רע"א 5853/14 הנסון (ישראל) בע"מ נ. אל סייד ספאלדין

1.

המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה כספית על סך של 247,963 ש"ח לפיצוי בגין נזק שנגרם לו כתוצאה מבטון פגום שסיפקה לו וששימש לבניית ביתו. בית משפט השלום קיבל את התביעה ועל כך הגישה המבקשת ערעור. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו וקבע כי המשיב לא הציג בבית משפט השלום ראיות התומכות בנזק שנגרם לו, ועל כן החזיר את העניין לבירור משלים בבית משפט השלום לדיון בשאלת הנזק.

2.

ביום 16.9.2013 הגישה המבקשת בקשה לגילוי ועיון במסמכים ספציפיים הנוגעים לשיעור הנזק שנגרם למשיב לשיטתו. בית משפט השלום (כב' השופטת ה' פלד ) דחה את הבקשה. המבקשת ביקשה רשות לערער על החלטה זו. ביום 15.1.2014 קיבל בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) את הערעור, ביטל את החלטת בית משפט השלום וקבע כי הבקשה לגילוי המסמכים מתקבלת במלואה.

3.

לאחר פסק דין זה, הורה בית משפט השלום (ביום 9.2.2014) למשיב להמציא תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים ערוך כדין בתוך 14 יום, וקבע דיון הוכחות ליום 2.6.2014. ביום 20.2.2014 הגיש בא כוח המשיב מסמך שהוכתר "בקשת התובע לעניין המצאת מסמכים וצירופם על פי בקשת הנתבעת לגילוי מסמכים" ובו נכתב, בעיקרו של דבר, כי המסמכים שהתובע נדרש להמציא צורפו כבר לתצהיר עדותו הראשי. כמו כן צורפו ל"בקשה" מסמכים רלוונטיים נוספים. "בקשה" זו לא נתמכה בתצהיר. ביום 2.3.2014 הגישה המבקשת תשובה ל"בקשה" וכן בקשה להורות למשיב לקיים את ההחלטה ולהגיש תצהיר גילוי מסמכים ערוך כדין. משלא ניתנה החלטה בנושא זה, הגישה המבקשת (ביום 8.5.2014) בקשה לסילוק התובענה על הסף. ביום 18.5.2014 קבע בית משפט השלום כי "לפנים משורת הדין ניתנת לתובע ארכה של 7 ימים להמציא תצהיר גילוי מסמכים כדין". ביום 22.5.2014 המציא המשיב תצהיר שבו נכתב בין היתר כי "כל המסמכים שברשותי ונדרשתי להמציא גם לבקשת הנתבעת, ככל שהנם בידי, המצאתי זה מכבר לתיק ביהמ"ש". מעבר לכך לא כלל התצהיר התייחסות מפורשת למסמכים שהמשיב נתבקש לגלות – אם נמצאים הם בידיו אם לאו. המבקשת, אשר סברה שאין בתצהיר זה כדי לקיים את צו הגילוי שנתן בית המשפט, הגישה בקשה נוספת למחיקת התובענה על הסף. המשיב, מצדו, טען בתשובה כי הבהיר בתצהיר האמור שאין בידיו מסמכים זולת אלו שנכללו בהודעות ובתצהירי עדות ראשית שהגיש לבית המשפט. גם תשובה זו לא נתמכה בתצהיר. ביום 22.5.2014 הגישה המבקשת בקשה נוספת (שלישית) לסילוק התובענה על הסף ושבה על הטענה כי אין די בתצהיר שהגיש המבקש כדי לקיים את הצו. בתשובה חזר בא כוח המשיב על עמדתו כי כל המסמכים שברשותו צורפו לכתבי הטענות. אף לתשובה זו לא צורף תצהיר.

4.

ביום 25.5.2014 החליט בית משפט השלום (כב' השופטת ה' פלד ) בבקשה לסילוק על הסף בקבעו: "מחדלי התובע בגינם אף לא היה מנוס מדחיית מועד ההוכחות, ילקחו בחשבון במסגרת ההוצאות בתיק העיקרי. הבקשה לסילוק על הסף – נדחית". המבקשת הגישה בקשת רשות לערער על החלטה זו, וביום 23.6.2014 החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' צ'רניאק ) לדחות את הבקשה לרשות ערעור בלא לבקש תשובה בקבעו כי "ההחלטה נשוא הבר"ע היא בשקול דעת רחב של ערכאה דיונית היושבת על המדוכה. ערכאת ערעור לא תתערב בשקול דעת זה אלא במקרים יוצאי דופן מאד שהמקרה דנן אינו נימנה עליהם כלל. הבקשה נדחית ללא צורך בתגובה".

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שבה נטען, בתמצית, כי אף שמדובר בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" והמשוכה הניצבת לפני המבקשת גבוהה – נסיבות העניין שלפנינו מצדיקות ליתן רשות ערעור. לשיטתה, המצב שנוצר הוא בלתי מתקבל על הדעת: מחד גיסא המשיב אינו מקיים את צו בית המשפט; ומאידך גיסא לא מופעלת נגדו כל סנקציה ומתאפשר לו להמשיך בניהול תביעתו ללא כל תנאי הכרוך בחובתו לציית לצווי בית המשפט.

6.

נתבקשה תשובת המשיב. הלה סבור כי דין הבקשה להידחות משלושה טעמים: ראשית , המשיב טוען כי סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 שולל את האפשרות ליתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי; שנית , משום שעסקינן בתביעה שניתן בה פסק דין חלוט ולכל היותר יכול בית משפט השלום לקבוע את סכום הפיצוי אך לא להורות על מחיקתה; שלישית , ולגופו של עניין, נטען כי המשיב עמד כמלוא יכולתו בחובתו לגלות מסמכים ובצו הגילוי בנדון ואינו יכול לגלות את שאין ברשותו. עוד טוען המשיב בהקשר זה כי ממילא הנטל להוכיח את תביעתו מונח לפתחו, כך שמדובר במסמכים שבאינטרס שלו לגלותם. בהקשר זה מפנה המשיב למסמכים שצירף לכתבי הטענות וטוען שבכוונתו להוכיח את גובה בנזק באמצעות עדים שזימן לדיון ההוכחות.

7.

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, באתי למסקנה כי נסיבות העניין שלפנינו מצדיקות ליתן רשות לערער, בשים לב לדיון שלהלן בנושא גילוי המסמכים הספציפי. אשר על כן החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

8.

בפתח הדברים ייאמר כי סעיף 1(10) לצו בתי המשפט אינו מונע מתן רשות ערעור בנסיבות דנן. סעיף זה קובע כי לא תינתן רשות ערעור על "החלטה לפי פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, למעט החלטה בעניין גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון". בעניינו מדובר בבקשה למחיקת תובענה על הסף לאחר שהמשיב לא קיים, לפי הנטען, צו לגילוי מסמכים ספציפיים. אין לקבל את טענת המשיב שלפיה בית המשפט מוסמך לדון בבקשת רשות ערעור בעניינים הנוגעים למתן צו כאמור, אך אינו מוסמך לדון בעניינים הנוגעים להפרת הצו. אף יש לדחות את טענת המשיב כי בית המשפט אינו מוסמך למחוק את התובענה משניתן פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי החזיר את הדיון לבית משפט השלום ומובן זה הדיון בתובענה נמשך. לא ראיתי מניעה שבית המשפט ימחק את התובענה גם בשלב דיוני זה.

9.

מכאן לגופם של דברים. הלכה ידועה ומושרשת היא שלמעט מקרים חריגים, ההליך הדיוני מתנהל ב"קלפים פתוחים", לאחר שניתנה לבעלי הדין הזדמנות לקבל מהצד שכנגד גילוי ועיון במסמכים הרלוונטיים למחלוקת (תקנות 113-112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות ); ראו למשל רע"א 4234/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פלץ

(14.8.2005); בג"ץ 844/06 אוניברסיטת חיפה נ' עוז (14.5.2008)). בעניינו אין חולק כי המסמכים שביקשה המערערת רלוונטיים לבירור המחלוקת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי בפסק הדין מיום 15.1.2014. נקודת המוצא היא אפוא שהמערערת זכאית לגילוי של המסמכים הספציפיים שביקשה. ואכן, בית משפט השלום הורה למשיב לגלותם עוד ביום 9.2.2014. תקנה 113 לתקנות קובעת כי צו לגילוי של מסמך ספציפי יהיה ערוך לפי טופס 12 לתקנות. נוסח הטופס מחייב את מי שהצו מופנה אליו לגלות בתצהיר אם מצויים ברשותו או בשליטתו איזה מן המסמכים הספציפיים שנתבקשו (לפי רשימה); ואם איזה מהם אינו מצוי ברשותו או בשליטתו, יודיע מתי יצא ממנה ומה היה עליו (ע"א 59/67 חדד נ' הסוכנות היהודית , פ"ד כא(2) 277, 280-279 (1.7.2012)). הצו מחייב את המצהיר להתייחס לכל אחד מהמסמכים (או סוגי המסמכים) הספציפיים שגילויים נתבקש. מטרתה של דרישה זו לאפשר למתדיינים לקבל תצהיר – שדינו כדין עדות בבית משפט הכפופה לחובה לומר אמת ושהפרתה מגבשת עבירה פלילית (סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וסעיף 237 לחוק העונשין, התשל"ז-1977) – המתייחס הן למסמכים רלוונטיים שבידי הצד שכנגד הן למסמכים רלוונטיים שאינם בידיו. החובה להתייחס בתצהיר, באופן פרטני , למסמכים הספציפיים שגילויים מתבקש מאפשרת לבעלי הדין לוודא שלא יוסתרו מסמכים שלדעת מבקש הצו עשויים להיות רלוונטיים למחלוקת בשעה שהמצהיר סבור שהם אינם רלוונטיים (רע"א 3059/12 שדורי פרסומת מאוחדים מדיה (2003) בע"מ נ' רשות השידור , פסקה 10 (1.7.2012)). הצהרה כללית כגון "גיליתי את כל המסמכים הרלוונטיים שברשותי" אינה עונה על דרישה זו, שכן בעלי הדין עשויים להיות חלוקים בשאלה אם מסמך פלוני הוא רלוונטי. הצהרה המתייחסת לכל מסמך (או סוג מסמכים) בנפרד מונעת מצב שבו מסמך רלוונטי לא יגולה מהטעם שהמצהיר סבר בטעות שהוא אינו רלוונטי. נוסח ההצהרה האמור אף מאפשר לבעלי הדין לגלות אם מסמך פלוני היה אצל המצהיר ואינו נמצא אצלו עוד, ואם אלה הם פני הדברים – מתי יצא ממנו ומה היה עליו, כלשון תקנה 113 סיפה. כך נמנע חשש שהמצהיר יוציא מחזקתו מסמכים רלוונטיים כדי להימנע מלגלותם, וכן מתאפשר לצד שכנגד לנסות לשים את ידיו על מסמכים שלדעתו רלוונטיים אך אינם עוד בחזקת המצהיר.

10.

סיכומו של דבר: הצהרה המתייחסת לכל מסמך (או קבוצת מסמכים) בנפרד נועדה להבטיח שבתום ההליכים המקדמיים תהיה באמתחתם של בעלי הדין עדות המתייחסת לכל מסמך שנתבקש לגביו גילוי ספציפי. בדרך זו קטנה ההסתברות שהמצהיר יסתיר מהצד שכנגד מסמכים רלוונטיים המסייעים לבירור האמת.

11.

על רקע דברים אלה נפנה לעניין שלפנינו. כאמור, עוד ביום 9.2.2014 הורה בית משפט השלום למשיב ליתן תצהיר לגילוי מסמכים ספציפי. מההשתלשלות העובדתית שנסקרה לעיל עולה כי חרף החלטות בית המשפט, המשיב לא נתן תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים העונה לדרישות הדין; ולא תיקן מחדל זה עד היום , על אף שנקרו בדרכו הזדמנויות לרוב לעשות כן. כך, התצהיר היחיד שהמשיב הגיש (תצהיר מיום 22.5.2014, אשר הוגש כשלושה חודשים לאחר שחלף המועד להגשתו), כלל הצהרה כללית בלבד בדבר המסמכים שברשותו ושנדרש להמציא, תוך הפניה למסמכים שצירף לכתבי הטענות. התצהיר לא כלל כל התייחסות קונקרטית למסמכים שגילויים התבקש, לרבות הצהרה אם הם נמצאים בידיו של המשיב, ואם היו בידיו ואינם עוד – מה היה עליהם. בשים לב לטענותיו המפורטות של המשיב לגבי מסמכים אלה בתשובה שלפניי, לא היה כל קושי ליתן תצהיר ערוך כדין ולהביא את הפרשה לסיומה. למותר לציין כי אין די לעניין זה במסירת הודעה לבית המשפט. תקנה 113 מדברת במפורש בתצהיר, ואין דינו של תצהיר כדין כתב טענות שאינו נתמך בתצהיר (השוו: ע"א 409/13 שידורי קשת בע"מ נ' קופר , פסקאות 12-10 (11.4.2013)). ודוקו: מחדליו של המשיב בנושא זה הובילו לבזבוז של זמן שיפוטי לא מבוטל ולעלויות מיותרות.

נזכיר כי המשיב הפר את החלטת בית המשפט והמציא את התצהיר כשלושה חודשים לאחר המועד שנקצב, וגם אז לא עמד התצהיר בדרישות הדין. כפועל יוצא דחה בית המשפט את דיון ההוכחות שהיה קבוע ליום 2.6.2014. המערערת, שביקשה לעמוד על זכויותיה הדיוניות, נאלצה להגיש כמה בקשות נוספות לסילוק התובענה על הסף, בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי ואף לבית משפט זה. גם בתגובות לכל בקשות הללו לא ראה המשיב לרפא את הפגם, בלא שסיפק כל הסבר מניח את הדעת לכך.

12.

על רקע השתלשלות זו, אני סבור כי היה מקום להטיל על המשיב סנקציות מידתיות ביחס למחדל כגון פסיקת הוצאות בכל פעם שהפר את החלטות בית המשפט. ניתן להעריך שלו היו ננקטות נגדו סנקציות כאמור, המסר היה מופנם ולא היינו מגיעים עד הלום. אכן, כפי שטוען המשיב, סילוק תובענה על הסף בגין אי-קיום צו גילוי מסמכים היא סנקציה חריגה שיש לנקוט בה במקרים חריגים בלבד (ע"א 2271/90 ג'מבו חברה לבנין ומסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' מרדכי , פ"ד מו(3) 793, 800 (1990)). אלא שבענייננו לא ננקטה נגד המשיב כל סנקציה שהיא, וכפועל יוצא המשיך ההליך להתנהל בלא שהסתייע בידי המערערת לאכוף את צו גילוי המסמכים שאין חולק על זכותה לקבלו. קביעתו של בית משפט השלום כי מחדליו של המשיב יילקחו בחשבון במסגרת התיק העיקרי היא בבחינת "מעט מדי מאוחר מדי", שכן אף בהנחה שייפסקו לחובתו הוצאות משמעותיות בגין התנהלותו האמורה – התוצאה היא שהמשיב הצליח "להתחמק" מלקיים את צו גילוי המסמכים שערכאת הערעור הורתה לתתו.

13.

אשר על כן, החלטתי לקבל את הערעור באופן הבא: החלטתו של בית משפט השלום מיום 25.5.2014 מבוטלת. המשיב יעביר למערערת תצהיר גילוי מסמכים ספציפיים ערוך כדין תוך 10 ימים ממתן החלטה זו, שאם לא כן תימחק תביעתו. נוסף על כך יישא המשיב בהוצאות המערערת בגין ההליכים שניהלה בבית משפט השלום והמחוזי בסך כולל של 15,000 ש"ח וכן בשכר טרחת בא כוח המערערת בגין ערעור זה בסך של 7,500 ש"ח. אם וככל שיוגש תצהיר כאמור, ייתן בית משפט השלום הוראות להמשך הדיון בתיק כחוכמתו. נוכח התוצאה שאליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בבקשת המערערת להשיב לתשובת המשיב לבקשה לרשות ערעור.