי אשתו אינה מועסקת משום שהיא אמונה על הטיפול בקטינים, ובפרט בבנכם הנכה, ומלבד זאת, כנטען, סובלת האשה מדלקת בכתפיים שבגינה היא מטופלת בתרופות. כן נטען, כי מתוך סך הכנסות הבית כפי שנמסרו על ידיו, יש להפחית את הסכום המתקבל עבור הבן הנכה, 2,500 ש"ח, שכן מדובר בסכום המיועד אך לצרכיו המיוחדים של הבן. זאת ועוד, נטען כי אין מקום לטענות המנהל המיוחד בדבר הפרזה בהוצאות הבית, שכן דבריו במהלך החקירה נאמרו על דרך ההשערה, ובלא אסמכתאות שהוגשו על ידיו. בהקשר זה צוין, כי היה על המנהל המיוחד להמתין לכל הפחות עד למועד הגשת הדו"ח הדו-חודשי בדבר הוצאות והכנסות המבקש כנדרש, קודם הגשת הבקשה. בנוסף, בתגובתו פירט המבקש את ההוצאות שתידרשנה בהמשך – ביניהן רכישת מכשיר שמיעה לבנו הנכה בסכום של 12,000 ש"ח – וטען כי אין להגדיל את צו התשלום.

3.

בתשובה מטעם המנהל המיוחד נמסר, בין היתר, כי ההוצאות הנטענות לעתיד לבוא לא גובו באסמכתאות כנדרש, וכי מבדיקה שערך המנהל המיוחד נראה כי המבקש זכאי לסיוע מסוים ברכישת מכשיר השמיעה. בנוסף, צוין כי מהפירוט הדו-חודשי שנמסר על ידי המבקש עולה כי הוצאות הבית הם בשיעור נמוך מזה שנמסר על ידיו בחקירה ואף בתגובה שמסר לבקשה.

4.

ביום 5.5.2015, פסק בית המשפט המחוזי בזו הלשון:

"לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, בשים לב להוצאות ההלבשה וההנעלה, כמו גם הוצאות הכלכלה המופרזות (וזאת גם בהתחשב בהיקף המשפחה), משלא שוכנעתי כי אין באפשרותה של אשת החייב להשתלב במעגל העבודה גם אם באופן חלקי, ולאור האמור בתשובתו של המנהל המיוחד בעניין מכשירי השמיעה (סעיפים 2-4) ראיתי בשלב זה להגדיל את צו התשלומים לסך של 1,000 ש"ח החל מיום 1.6.2015 ולסך של 1,500 ש"ח החל מיום 1.9.2015."

מכאן בקשת רשות הערעור.

הבקשה שלפנַי

5.

המבקש טוען כי הסכום החודשי שנקבע כי עליו לשלם לטובת נושיו אינו מידתי ביחס להכנסותיו, ובשים לב להוצאות המשפחה המונה שמונה נפשות, וביניהם בן נכה ובת בעלת ליקוי שמיעה אשר טרם הוכרה כנכה. כן נטען כי דרישת המנהל המיוחד כי אשת המבקש תצא לעבוד אינה סבירה, נוכח מצבה הבריאותי וצרכיהם של הקטינים, אשר שניים מהם הינם בעלי צרכים מיוחדים כאמור. יתר על כן, נטען כי יציאתה של האשה לעבודה, כשאין לה כל הכשרה או ניסיון תעסוקתי, תוביל את המשפחה להוצאות נוספות העולות על הכנסותיה. נוכח האמור, נטען כי על בית משפט זה לאזן בין זכותו של המבקש לחיות בכבוד לבין זכותם של הנושים לגבות את חובותיהם המסתכמים בסכום של 77,000 ש"ח בלבד, ולהותיר את התשלום החודשי אותו ישלם על סך של 200 ש"ח.

דיון והכרעה

6.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף בלא צורך בתשובה.

7.

כידוע, השגת החייב על סכום התשלום החודשי היא בגדר בקשת רשות ערעור, שכן מדובר בקביעה בעלת אופי זמני שעשויה להשתנות בהתאם לשינוי נסיבותיו של המבקש בהמשך [ראו: רע"א 4746/11 גרוזמן נ' כונס הנכסים הרשמי (26.10.2011) פסקה 10 לחוות דעתו של השופט – כתוארו אז – א' גרוניס ; רע"א 4025/15 שאני נ' קרן אוגינץ, עו"ד- הנאמנת על נכסי החייב (25.6.2015) (להלן: עניין שאני )].

8.

אזכיר, כי שאלת שיעור הסכום החודשי שעל המבקש לשלם לטובת נושיו הינה שאלה הנטועה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן. עסקינן בשאלה עובדתית שההחלטה בה ניתנת על סמך הראיות שהובאו לפתחה של הערכאה הדיונית, וכלל ידוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בקביעות כגון דא [ראו: רע"א 4926/00 דג'לדטי נ' הנאמן בפש"ר עו"ד בנימין רוזן (2.4.2001); ראו עניין שאני , פסקה 10 להחלטת השופט נ' סולברג וההפניות שם]. איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי במקרה דנן, הנסמכת על הנתונים העובדתיים הקונקרטיים. זאת ועוד, מעיון בחומר עולה כי בית המשפט הגדיל את סכום התשלום החודשי, לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתשובה לה, ובהתאם לעולה מהם פסק בית המשפט סכום חודשי נמוך מהסכום שלו עתר המנהל המיוחד. דומני כי בכך בית המשפט ערך איזון ראוי בין בקשת המנהל המיוחד להגדלת התשלום לבין בקשת המבקש להתחשב בנסיבותיה המיוחדות של משפחתו ובשים לב לצורכיהם של ילדיו. מכאן, שאין להלום את טענת המבקש כי החלטת בית המשפט פוגעת ביכולתם של המבקש ומשפחתו להתקיים בכבוד. זאת בייחוד בהתחשב בכך שעיון בדו"ח ההוצאות שהגיש המבקש מעלה כי במשך חודשיים התקיימה משפחתו מסכום נמוך מזה הנטען על ידיו. בהקשר זה, אעיר כי טענת המבקש בדבר אי סיוע ברכישת מכשיר השמיעה לבנו לא גובתה באסמכתאות נדרשות. באשר להשתלבות אשת המבקש במעגל העבודה; על אף שאכן עולה מהאישור הרפואי שאותו צירף המבקש (בתגובתו לבקשת המנהל המיוחד להגדלת צו התשלום החודשי) שאשתו של המבקש אובחנה במהלך השנים – ואף לאחרונה – כסובלת ממספר בעיות רפואיות, לא נפל, בנסיבות העניין, פגם בקביעת הערכאה הדיונית כי היא יכולה להשתלב במעגל העבודה גם אם באופן חלקי.

9.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.