רע"א 8000/07 היועץ המשפטי לממשלה נ. פלוני

א.

זו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט קיסרי) בעש 1067/07 מיום 9.9.07, בו הוחלט על שחרורו של המשיב מאשפוז כפוי, תוך שנתקבל ערעור על החלטת הועדה הפסיכיאטרית למבוגרים במחוז חיפה מיום 11.7.07, על פיה הוארך אשפוז המערער לתקופה נוספת של 6 חודשים בהתבסס על סעיף 10(ג) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991.

ב.

המשיב, בן 25, שאין חולק על כך שהוא סובל מגיל 16 מסכיזופרניה כרונית, מאושפז מ-3.12.06 במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה"; לשם הועבר מבית חולים "באר יעקב", מקום שעל פי הטענה ברח הימנו ואיים על בת זוגו לשעבר של אביו. בת הזוג היא המתלוננת בתיק, במובן זה שכלפיה במיוחד ובראש וראשונה (וכנטען – לא רק כלפיה) מופנה לפי הטענה מסוכנותו של המשיב.

ג.

בשני דיונים בועדה הפסיכיאטרית (17.1.07, 11.7.07) הוחלט על הארכת האשפוז הכפוי. בהחלטה האחרונה, מ-11.7.07, החליטה הועדה - המורכבת מעו"ד ושני פסיכיאטרים - לאחר בדיקת המשיב ושמיעת המתלוננת ובני משפחת המשיב, שהיה מיוצג, על הארכת הוראת האשפוז עד 6 חודשים (11.1.08) בנימוק כלהלן: "מצב

פסיכוטי הלוצינטורי פעיל. ביקורת מציאות לקויה ביותר וקיום אובייקט ספציפי למחשבות השווא שלו עם טענות לעבר אלים כלפי אותו אובייקט..." (המתלוננת – א"ר). הועדה מצאה כי למשיב מסוכנות לעצמו ברמה בינונית ולאחרים ברמה גבוהה, כולל מסוכנות עבר לאחרים.

ד.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור; לשיטת בית המשפט, אין מדובר באדם המהוה סיכון פיזי מיידי כדרישת החוק (ראו להלן) לעצמו או לזולתו; לא ברור גם על יסוד מה השתכנעה הועדה בקיומה של מסוכנות מיידית, וזאת נוכח ההנמקה הלקונית; לא ברורים גם האירועים המהוים רקע לקביעת המסוכנות; גם לא ברור אם ניתן להסתפק בחלופות. לפיכך סבר בית המשפט כי לא היתה תשתית עובדתית ראויה להוכחת המסוכנות הפיזית המיידית והנסיבות לשכנוע בדבר נחיצותו של המשך האשפוז.

ה.

הוגשה בבית המשפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע. בהחלטת השופטת הורביץ מיום 16.9.07 במעמד צד אחד ניתן עיכוב ביצוע ארעי; ביום 20.9.07, בדיון בפני השופט קיסרי, נדחתה הבקשה, שכן – כך נקבע – לא הוכחו סיכויים טובים להצלחה בערעור וקושי בהשבת המצב לקדמותו.

ו.

(1) בו ביום, ב- 20.9.07 הוגשה בקשת רשות ערעור על פסק הדין בבית משפט זה, ועמה בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשת רשות הערעור נטען כי בית המשפט המחוזי טעה באשר לסמכות הועדה הפסיכיאטרית; לשיטת המדינה נתונה הסמכות גם באשר למי שמציג סיכון פיזי לא מיידי, לפי סעיף 7(א) לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991. שנית, נטען כי לועדה הפסיכיאטרית תכלית מניעתית, התשתית הראייתית הנחוצה לפניה אינה זהה לזו של בית משפט, ובית המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעליה, אלא לבדוק את ההליך ואת השיקולים וההנמקה. נטען כי המשך אשפוזו של המשיב חיוני.

(2) בבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי המדובר בבקשת רשות ערעור בשאלות משמעותיות בעניין תשתית עובדתית לה נזקקת הועדה הפסיכיאטרית ושיקולי ההכרעה בערעור, ואשר למסוכנות, קביעת הועדה הפסיכיאטרית בדבר מסוכנות ברמה גבוהה לאחרים מצדיקה אי סיכונו של שלום הציבור.

(3) ניתן על-ידי עיכוב ביצוע עד לדיון (החלטה מ-20.9.07), ונקבע דיון ליום 21.9.07.

(4) הוגש כתב תשובה, שבו נטען כי אין המדובר במקרה בעל חשיבות ציבורית, כי על פי הלכות מושרשות בבתי המשפט המחוזיים, צריך להיות בנידון דידן סיכון פיזי מיידי, מה שלא התקיים כאן. נאמר גם כי ההנמקה, על פי פסיקה, אינה צריכה להיות לקונית, וכי על עילת האשפוז להיות זו שבגינה נקבע האשפוז הכפוי מלכתחילה. הוטעמה חשיבותה של חרות המשיב, שעה שלא הוכחה כנטען מסוכנות, בודאי לא מיידית.

ז.

אציין כאן את הערכתי לכך שכתבי בית דין מפורטים כדבעי הוגשו על-ידי הצדדים בתוך יום אחד.

ח.

(1) בדיון טען בא כוחו המלומד של המשיב, באשר לעיכוב ביצוע, ברוח החלטתו של בית המשפט קמא – קרי, היעדר סיכוי טוב לרשות ערעור נוכח היעדר תשתית מספקת למסוכנות, וכן ציין כי אין חשש מפתרון מיידי אם חלילה יהיו מעשים לא טובים של המשיב, וזאת על-ידי פניה למשטרה..

(2) הדיון נסב גם על בקשת רשות הערעור עצמה, ונתגלעה המחלוקת שבכתבי הטענות, הן באשר לעצם הסמכות לועדה בנסיבות, בהיעדר מסוכנות פיסית מיידית (אף כי לשיטת היועץ המשפטי ישנה גם מסוכנות שהופנתה כלפי עובדת בית החולים בעת האשפוז, בנוסף למסוכנות כלפי המתלוננת), הן באשר לאפשרות להחליט על המשך אשפוז בעילה שונה מאשר בה החל ההליך. כשלעצמי תהיתי בקול, ובלא קביעת כל מסמרות, האם יש דרך ביניים, כגון זו המופעלת בפלילים, שבה יכול אדם להשתחרר בתנאי מרחק ופיקוח, או שמא הסמכויות הן בקצוות-אשפוז כפוי נמשך או שחרור גמור. לשיטת בא כוח המשיב אפשרי שחרור בעל הגבלות מסוימות במדרג הסמכויות, כגון טיפול מרפאתי כפוי וכדומה, אך לטענתו אין בכל מקרה מקום להמשך האשפוז הכפוי.

(3) השאלה המשפטית שהתעוררה במיוחד היא האם משאושפז אדם על יסוד סעיף 6 לחוק לטיפול בחולי נפש, רשאית הועדה הפסיכיאטרית, על פי סעיף 10(ד) לחוק המפנה לסעיף 9 – להידרש גם לתנאים שראשיתם בבדיקה כפויה לא דחופה שבסעיף 7 לחוק. רוצה לומר, על פי סעיף 10(ד) הארכת אשפוז על-ידי הועדה הפסיכיאטרית טעונה קיומם של תנאים שבסעיף 9 – סעיף 9(א) עניינו מי שאושפז בבדיקה כפויה דחופה, ואז המדובר, לפי סעיף 6(א)(2) במי ש"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי"; ואילו סעיף 9(ב) עניינו מי שאושפז בבדיקה כפויה לא דחופה, ולפי סעיף 7(ב)(א) המדובר בין השאר במי ש"עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי שאינו מיידי". במקרה דנא אושפז המשיב לפי סעיף 6. בית המשפט קמא סבר שלא הוכחה מסוכנות; ואולם – האם מותר "לעבור ממסלול למסלול" ולהמשיך באישפוז בהתקיים תנאי סעיף 27. שאלה זו, שבעיני ראויה להתיחסות, מצדיקה לדידי במיוחד העברה להרכב, שממילא יידרש לשאר טענות הצדדים.

(4) בנסיבות המיוחדות של המקרה, שבהן נקבע על-ידי הועדה הפסיכיאטרית כי מסוכנות המשיב לאחרים גבוהה - ואף שער אני לכך שבית המשפט קמא לא השתכנע בכך - איני סבור כי עיכוב ביצוע עד להחלטה נוספת יהא בלתי מידתי. בהחלטה מיום 21.9.07 נקבע, כאמור, המשך עיכוב ביצוע עד לדיון. מעוכב בזה – בהמשך - ביצוע פסק הדין קמא. ואולם, כדי לא לפגוע יתר על הראוי בחרות המשיב, יתקיים הדיון ביום 25.9.07. המשיב יובא לדיון .