פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"א
4713/13
לפני:
כבוד השופט נ' סולברג
המבקשת:
אי די בי חברה לאחזקות בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ
2. שטראוס לזר חברה לנאמנות (1992) בע"מ
המשיבים הפורמליים:
3. אי די בי חברה לפיתוח בע"מ
4. בנק הפועלים בע"מ
5. בנק מזרחי טפחות בע"מ
6. בנק דיסקונט לישראל בע"מ
7. בנק לאומי לישראל בע"מ
8.
BNP Paribas
9.
HSBC Bank Plc
10. הראל חברה לביטוח בע"מ
11. מנורה מבטחים פנסיה בע"מ
12. מנורה מבטחים גמל בע"מ
13. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
14. ספנות שירותי נאמנות בע"מ
15. רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ
16. ס.ה. סקיי השקעות (ת.ר.ת) שותפות מוגבלת
17. כונס הנכסים הרשמי
18. רשות ניירות ערך
19. רזניק פז נבו נאמנויות בע"מ
20. ש.א.ג. חברה לנאמנות בע"מ
21. הרמטיק נאמנות (1975) בע"מ
22. קלדן חברה לנאמנות בע"מ
23. שטראוס לזר חברה לנאמנות (1992) בע"מ
24. עו"ד יורי נחושתן, חברת עורכי דין
25. יעל כבירי שמיע
26. מר אייל גבאי, בתפקידו כמומחה מטעם ביהמ"ש
27. עו"ד חגי אולמן, המשקיף מטעם ביהמ"ש
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בתל אביב-יפו בפר"ק 36681-04-13 מיום 9.6.2013 שניתנה על-ידי השופט
א' אורנשטיין
בשם המבקשת:
עו"ד רם כספי; עו"ד ראובן בכר; עו"ד
אברהם וול
החלטה
1.
למקרא בקשת הרשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט א' אורנשטיין ) מיום 9.6.2013 ועל רקע החלטותַי ברע"א 4370/13 וברע"א 4468/13, המלצתי למבקשת להודיע עד יום 17.7.2013 אם היא עודנה עומדת על הבקשה, כאמור בהחלטתי מיום 14.7.2013. על פני הדברים נראה כי המבקשת בחרה שלא לנקוט עמדה, כאמור בהודעתה מיום 17.7.2013: "מתכבדת המבקשת להודיע, כי תוך שימור מלוא זכויותיה וטענותיה היא מותירה לשיקול דעתו של בית המשפט הנכבד אם לדון בשאלה המשפטית נשוא בקשת רשות הערעור כבר בשלב זה או בשלב מאוחר יותר..." .
2.
לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ונתתי דעתי על נימוקיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת מבלי צורך להיזקק לתגובות המשיבים. אכן, המבקשת היא אישיות משפטית נפרדת, אך כפי שציינתי בהחלטתי מיום 14.7.2013 – המבקשת מחזיקה ב-100% מהון המניות המונפק של חברת אי.די.בי חברה לפיתוח בע"מ (להלן: חברת פיתוח ) – היא המבקשת ברע"א 4468/13. דומני אפוא כי יש טעם והיגיון להשקיף על השתיים כעל ישות כלכלית אחת, ולראות את התנהלותה הדיונית של המבקשת כאן על רקע מצב דברים זה.
3.
להלן אסקור בקצרה את השתלשלות האירועים העובדתיים הצריכים לעניין: ביום 23.6.2013 הגישה חברת פיתוח בקשת רשות ערעור מפורטת על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.6.2013. ביום 26.6.2013 המלצתי לחברת פיתוח למקד את בקשת הרשות לערער ביחס לאחד מהסעדים בלבד, קרי – מכירת מניותיה של חברת כלל ביטוח, ובתוך כך לוותר על יתר נימוקי הבקשה. ביום 27.6.2013 הודיעה חברת פיתוח כי "החברה [אי.די.בי פיתוח] מקבלת את המלצתו של בית המשפט... כך שבקשת רשות הערעור תתמקד בטענות המתייחסות להוראת בית המשפט קמא, במסגרת החלטתו מיום 9.6.2013... המחייבת את החברה [אי.די.בי פיתוח] למכור כמחצית מהחזקותיה בכלל ביטוח עד ליום 22.8.2013...". בו ביום אפשרתי למי מבין המשיבים שיחפוץ בכך, להגיש תגובה קצרה לבקשת רשות הערעור 'המתוחמת'. בחלוף ימים ספורים בלבד , קרי – ביום 1.7.2013, הפתיעה המבקשת בהגשת בקשת רשות ערעור נפרדת – היא הבקשה שלפניי – והשאלה המשפטית המרכזית שהעלתה בבקשתה ( האם ניתן לכפות הסדר או פשרה על חברה לפי סעיף 350 לחוק החברות ) חופפת לאחד מהנימוקים שהועלו במסגרת בקשת רשות הערעור שהגישה חברת פיתוח. הוא אשר אמרתי בהחלטתי מיום 14.7.2013, כי הגשת בקשת רשות הערעור על-ידי המבקשת "לוקה ביותר מקורטוב של חוסר תום-לב" . להשלמת התמונה העובדתית אציין כי בהחלטה מיום 3.7.2013 נדחתה בקשת רשות הערעור 'המתוחמת' של חברת פיתוח. לא למותר לחזור ולציין כי הפעלת זכויות דיוניות על-ידי בעלי דין צריכה להעשות בדרך מקובלת ובתום-לב. ואולם, בעניין דנן, 'אשכול החברות' בחר לנהל פעם ופעמיים הליכי בקשת רשות ערעור (האחת – בכובעו כחברת פיתוח; השנייה – בכובעו כחברת אי.די.בי אחזקות), הגם ש "חברת פיתוח מוחזקת בבעלות מלאה ובמישרין על-ידי חברת אחזקות [המבקשת – נ' ס']" , כדברי המבקשת בפסקה 34 לבקשת הרשות לערער; והכּל על מנת להימנע מלמלא אחר החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.6.2013. לכאורה, משהומלץ לחברת פיתוח למקד את בקשת רשות הערעור ולוותר על יתר טענותיה – וזו כאמור נענתה להצעה – חזר 'אשכול החברות' "בדלת האחורית" והעלה בשנית חלק מטענות אלה בכובעו כחברת אי.די.בי אחזקות. מוטב היה להישמר מפני חשש של ניצול לרעה של הליכי משפט.
4.
על יסוד האמור לעיל; בשים לב לכך שהסעדים בהחלטת בית המשפט המחוזי אשר עליה מלינה המבקשת, ממילא הועלו ונדונו לפניי בחלקם במסגרת הליכים אחרים, ובחלקם אינם רלבנטיים עוד; ולאור מה שייאמר להלן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. אכן, לא שוכנעתי כי התקיימו בענייננו התנאים המצויינים בסעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט: " רשות כאמור בסעיף קטן זה לגבי החלטה אחרת תינתן אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או בדרך שגויה" . ככלל, זמנו של ערעור הוא לאחר תום המשפט, ולא במהלכו, ואז ניתן לכלול בו גם השגות על החלטות הביניים. ערעור על החלטות ביניים במהלך המשפט, הוא בגדר חריג. לשם כך נדרשת רשות, על מנת למנוע סִרבול, פיצול והארכת הדיונים שלא לצורך. המגמה הכללית היא להבטיח התנהלות תקינה ורציפה של הליכי המשפט בערכאה הדיונית, למנוע שימוש לרעה. בשלב הערעור על פסק הדין נפרשת התמונה במלואה, ובדרך כלל עדיף לדון ולהחליט אז, על רקע המכלול. לעיתים, מתייתר הצורך לדון בסופו של דבר בעניין שמלכתחילה נחזה כחשוב, כשבדיעבד אין עוד חפץ בו (להרחבה על אודות השיקולים אם ליתן רשות לערער על החלטות ביניים, אם לאו, ראו בהחלטת השופט
צ' זילברטל ברע"א 2856/12 כהן נ' מע"צ – החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ (20.5.2012) ושם עוד אסמכתאות לרוב). כך גם בענייננו: בית המשפט המחוזי עודנו שוקד על מלאכתו; המבקשת מצִדה לא ביססה בבקשתה טעם בעל משקל שיש בו כדי להצדיק חריגה מן הכלל הנ"ל, לצורך קיום דיון בשאלה המשפטית שהעמידה עתה , בטרם סיום ההליכים בבית המשפט המחוזי; אין די בעצם חשיבותה של השאלה המשפטית שהועמדה במוקד הבקשה,
וממילא – לכשיכריע בית המשפט המחוזי במחלוקת שעניינה בחדלות הפרעון של חברת פיתוח, עשויה להתייתר השאלה המשפטית האמורה.
5.
מבלי להביע עמדה לגופה של השאלה המשפטית הנ"ל, אציין כי טעם עיקרי לדחיית בקשת הרשות לערער שלפניי נעוץ בכך שטרם היה סיפּק בידי בית המשפט המחוזי לתת את דעתו על השאלה האמורה במסגרת ההליך העיקרי, קרי – שלא במסגרת הדיון בבקשה לדחייה על הסף. לדבריו, "אין מקום, ולמצער בשלב זה, לקבל את הגישה שלפיה לא ניתן לנקוט הליך לפי סעיף 350 לחוק החברות, שלא בהסכמת החברה" (החלטה מיום 9.6.2013, בעמ' 11); "על כן, סבורני שאין לשלול על הסף, אפשרות של הסדר כופה על חברה, לפי סעיף 350 לחוק החברות, וכי יש להכריע בסוגיה זו, לגופו של עניין, בהליך עצמו ולא כטענת סף" (שם, בעמ' 15); "... אינה יכולה להיות מוכרעת כטענת סף, ויש לבדוק את טעמי ההתנגדות לגופם" (שם, בעמ' 32). גם לאחר עיון בנימוקי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.6.2013, ובפרט בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.4.2013, אשר לגביה כזכור לא הוגשה בקשת רשות ערעור – לא שוכנעתי כי יש מקום למתן רשות ערעור בשלב זה. זאת ועוד, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 30.4.2013 נקבע כך: "... הואיל ואין, לעת עתה, הלכה פסוקה בעניין של בית המשפט העליון, ובנוסף, מאחר שעסקינן בסעד זמני... במכלול השיקולים מן הראוי לאפשר טיעון סדור בסוגיה זו במסגרת הדיון בעתירה העיקרית, ככל שהדבר יידרש, ולא לדחות את הבקשה מטעם זה" (שם, בעמ' 26) . כיוצא בדברים הללו, מקובלת עליי עמדת בית המשפט המחוזי כי אין לדון מחדש במסגרת בקשה נפרדת בטענה שנדונה והוכרעה בעבר. ראו לעניין זה עמודים 12 – 13 להחלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.6.2013: "... בית המשפט כבר הכריע במחלוקת זו, שעה שנקבע בהחלטה מיום 30.4.13, שדינה של השאלה להתברר בתיק העיקרי ולא כטענת סף... שאחת העילות שעל יסודה משתיתה חברת פיתוח את בקשתה לסילוק העתירה על הסף נדונה ונדחתה, בשלב זה... הואיל וכאמור, הטענה לא התקבלה בשלב זה, לא היה מקום לשוב ולהעלותה במסגרת בקשה חדשה" .
6.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, ט"ו באב התשע"ג (22.7.2013).
ש ו פ ט