רע"א 4570/06 רון כהן נ. עיריית ראשון לציון

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים פוגלמן, אמסטרדם ושילה) מיום 26.4.06 בתיק ע"א 2448/05, בו התקבל ערעור המשיבה 1 (להלן המשיבה ) על פסק דינו של בית משפט השלום בראשון לציון (השופטת גנות) מיום 9.5.05 בתיק בש"א 6010/04.

ב.

המבקש הוא מנהלה של המשיבה הפורמלית (להלן החברה ). בשנת 2001 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד של המבקש והחברה מנכס מקרקעין שבבעלותה (ת"א (ראשון לציון) 8194/01). במסגרת דיון שנערך בתביעה (ביום 24.6.02) הצהיר בא כוח המבקש כי אין למבקש זכויות בנכס, למעט הפעולות שעשה עבור החברה, שהיא המחזיקה בנכס. בעקבות הצהרה זו טען בא כוח המשיבה "שיש מקום ליתן פסק דין לפיו אין לנתבע 1 כל זכויות בנכס". ואכן, בית המשפט נתן פסק דין בו נקבע "לאור הצהרת ב"כ הנתבעים ניתן בזאת פסק דין לפיו לנתבע 1 אין ולא היו לו כל זכויות בנכס נשוא התביעה לרבות חזקה". מקריאת פסק דינו של בית משפט השלום נשוא הליך זה עולה, כי בשנת 2003 הגיעו הצדדים להסכם שקיבל תוקף של פסק דין לפיו פונתה החברה מהנכס, ונקבע כי "אין באמור בהסדר זה כדי לפגוע בכל זכות אחרת כלשהיא של מי מהצדדים, לרבות זכות העירייה לתביעת דמי שימוש מהנתבעת (החברה - א"ר) ו/או מכל גורם אחר" (ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין לא צורף לבקשה).

ג.

ביום 1.2.04 הגישה המשיבה נגד המבקש והחברה תביעה על סך למעלה ממליון ש"ח, המהוים, כנטען, דמי שימוש ראויים בעבור שימוש שעשו הנתבעים בנכס (א' (ראשון לציון) 1426/04). המבקש הגיש בקשה לדחיית התובענה על הסף בשל חוסר יריבות, חוסר עילה ומעשה בית דין (בש"א 6010/04). ביום 9.5.05 דחה בית משפט השלום את הטענות בדבר חוסר עילה ומעשה בית דין. מנגד קיבל בית המשפט את טענת המבקש (אך לא החברה) בדבר חוסר יריבות. נקבע כי בכל הנוגע למבקש קבע פסק הדין המוסכם מיום

24.6.02 שאין ולא היו לו זכויות בנכס, ומסיבה זו אין בינו לבין המשיבה יריבות. על פסק דין זה עירערה המשיבה לבית המשפט המחוזי (ע"א (תל אביב) 2448/05). ביום 26.4.06 קיבל בית המשפט את הערעור. נקבע כי פסק הדין המוסכם מיום 24.6.02 "איננו קובע דבר באשר לשימוש שעשה או לא עשה המשיב בנכס. כל שקבע פסק הדין הוא שאין ולא היו למשיב זכויות בנכס... זו לשונו של פסק הדין וזו גם תכליתו - לסיים את המחלוקת בדבר פינוי הנכס ולקבוע שאין ולא היו למשיב זכויות בו" (עמ' 4-3). עוד נקבע כי "בית משפט קמא דחה את טענת חוסר העילה וטענת מעשה בית דין, ועל כך אין לפנינו ערעור" (עמ' 2). כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שבפנינו.

ד.

הטענה המרכזית בבקשה היא שפסק הדין מיום 24.6.02 קובע כי אין יריבות בין המבקש והמשיבה, ומסיבה זו צדק בית משפט השלום בדחותו את התביעה נגדו. נטען כי מדובר בפסק דין מוסכם, שהדרך היחידה לתקוף אותו היא הגשת תובענה עצמאית לביטול פסק דין. עוד נטען כלפי האפשרות לתבוע את החברה, וביחס לחוסר תום לב מצד המשיבה ולפגמים פרוצדורליים שונים שנפלו בהליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים. נטען, ללא כל פירוט, שהבקשה עומדת בתנאים הקבועים בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 - מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר). עוד נטען כלפי גובה ההוצאות שנפסקו לחובת המבקש (30,000 ש"ח).

ה.

לאחר העיון בבקשה ובנספחים אין בידי להיעתר לה. על אף הנטען - אם גם לא בפה מלא - אין הבקשה מעוררת סוגיה משפטית החורגת "מן העניין שיש לצדדים הישירים בה במחלוקת" (פרשת חניון חיפה , בעמ' 128), שרק בגינה נשקלת רשות ערעור בגלגול שלישי. המדובר בסוגיה קונקרטית של פרשנות פסק הדין המוסכם מיום 24.6.02, שאין לה השלכה משפטית כללית: "השאלה המצויה על הפרק הנה שאלת פרשנות הסכם שנעשה בין הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין, ותו לא... עניין מעין זה נוגע אך לצדדים להסכם עצמו. לפיכך, נחה דעתי כי אין מתעוררות בבקשה סוגיות בעלות חשיבות ציבורית, חוקתית או משפטית מיוחדת המצדיקות מתן רשות ערעור בערכאה שלישית" (רע"א 5713/98 שושנה שלומי נ' אברהם שלומי (לא פורסם) - הנשיא ברק; רע"א 418/04 יונאן פאנוס נ' מוסך פאנוס (1985) בע"מ (לא פורסם); רע"א 6149/98 ה.ב. מהנדסים בע"מ נ' שינדלהיים ישראל (לא פורסם)).

ו.

מעבר לצורך אציין, כי דומני שלא נפל פגם בפרשנות שנתן בית המשפט המחוזי לפסק הדין. פסק הדין ניתן לבקשת בא כוח המשיבה במסגרת תביעה לסילוק יד. בא כוח המבקש הצהיר בפני בית המשפט שאין הוא טוען לזכות כל שהיא בנכס, ולפיכך התביעה לסילוקו מהנכס

נדחתה בהעדר יריבות. אין בפסק דין זה כל אמירה לגבי זכות המשיבה לתבוע מהמבקש תשלום עבור שימוש שיתכן שעשה בעבר בנכס. יתכן כי אדם יעשה שימוש בנכס גם בהיעדר זכויות שלו בו. בית המשפט המחוזי אמנם ציין כי "הצהרתו של בא כוח המשיב... לא עלתה ליותר מהצהרת בעל דין שלא נבחנה לגופה" (עמ' 3), דברים כלפיהם טען המבקש, אך כאמור הסיבה הקונקרטית לכך שלא נקבע דבר לגבי העדר יריבות היא המסגרת הדיונית - תביעה לסילוק יד - במסגרתה ניתן לבקשת המשיבה פסק הדין המוסכם. איני מביע דעה בשאלה אם בידי המבקש לטעון לחוסר יריבות במסגרת הדיון בתביעת המשיבה. כל שנקבע בהליך שלפנינו הוא כי אין בעניין זה פסק דין מוסכם. ההליך דנא מצטמצם לשאלת דחיית התביעה כלפי המבקש על הסף בהעדר יריבות, ולפיכך אין מקום לדון במסגרתו בטענות לגופו של ההליך שטרם התברר בבית משפט השלום. בהתאם לאמור, אין גם מקום להתערב בהוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי, שמכל מקום הן נושא שאין ערכאת ערעור נוהגת ככלל להתערב בו.

ז.

כאמור לא אוכל להיעתר לבקשה.