רע"א 617/19 ליהו פיין נ. אדמות הברון בע"מ

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט העמית ג' גינת ) בת"א 13644-09-18 מיום 20.1.2019, בגדרה נדחתה בקשת המבקש למתן צו מניעה זמני המונע מחברת אדמות הברון בע"מ, היא המשיבה 1 (להלן: המשיבה ), לפעול למימוש האופציות לרכישת מקרקעין שהוקנו לה מכוח הסכם בינה ובין הורי המבקש -

שהלכו לעולמם לאחר חתימת ההסכם, ושהמבקש, שהוא יורשם, נכנס בנעליהם (להלן: המנוחים ).

רקע

1.

ביום 24.11.2014 נכרת הסכם אופציה בין המנוחים לבין המשיבה ביחס לקרקעות חקלאיות אשר היו בבעלותם (להלן: ההסכם ו- המקרקעין , בהתאמה). הרקע לחתימת ההסכם היה קשיים כלכליים אליהם נקלעו המנוחים. בהסכם נקבע כי המשיבה תהא רשאית לממש את האופציה במשך חמש שנים, באמצעות שיווק המקרקעין לאחרים או על-ידי רכישתם בעצמה במחיר הקבוע בתוספת להסכם. עוד נקבע בהסכם כי המשיבה תעניק למנוחים הלוואה בסך 5.5 מיליון ש"ח, לצורך הסרת המשכנתא שהייתה רשומה על המקרקעין. בהתאם להסכם, החזר ההלוואה יתבצע מתקבולי מימוש האופציה, וככל שלא יהיה בהם די, תוחזר יתרתה בתום תקופת האופציה. להבטחת החזר ההלוואה שועבדו המקרקעין לטובת המשיבה, ונרשמו לגביהן הערות אזהרה.

2.

ביום 7.12.2016

הודיעה המשיבה למבקש (אשר כזכור נכנס בנעלי המנוחים) על כך שבכוונתה לממש את האופציה על מלוא המקרקעין. לאחר דין ודברים בין הצדדים בנדון, ולאחר שנשלחה הודעה נוספת מטעם המשיבה בדבר כוונתה לממש את האופציה, הודיע המבקש למשיבה ביום 11.3.2018 כי הוא דוחה את הודעת המימוש ומודיע על ביטול ההסכם (לכל הפחות בחלק העוסק במתן האופציה).

3.

בהמשך לכך, ביום 6.9.2018 הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי תביעה נגד המשיבה ונגד עו"ד גיל הירשמן, הוא המשיב 2 (להלן: המשיב ), אשר היה מעורב בגיבוש ההסכם. הסעד העיקרי אשר התבקש בתביעה הוא ביטול ההסכם תוך קביעת מנגנון השבה אשר יאפשר למחוק את הערות האזהרה שנרשמו לטובת המשיבה. בתביעה נטען, בין היתר, כי המשיב פעל תוך ניגוד עניינים בעת גיבוש ההסכם, וכי הציג בפני המנוחים מצג שווא לפיו הוא פועל כבא כוחם, בעוד שבפועל ייצג את המשיבה בלבד. עוד נטען כי המשיבים ניצלו את מצוקתם הכלכלית של המבקש והמנוחים כדי להביאם לחתום על הסכם שהוא לטובת המשיבים, תוך שהוא פוגע קשות בזכויותיהם של המנוחים, וכי משכך יש להורות על ביטול ההסכם בשל חוסר תום לב במשא ומתן, הטעיה, עושק וכפייה.

המשיבים הגישו כתבי הגנה, ובהם נטען, בעיקרו של דבר, כי ההסכם נחתם לאחר משא ומתן ארוך, במסגרתו הובהר לצדדים משמעויותיו של ההסכם, וכי אין כל עילה לבטלו. עוד נטען כי הסעד המבוקש בתביעה הוא שינוי ההסכם באופן ניכר, באופן המותיר על כנו את החלק העוסק במתן ההלוואה ומבטל את החלק המסדיר את מתן האופציה. זאת, תוך פגיעה ממשית במשיבה ובהיגיון הכלכלי שהוביל אותה להתקשר בהסכם עם המנוחים.

הבקשה לסעד זמני

4.

ביום 27.12.2018 הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני, ובה ביקש למנוע מהמשיבים כל שימוש בייפויי הכוח שבידיהם לצורך מימוש האופציה שהוקנתה למשיבה מכוח ההסכם. בבקשה נטען כי סיכויי התביעה גבוהים וכי אם האופציה תמומש ייגרם למבקש נזק עצום, שכן הוא מעבד את המקרקעין.

המשיבים התנגדו לבקשה וטענו כי סיכויי התביעה אפסיים, מהטעמים שפורטו בכתבי ההגנה שהגישו. כן נטען כי המבקש עצמו מוכן למכור את המקרקעין כל עוד התמורה תהיה גבוהה יותר, ומשכך ככל שייגרם למבקש נזק ממכירת המקרקעין – מדובר בנזק כלכלי בלבד, אשר ניתן יהיה לרפא באמצעות פיצוי כספי, ככל שיהיה בכך צורך. יצוין כי במהלך הדיון בבקשה התחייבו המשיבים כי גם לאחר מימוש האופציה מצדם, ככל שבית המשפט יאשר זאת, הם יאפשרו למבקש לעבד את הקרקעות שיירכשו לתקופה נוספת של שנתיים.

החלטת בית המשפט המחוזי

5.

לאחר שקיים שני דיונים בבקשה, הורה בית המשפט המחוזי על דחייתה. בהחלטה נקבע כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר, נוכח הזמן הרב שחלף מהמועד בו הודיעה המשיבה על מימוש האופציה ועד הודעת המבקש על ביטול החוזה. עוד נקבע כי בשלב זה אין ראיות של ממש כנגד תקפותו של החוזה. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי נוכח נכונות המבקש למכור את המקרקעין במחיר גבוה יותר, הרי שמדובר במחלוקת כספית במהותה. לנוכח האמור ולנוכח התחייבות המשיבים לאפשר למבקש להמשיך ולעבד את המקרקעין למשך שנתיים נוספות נקבע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים.

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור דנן.

תמצית טענות הצדדים

6.

המבקש שב בבקשת רשות הערעור על טענותיו לגופה של התביעה, המבססות לעמדתו את סיכויי ההליך. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעתו כי המבקש השתהה עד שהודיע למשיבה על ביטול החוזה, שכן בפרק הזמן שחלף התנהל משא ומתן בין הצדדים אשר נועד לפתור את המחלוקת מבלי להיזקק להליכים משפטיים. המבקש שב על טענותיו בדבר סיכויי התביעה, וטען כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לחלק מטענותיו, וכי נפלו בהחלטתו טעויות עובדתיות. אשר למאזן הנוחות, נטען כי המשיבים לא הצביעו על פגיעה שתגרם להם אם יינתן צו זמני כמבוקש. לבסוף, טען המבקש כי הוא חויב בהוצאות בסכום שאינו מידתי.

בתשובת המשיבים נטען כי יש לדחות את בקשת רשות הערעור, תוך שהם סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי. המשיבים הדגישו כי מועד פקיעת האופציה עתיד לחול בנובמבר 2019, ומשכך מתן צו מניעה זמני עלול לסכל את אפשרות המימוש של האופציה על-ידי המשיבה.

7.

לצד בקשת רשות הערעור הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור שימנע את מימוש האופציה, וביום 27.1.2019 הוריתי על מתן צו ארעי.

דיון והכרעה

8.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, כמפורט להלן.

הלכה היא כי לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב בכל הנוגע למתן סעדים זמניים, וערכאת הערעור תימנע מלהתערב בהחלטות בעניין זה, למעט במקרים חריגים (ראו לדוגמא: רע"א 578/18 חברת בתי המלון הערביים בע"מ נ' עזבון דרוויש , פסקה 5 (23.1.2018); רע"א 9638/17 אבו חמד נ' אסדי את בדחי אלקטרו מכניקה מערכות בע"מ , פסקה 9 (18.2.2018); רע"א 8203/18 ברוקנר נ' שטרית , פסקה 4 (13.12.2018); והאסמכתאות שם). לא מצאתי כי הבקשה דנן נמנית עם מקרים חריגים אלו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

9.

למעלה מן הצורך, אוסיף כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

בניגוד לטענת המבקש, בית המשפט המחוזי לא ביסס את החלטתו אך ורק על הקביעה בדבר השיהוי בפעולותיו של המבקש, אלא אף על שיקולים הנוגעים לסיכויי התביעה ולמאזן הנוחות. לא מצאתי כי נפל פגם בקביעות אלה המצדיק התערבות.

כפי שצוין בהחלטת בית המשפט המחוזי, המבקש לא הוכיח בבקשתו כי סיכויי תביעתו גבוהים, ולא הציג ראיות אשר יעגנו טענה זו בשלב הדיוני הנוכחי. מבלי לקבוע מסמרות בנדון ובזהירות המתבקשת, אציין כי נראה כי פעולות המשיבה לשם מימוש האופציה עולות בקנה אחד עם לשון ההסכם ועם כוונת הצדדים. עוד אציין כי נדמה שהנטל המוטל על המבקש להוכיח את טענותיו ביחס לפגמים שנפלו בכריתת ההסכם, כגון ניצול מצוקת המנוחים, מתעצם נוכח העובדה שהמנוחים עצמם לא מצאו לנכון לבטל את ההסכם עוד בחייהם מחמת פגמים נטענים אלה. כמו כן המבקש יידרש להבהיר מדוע חלף זמן רב כל כך מעת שנודע לו על הפגמים הנטענים (בסמוך למועד כריתת ההסכם) ועד שהעלה את טענותיו בדבר ביטול ההסכם. נראה כי מדובר במשוכה לא מבוטלת.

בנוסף לאמור, לא מצאתי פגם בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר מאזן הנוחות. כאמור לעיל, משעה שהמבקש הביע נכונות למכור את המקרקעין בתנאים מסוימים, הרי שהוא גילה דעתו כי הוא אינו מעוניין במקרקעין עצמם דווקא, אלא בתמורה גבוהה יותר מזו לה יזכה לו תמומש האופציה על-ידי המשיבה. ואולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, המדובר במחלוקת כספית שאינה מצדיקה מתן סעד זמני אשר עלול לסכל את אפשרות מימוש האופציה המוגבלת בזמן. לכך מצטרפת אף התחייבות המשיבים בדבר מתן האפשרות למבקש להמשיך ולעבד את המקרקעין למשך תקופה מסוימת בתנאים שייקבעו.

10.

בשולי הדברים יצוין כי המבקש אף העלה טענות כנגד החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר לו לחקור מצהירים מטעם המשיבים, ואולם, לא מצאתי ממש בטענה זו לנוכח האמור בהחלטה לפיה בא-כוחו חזר בו מבקשה זו במהלך הדיון.

11.

לבסוף יצוין, כי נוכח הוראות סעיף 1(8) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, אין מקום להידרש לטענת המבקש לעניין ההוצאות שנפסקו לחובתו (רע"א 796/19 פלוני נ' "הפול" - המאגר הישראלי לביטוחי רכב , פסקה 9 (28.2.2019)).

12.

סוף דבר: הבקשה נדחית. הצו הארעי שניתן – מבוטל.

המבקש יישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ש"ח לכל אחד (סך הכל 10,000 ש"ח).