רע"א 5058/98 אס. אן. אי. מערכות רפואיות בע"מ נ. לונג השקעות בע"מ

זוהי בקשת המשיבה לחלט את הערבון שהפקידה המבקשת, לצורך תשלום הוצאות שנפסקו לחובת המבקשת בבית המשפט המחוזי, וכן להגדיל את הערבון הנדרש מן המבקשת בסכום נוסף של 20,000 ש"ח.

הבקשה מנומקת בכך שהמבקשת לא שילמה עד כה את ההוצאות שהושתו עליה בבית המשפט קמא, על אף שבעניין עיכוב ביצוע פסק הדין החליט כבוד סגן הנשיא ש' לוין, ביום 25.8.98, כי יעוכב ביצוע פסק הדין, למעט תשלום שכר הטרחה. שכר הטרחה שנפסק היה בגובה 10,000 ש"ח. לטענת המשיבה, בעת הגשת הבקשה עומד הוא על סכום של 14,436 ש"ח.

המבקשת מתנגדת לבקשה, ועמדתה נראית לי. אף כי אין להצדיק בשום אופן את הימנעותה של המבקשת מלשלם את שכר הטרחה בו חוייבה, אינני סבורה כי הפתרון הראוי לכך הוא בדרך של הגדלת סכום הערבון וחילוטו, כפי שאפרט.

הסמכות לדרוש ערבון בבקשת רשות לערער קבועה בתקנה 404 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות).

זו לשון התקנה:

"(א) עם הגשת בקשה לרשות ערעור, יפקיד המבקש ערבון או יתן ערובה להבטחת הוצאותיו של המשיב בבקשה ובערעור...

(ב) על הפקדת ערבון או מתן ערובה בבקשה לרשות ערעור יחולו הוראות תקנות 427 עד 433, בשינויים המחוייבים".

תקנה 433 לתקנות קובעת, כי:

"בכל שלב משבלי הדיון רשאי הרשם להגדיל את סכום הערבון של המערער...".

כפי שעולה מנוסח התקנות, מטרת הערבון היא הבטחת הוצאות המשיב אם יחוייב בהן המבקש, " בבקשה ובערעור ". אולם, אין לראות בחובה להפקיד ערבון אמצעי לגבייה ולהוצאה לפועל של חיובים אחרים של המבקש, בין שמקורם בפסק הדין או בהחלטה של המבקש, בין שמקורם בפסק הדין או בהחלטה נשוא הערעור או הבקשה לרשות ערעור, ובין שמקורן אחר.

ההליך של הגדלת סכום הערבון על פי תקנה 433 נועד לשרת אותה מטרה של הבטחת הוצאות המשיב בערעור (במקרה של בקשה לרשות ערעור גם בבקשה), הגדלת הסכום לא נועדה להרחיב את היקף הבטוחה אל עבר חובות נוספים, בגין הליכים קודמים בין הצדדים. מטרת הגדלת הערבון היא להבטיח את הוצאות המשיב, כאשר צפוי שההוצאות הכרוכות בהליך הערעור עצמו יהיו גבוהות יותר. השיקולים המצדיקים הגדלת סכום הערבון הם, בין היתר, היקפו של הערעור, דהיינו: כמותם וחשיבותם המשפטית של הנושאים המועלים בו; היקפו הכספי של הערעור; מספר המשיבים המיוצגים על ידי עורכי-דין שונים; הימצאותו של המערער מחוץ לישראל, העשויה לייתר את ההתדיינות עמו ולהגביר את הסיכון שלא ניתן יהיה לגבות ממנו את הכסף (ע"א 1989/94, כונס הנכסים הרשמי נגד ארוין זוסמן ואח' , תקדין עליון 95(2) 656; בש"א 367/89, פרנק ב. הול נגד יעקב דננברג , פ"ד מג(4) 186).

בענייננו, לא נטען כי מתקיימים תנאים מבין המנויים לעיל.

העובדה שהמבקש בהליך טרם שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו בערכאה קודמת מגבירה את הצורך בקיומה של ערובה טובה להבטחת הוצאות המשיבים. לפיכך, יש בה כדי להקטין את הנטיה להיעתר לבקשה לפטור את המבקש מהפקדת ערבון או להמירו בערובה אחרת, במידה שבקשה כזו מוגשת. אולם, אין בה כדי להצדיק הגדלת סכום הערובה.

כאמור, בבקשה זו לא נטען לקיומן של נסיבות המצדיקות הגדלת הערבון בהתאם לקריטריונים שנימנו לעיל או דומים להם. המטרה של כפיית תשלום הוצאות הערכאה הקודמת בדרך של "גילומן" בסכום הערבון אינה מטרה לגיטימית, ולפיכך אני דוחה את הבקשה.

בהתאם לתוצאה ראוי היה, מלכתחילה, לחייב את המשיבה בהוצאות בקשה זו. אולם לא יהא זה נכון לגרום לכך שהמבקשת, שלא מילאה אחר החלטות בתי המשפט, ומעכבת בידה שלא כדין את שכר טרחת המשיבה, תהא נשכרת ותזכה בהוצאות בקשה זו. לפיכך, איני עושה צו להוצאות.