רע"א 4341-24 רע"א 4341-24

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופט צ' ויצמן) ברע"א 6530-04-24 מיום 5.4.2024, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ל' הר ציון) בת"א 3108-11-18 מיום 18.3.2024, אשר הורתה למבקש להפקיד ערובה על סך 17,500 ש"ח.

1.המבקש יליד שנת 1971, תושב הרשות הפלסטינית, עבד כצבע. לטענתו, ביום 21.3.2017 היה מעורב בתאונת עבודה שהתרחשה בעת שהועסק על ידי המשיב 1, במקרקעין שבבעלותם של המשיבים 3-2 (להלן: המשיבים). במהלך עבודתו, טיפס המבקש על סולם נסמך שהונח על פיגום במטרה לצבוע קיר בתוך הבית. בעת השימוש בסולם נפל המבקש מגובה, כנראה כתוצאה מחוסר יציבות המתקן, ונפגע בעיקר ברגל ימין ובקרסול (להלן: התאונה).

2.ביום 1.11.2018 הגיש המבקש תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לו לכאורה לבית משפט השלום בנתניה. ביום 17.9.2019 הגיש המבקש כתב תביעה מתוקן. ביום 6.12.2023 הגישו המשיבים בקשה להורות על הפקדת ערובה בסך 30,000 ש"ח לפי תקנה 157(א) לתקנות, במסגרתה טענו כי סיכויי התביעה כנגדם נמוכים, וכי צפוי להתעורר קושי בגביית הוצאות משפט מהמבקש.

3.ביום 18.3.2024 ניתנה החלטת בית משפט השלום, לפיה על המבקש להפקיד ערובה על סך 17,500 ש"ח בקופת בית המשפט על מנת להבטיח את הוצאות המשיבים. בהחלטתו, ערך בית המשפט איזון בין זכות הגישה לערכאות, לבין סיכויי התביעה ויכולתם של המשיבים להיפרע מן המבקש אם תדחה התביעה. בין היתר, התייחס בית המשפט לקושי אפשרי באכיפה אפקטיבית של פסק הדין, בעקבות היותו של המבקש תושב הרשות הפלסטינית, וציין כי יש להתייחס למבקש כמי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט בעת בחינת הבקשה להפקדת ערובה; לכך שהמבקש לא טען לקיומם של נכסים או כספים שבבעלותו בישראל, ומשכך הסיכויים לאכיפת פסק דין כנגדו הם נמוכים; ולכך שעולה שאלה מהותית באשר לחבות המשיבים, שהם מזמיני העבודה, לאור הוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין). בית המשפט ציין כי אף קיים ספק אם המשיב 1 היה מעסיקו של המבקש או הצד השלישי (המשיב 6) שאישר בתצהירו כי הוא שהעסיק את המבקש.

4.על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע החלטת בית משפט השלום עד להכרעה בבקשתו. ביום 5.4.2024 ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי, לפיה נדחתה בקשתו של המבקש, לצד בקשתו לעיכוב ביצוע הפקדת הערובה. ראשית, קבע בית משפט קמא כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כך, ציין בית המשפט כי החלטה לחיוב בעל דין בערובה להבטחת הוצאות היא החלטה דיונית, והתערבות בה תעשה רק במקרים חריגים שבהם ניתנה בניגוד לדין או גרמה לעיוות דין. שנית, דחה בית משפט קמא את הבקשה גם לגופה, בקביעתו כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של בית משפט השלום. כך, קבע בית משפט קמא כי מדובר בתושב הרשות הפלסטינית, ללא נכסים או כספים בארץ מהם ניתן להיפרע; כי התרשמותו מטענות הצדדים מובילה למסקנה לפיה סיכויי התביעה קלושים; וכי הסכום שבו החליט בית משפט השלום לחייב את המבקש בתשלום ערובה הוא סביר, ומשכך החלטת בית משפט השלום ראויה ואין להתערב בה.

5.על החלטה זו של בית המשפט המחוזי נסבה בקשת רשות הערעור שלפניי.

בבקשתו טען המבקש כי יש לתת רשות ערעור ולדון בבקשה, מכיוון שהחלטת בית משפט השלום לפיה המבקש יפקיד ערובה בסך 17,500 ש"ח עלולה להוביל למחיקת התביעה לאחר שהמבקש כבר שילם סכומים גבוהים, ומאחר שהמבקש לא יקבל יומו בבית המשפט ובכך תישלל זכאותו לפיצוי בעקבות הנזק שנגרם לו. לטענת המבקש, הסכום שנפסק כערובה מופרז, והמשיבים פעלו בחוסר תום לב מובהק עת הגישו את הבקשה להפקדת ערובה פרק זמן ארוך לאחר פתיחת ההליך.

עוד נטען, כי בקשת המשיבים להפקדת ערובה הוגשה ללא תמיכה בתצהיר, חרף העלאת טענות עובדתיות במסגרתה; כי גרסתו של המבקש אמינה; כי קיימות סתירות בגרסאות המשיבים; כי על אף היות המבקש תושב הרשות הפלסטינית, מדובר בשטחים הקרובים לישראל, שבהם מתקיימים יחסים מיוחדים בין תושבי ישראל ותושבי הרשות הפלסטינית, במיוחד בענף הבנייה ותאונות העבודה; כי במקרה של גבייה ניתן לפנות לרשם הוצאה לפועל ובכך למנוע את אפשרות המבקש לצאת את תחומי הרשות למדינה שלישית; כי שגה בית משפט קמא בהערכת סיכויי התביעה; וכי שגה בית משפט קמא בעריכת האיזון בין זכות המשיבים לגביית הוצאותיהם לבין זכותו החוקתית של המבקש לגשת לערכאות.

6.לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

תכלית הוראת תקנה 157(א) היא להבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, בפרט כאשר על פניו מדובר בתביעת סרק או כאשר סיכויי ההליך קלושים (ראו, לדוגמה, רע"א 1007/08 עזבון המנוח עלי ג'אליה נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (31.1.2010)). ככלל, אין להורות על הפקדת ערובה כספית להבטחת הוצאות הנתבע, אלא בנסיבות חריגות, שאחת מהן היא כאשר התובע הוא תושב חוץ ואין באפשרותו להצביע על נכסים בישראל, שמהם יוכל הנתבע להיפרע אם תידחה תביעתו.

כלל ידוע הוא כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן רק מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר דחייתה תגרום לעיוות דין (ראו מיני רבים רע"א 1582/24 אהרוני נ' לוזון (22.5.2024)). הבקשה שלפניי אינה מעלה שאלה מן הסוג הזה – עניינה בהחלטה דיונית הנסמכת על נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטני, וטענות המבקש נעוצות כולן בדל"ת אמותיו של עניינו שלו. המבקש אף לא ניסה לטעון בבקשתו להתקיימותם של המבחנים ל"גלגול שלישי".

לכך יש להוסיף כי החלטות שעניינן הפקדת ערובה וגובה הערובה הן מסוג ההחלטות הדיונית שאין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהן אלא במקרים חריגים ביותר בהם ההחלטה ניתנה בניגוד לדין או שהיא גורמת לעיוות דין (רע"א 1153/23 פדיה מושב עובדים להתיישבות חקלאית בע"מ נ' מ.ד.ר.א. בנין והשקעות בע"מ והאסמכתאות שם (27.2.2023); רע"א 6264/21 טל הל יסכה בע"מ נ' נ.ע.ב סחר וניהול בע"מ, פסקה 13 והאסמכתאות שם (6.10.2021)). לא שוכנעתי כי מתן רשות ערעור במקרה דנן הכרחי לשם מניעת עיוות דין, הגם שהסכום שנקבע הוא על הצד הגבוה בהתחשב בכך שהמבקש הוא תושב הרשות הפלסטינית המתפרנס מעמל ידיו ומן הסתם הפרוטה אינה מצויה בכיסו. בהינתן שענייננו בתביעת נזקי גוף, ניתן היה לסבור כי סיכויי התביעה גבוהים כך שאין מקום להורות על הפקדת ערובה, ברם, כפי שציין בית המשפט קמא, קיים ספק בשאלה מי היה מעסיקו של המבקש ויש קושי בתביעה כנגד המשיבים כמזמיני העבודה לאור הוראת סעיף 15 לפקודת הנזיקין. לאור זאת, התוצאה אליה הגיעו הערכאות הדיוניות אינה מצדיקה התערבות.

7.אשר על כן, הבקשה נדחית. משכך, גם הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.