רע"א 8037-23 רע"א 8037-23

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 16.8.2023 (השופט י' אטדגי) בת"א 40375-09-20, בגדרה נדחתה בקשת המבקשת לסילוק על הסף של תביעת המשיבה 1.

הרקע הדרוש לעניין

1.ביום 16.9.2020 הגישה המשיבה 1, חברה פרטית העוסקת בתחום התיירות (להלן: החברה), תביעה נגד המשיבה 2 (להלן: סייבר) והמבקשת בהליך דנן. סייבר היא חברה המשווקת מערכות טכנולוגיות למסחר אלקטרוני במוצרי תיירות; המבקשת עבדה במועדים הרלוונטיים כמנהלת תיקי לקוחות בסייבר, וכאחראית מטעמה על הקשר עם החברה. ברקע התביעה הסכם שנחתם ביום 31.1.2016 בין החברה לסייבר, במסגרתו הוסכם כי סייבר תספק לחברה הרשאת שימוש במערכות מחשוב להזמנת שירותי תיירות, בתמורה לתשלום כספי על פי מפתח שנקבע בנספח התמורה להסכם.

2.החברה טענה בתביעתה לנזקים שנגרמו לה, כך לטענתה, בגין מעשי גניבה ורמייה שביצע לכאורה סוכן הנסיעות מטעמה, מר בעז גולדברג (להלן: גולדברג) כלפי קהל לקוחותיה, בשיתוף פעולה עם המבקשת. בתוך כך נטען, כי המבקשת ניצלה את תפקידה בסייבר, וסייעה לגולדברג לבצע את מעשי המרמה האמורים באמצעות מערכות המחשוב של סייבר וההרשאות שנתנה לה החברה. על פי הנטען בכתב התביעה, גולדברג נשכר לשורותיה של החברה בהמלצת המבקשת וסייבר, חרף ידיעתן בדבר מעשי גניבה והונאה אחרים שביצע לכאורה בעבר. החברה אמדה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מן המעשים האמורים בסך כולל של 2,836,000 ₪.

3.עוד קודם להגשת התביעה שבמוקד ענייננו, ביום 8.10.2018 הגישה החברה תביעה נגד גולדברג ובניו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בת"א 17407-10-18 (להלן: תביעת גולדברג). בתביעה זו טענה, כי גולדברג ניצל את מערכות החברה לביצוע מעשי מרמה והונאה, והסתייע בבניו לשם כך. ביום 27.4.2023, ניתן פסק דין על דרך הפשרה בתביעת גולדברג, ובו נקבע כי האחרון ישלם לחברה סך של 194,400 ₪. פסק דין זה ניתן על יסוד הסכמת הצדדים כי בית המשפט יפסוק לחברה סכום שבין 100,000 ₪ לבין 200,000 ₪, לסילוק סופי ומוחלט של התביעה ושל כל טענה שהעלה בה מי מהצדדים, ומבלי שמי מהצדדים מודה בטענות האחר או מוותר על טענה מטענותיו.

4.בכתב ההגנה שהגישה בהליך שבענייננו, טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת העדר עילה ולמצער לעכבה מחמת הליכים תלויים ועומדים אחרים – בהתייחסה לתביעת גולדברג ולתביעת לשון הרע שהגישה המבקשת נגד החברה (ראו: ת"א 67737-07-20). כן נטען, כי החברה היא האחראית הבלעדית להעסקתו של גולדברג, וכי ממילא לא ניתן לייחס לה אשם, שעה שהוא מהווה את הסיבה המכרעת לנזק. המבקשת הכחישה כל מעורבות במעשי המרמה, וטענה כי כל שעשתה הוא להעביר לטיפולו של גולדברג את לקוחותיה הפרטיים המעטים, ללא תמורה, עת היתה עתידה לקבל תפקיד אחר בסייבר. לשיטת המבקשת, התביעה הוגשה בניסיון להשחיר את שמה תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, וכמשקל נגד לתביעת לשון הרע שהגישה נגד החברה.

5.ביום 20.7.2023 הגישה המבקשת בקשה לסילוק התביעה על הסף. בבקשה נטען כי התביעה נגדה והתביעה שהוגשה נגד גולדברג מייחסות לשניהם את אותם המעשים ואותם הנזקים, על יסוד הטענה שהם פעלו כמעוולים במשותף כלפי החברה. בתוך כך, הפנתה המבקשת להוראת סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), וטענה כי הוראה זו אינה מאפשרת לחברה לזכות בפיצוי הן ממנה והן מגולדברג בעת ובעונה אחת. זאת, שכן לפי סעיף 83(ב) לפקודה, פסק הדין בתביעת גולדברג מהווה את תקרת סכום הפיצויים המגיע לחברה בגין הנזקים שנגרמו לה, ובפרט עת זכותה של החברה לתבוע את המבקשת לא נשמרה בפסק הדין. עוד טענה המבקשת כי יש לדחות את התביעה על הסף מחמת הפרה של חובת תום הלב והשתק שיפוטי. לחלופין טענה, כי יש לדחותה על הסף בנוגע לסכום ההפרש שבין הסכום הנתבע בה לבין הסכום שנפסק בפסק הדין בתביעת גולדברג.

6.בתגובתה לבקשה לסילוק על הסף, טענה החברה כי יש לדחות את הבקשה, בהיותה "בקשה ממוחזרת" הזהה במהותה ובאופייה לבקשת המבקשת לתיקון כתב ההגנה – שהוכרעה זה מכבר – תוך שימוש לרעה בהליכי משפט וחוסר תום לב. החברה הוסיפה ודחתה את טענת המבקשת לפיה פסק הדין שניתן בעניין גולדברג התייחס למלוא הנזקים שנגרמו לה. לשיטתה, סעיף 83(ב) לפקודה אינו חל במקרה דנן, זאת לא רק משום שמדובר בתביעה המגוללת נזקים, עילות וסעדים שונים – אלא גם משום שלשיטתה לא הושג "הסכם" פשרה עם גולדברג, וממילא אין לראות בפסק הדין בתביעה נגדו כפסק דין מנומק שדן בטענות ובראיות לעומקן. כן טענה שאף שהמסכת העובדתית בשתי התביעות חופפת בחלקה, כוללת התביעה נגד המבקשת עילות וסעדים שלא נתבעו בתביעת גולדברג, ומכל מקום, תכלית הפשרה עם גולדברג לא היתה לפטור את המבקשת וסייבר מפירעון חובן. עוד הוסיפה החברה כי בניגוד לטענת המבקשת, לעובדה שגולדברג טרם פרע את חובו יש נפקות לענייננו; זאת, כפי שעולה מהפסיקה העוסקת בסעיף 83 לפקודה. ולבסוף נטען, כי הבקשה נעדרת ביסוס משפטי, ואף מטעם זה יש לדחותה.

7.בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 16.8.2023 – היא ההחלטה מושא בקשת רשות הערעור שלפניי – נדחתה הבקשה לסילוק על הסף. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בפסק הדין שניתן בתביעת גולדברג "כדי לגרום לדחייתה של תביעה זו, גם אם העילה העיקרית בשתי התביעות זהה, כאשר פסק הדין בתביעה האחרת ניתן על דרך הפשרה וללא הנמקה, אך אולי יש בו כדי לגרום להפחתת הסכום הנתבע, אם וכאשר הוא ישולם על ידי גולדברג". להשלמת התמונה יצוין, כי המבקשת דחתה את הצעתו של בית המשפט המחוזי שהועלתה במסגרת החלטה זו, שעיקרה מתן פסק דין על דרך הפשרה, שיביא לסיום התביעות ההדדיות שהוגשו בין הצדדים.

טענות המבקשת בבקשת רשות הערעור

8.המבקשת ממקדת טענותיה בכך שבית המשפט המחוזי דחה בהחלטתו מיום 16.8.2023 את הבקשה לסילוק או מחיקה על הסף בהחלטה תמציתית וללא הנמקה. זאת, לשיטתה, תוך שלא התייחס למכלול טענותיה כדבעי, ובראשן לטענתה בדבר תחולתו של סעיף 83(ב) לפקודה במקרה הנדון. בהקשר זה המבקשת סומכת ידה על פסק הדין שניתן ברע"א 4474/20 יהודית נ' הרשקוביץ (1.11.2020) (להלן: עניין יהודית), בו נדונה שאלת תחולתו של סעיף 83(ב) לפקודה מקום בו נערך הסכם פשרה רק עם אחד מהמזיקים. לשיטתה, החלת סעיף 83(ב) לפקודה במקרה זה משמעותה שפסק הדין שניתן בתביעת גולדברג הוא תקרת הפיצוי המגיע לחברה בגין כלל נזקיה, ולפיכך החברה לא תהא זכאית לסעד המבוקש בתביעה – ומשכך מדובר בהליך סרק.

9.המבקשת מוסיפה ומפנה לפסק הדין בתביעת גולדברג, במסגרתו לא נערכה חלוקת נזקים בין המעוולים השונים ולא נקבע בו כי החברה תהיה רשאית לנקוט הליך נפרד נגד המבקשת. לטענתה, התנהלות הצדדים במסגרת המגעים להסדר העומד ביסוד פסק הדין מלמדים כי זה מתייחס לכלל נזקה של החברה ונועד לסיים את המחלוקת – לרבות בקשר לתביעה דנן. לפיכך, ובשים לב לכך שגם החברה טוענת שהמבקשת וגולדברג פעלו לכאורה יחדיו כ"מעוולים במשותף", היה על בית המשפט המחוזי לקבוע כי הסכום שנפסק בתביעת גולדברג מהווה את תקרת הפיצוי שניתן לקבל בהליך זה. ממילא, טוענת המבקשת, כי לא נטען ולא הוכח שהסעדים הנוספים שהתבקשו נגדה מתייחסים לנזקים להם גרמה בנפרד, ולא כמעוולת במשותף. עוד לדבריה, שגה בית המשפט המחוזי עת התעלם מטענתה, לפיה חל על החברה השתק שיפוטי, שכן לגישתה, החברה היתה מודעת לאפשרות כי לא תוכל להיפרע מגולדברג המצוי בהליכי פשיטת רגל, והסכימה במודע למתן פסק הדין.

על סעיף 83 לפקודת הנזיקין בתמצית

10.בטרם הכרעה בבקשת רשות הערעור שלפניי אדרש על קצה המזלג להוראת סעיף 83 לפקודה ולהשלכותיה על המקרה דנן. הוראה זו קובעת כדלהלן:

"(א) סבל אדם נזק עקב עוולה – אין פסק הדין שניתן נגד מעוול החב על אותו נזק חוסם בעד הגשת תובענה נגד אדם אחר שאילו נתבע לדין היה חב על אותו נזק כמעוול יחד.

(ב) הוגשו בשל נזק אחד על ידי האדם שסבל אותו או לטובת עזבונו, בן זוגו, הורו או ילדו, תובענות אחדות נגד מעוולים החבים על אותו נזק, אם כמעוולים יחד ואם באופן אחר – סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון ולא בוטל בערעור, או כפי ששונה בערעור, ובכל אחת מן התובענות, זולת זו שניתן בה פסק דין ראשון כאמור, לא יהיה התובע זכאי להוצאות, אלא אם סבור בית המשפט שהיה יסוד סביר להגיש את התובענה; היה פסק הדין הראשון נגד מעביד כמשמעותו בסעיף 82 ובנסיבות המפורטות בו, יבוא לענין סעיף קטן זה במקום סכום הפיצויים שבפסק הדין הראשון הסכום שהיו פוסקים אילולא סעיף 82".

11.ככלל, מעוול אחראי כלפי הניזוק לנזק שגרם, ואולם לעיתים מספר מעוולים גורמים לניזוק נזק אחד שאינו ניתן להפרדה. במקרה אחרון זה, אחראים המעוולים במשותף כלפי הניזוק למלוא הנזק שנגרם, ביחד ולחוד (סעיף 11 לפקודה). בעוד שהניזוק רשאי לתבוע את כל המעוולים כלפיו בתביעה אחת או במספר תביעות נפרדות, אין בריבוי המעוולים כדי לאפשר לו לגבות פיצוי העולה על נזקו. גבה ממעוול אחד נזק העולה על חלקו לפי מידת אשמו, זכאי המעוול להשתתפות ושיפוי מיתר המעוולים (סעיף 84 לפקודה; ע"א 236/76 "אלוניה" קואופרטיב לעבודות נגרות בע"מ נ' שלכט, פ"ד לא(2) 44, 50-49 (1977) (להלן: עניין אלוניה); עמוס הרמן דיני נזיקין 194-193 (מהדורה שנייה 2020) (להלן: הרמן)). המלומד עמוס הרמן מסביר את הטעם העומד ביסוד הסדר זה:

"באיזון בין האינטרסים של הנפגע שזכאי לפיצוי מלא לבין האינטרס של המעוול שנושא בפיצוי מלא על אף תרומתו החלקית לנזק, גוברת – הן משיקולי צדק, הן משיקולי יעילות הן לאור מטרות דיני הנזיקין – זכותו של הנפגע. המעוול שנשא בנטל הפיצויים המלאים יוכל לדרוש תשלום הוגן וצודק של דמי השתתפות משאר המעוולים. הסיכון של חוסר אפשרות להפרע ממזיקים נוספים צריך ליפול על המעוול ולא על הנפגע" (שם, בעמ' 194-193).

12.כעולה מלשונו, סעיף 83(א) לפקודה קובע את זכותו של הניזוק להגיש תביעות נפרדות נגד מעוולים במשותף החבים כלפיו בגין אותו נזק. סעיף 83(ב) מסייג וקובע כי גם אם עומדת לניזוק עילה עצמאית נגד כל אחד מן המעוולים, "סך כל הסכומים שאפשר להיפרע כפיצויים בפסקי הדין שיינתנו באותן תובענות לא יעלה על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין שניתן ראשון [...]". בעניין יהודית, עליו ביקשה המבקשת לסמוך את טענותיה, נדרש בית משפט זה להוראותיו של סעיף 83(ב) לפקודה, ועמד על ההיגיון העומד ביסודו, לפיו "הניזוק 'אמנם חופשי להגיש מספר תביעות כמספר המעוולים, אך נשללת ממנו האפשרות לנסות להשיג בכל פעם סכום גבוה יותר ולבחור לעצמו את פסק הדין שיעניק לו את הסכום המקסימלי. הסכום שנקבע בפסק הדין הראשון מהווה 'תקרה' לתביעתו'" (ראו בפסקה 17 לפסק דינו של השופט י' עמית; וראו גם לעניין זה: רע"א 2769/09 מרצפות המשולש בע"מ נ' בנק ערבי ישראלי בע"מ, פסקה 5 (23.12.2009); ע"א 132/86 ג'ורי נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(1) 555, 560-559 (1988) (להלן: עניין ג'ורי)).

בית המשפט הוסיף וקבע בעניין יהודית כי הוראה זו עוסקת במצב "בו ניזוק תבע מזיק אחד מבין מספר מזיקים על מלוא הנזק", ולפיכך, מקום בו הסכם פשרה עם אחד המעוולים "לא התיימר לקצוב את מלוא נזקו של התובע, אין תחולה לסעיף 83(ב) לפקודה". ולבסוף הובהר, כי אין נפקא מינה אם פסק הדין הראשון ניתן על יסוד פשרה שהושגה בין הצדדים או על יסוד דיון בתביעה לגופה (אף כי ניתן להניח שפסק דין בו נדונה התביעה לגופה יעמוד במפורש על גובה נזקו של הניזוק, במובחן משיעור חלקו של המזיק המסוים בנזק על פי מידת אשמו) (ראו: עניין יהודית, בפסקה 17; עניין אלוניה, בעמ' 50; והשוו: רע"א 1575/14 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (22.7.2014)). יוער, כי מקום בו לא עלה בידי הניזוק להיפרע מן המזיק בעניינו ניתן פסק הדין הראשון, פתוחה לפניו הדרך להיפרע מיתר המעוולים – שאחרת יעוקר ההסדר הקבוע בסעיף 83(א) לפקודה מתוכנו. זאת, אף במצב שבו המעוול נגדו ניתן פסק הדין הוא חדל פירעון (הרמן, בעמ' 200).

13.אם כן, מן הקביעה כי אין להחיל את סעיף 83(ב) לפקודה "במצבים שבהם הסכם הפשרה מתייחס לחלקו של הנתבע-המתפשר בלבד" מתבקשת המסקנה, כי במצבים כאלה שיעור הפיצוי שהניזוק יוכל להיפרע ממעוול אחר לא יהיה כפוף למגבלת הסכום שנפסק בהסכם הפשרה שהושג בעניינו של המעוול הראשון (עניין יהודית, בפסקה 18; והשוו: ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נז(4) 289, 303-302 (2003); עניין ג'ורי, בעמ' 562).

14.מן המקובץ עולה כי בבחינת תחולתו של סעיף 83(ב) לפקודה, יש להבחין אפוא בין מצב שבו "הפשרה שחררה את היתר" (המעוולים הנוספים), לבין מצב שבו "נשמרה זכות הניזוק כלפי היתר", אז "יש לבחון לגופו של ענין מה נקבע בה" (דניאל פרידמן ונילי כהן "ריבוי חייבים" דיני חיובים – חלק כללי 155, 313 (דניאל פרידמן עורך, 1994); להלן: פרידמן וכהן). הבחנה זו משמיעה כי בבואנו לבחון את נפקותו של הסכם הפשרה שנחתם בעניינו של מעוול אחד על מעוול אחר, עלינו לבחון האם "הסכם הפשרה עם המזיק הראשון נועד לפרוע את מלוא נזקו של התובע" (עניין יהודית, בפסקה 17; פרידמן וכהן, בעמ' 314-313).

אחר הדברים האלה, אפנה להכרעה בבקשה שלפניי.

דיון והכרעה

15.לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, וכן בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

16.הלכה מושרשת היא כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות להמשך בירור ההליך לגופו. סילוק תביעה על הסף הוא סעד קיצוני, שתוצאתו מחיקה או דחייה של התביעה בטרם זו התבררה לגופה. על כן סעד זה שמור רק למקרים שבהם ניתן לקבוע באופן ברור כי אף אם יוכחו מלוא הטענות שבכתב התביעה, לא תהיה כל אפשרות, ולוּ קלושה להעניק לתובע את הסעד המבוקש בתביעתו (ראו למשל: רע"א 5596/23 ספיר וברקת נדל"ן (הולילנד) בע"מ נ' רחמין, פסקה 10 (7.1.2024); רע"א 5003/23 SUGIMAT S.L נ' AIG EUROPE LIMITED, פסקה 8 (7.12.2023)).

17.על רקע האמור, נקבע כי התערבות ערכאת הערעור בהחלטות ביניים שעניינן דחיית בקשה לסילוק על הסף, תיעשה במשורה ותישמר למקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בהחלטה, או במקרים שבהם התעורר חשש לניהול הליך סרק הכרוך בהשקעת משאבים יוצאת דופן (ראו, מני רבים: רע"א 3110/23 אביאל נ' דיין, פסקה 12 (18.9.2023); רע"א 1739/23 אלד פלאנט בע"מ נ' מנסור, פסקה 12 (21.5.2023); רע"א 5464/22 לדרמן נ' עיריית קרית-גת, פסקה 13 (19.10.2022)). לא מצאתי כי המקרה שלפניי נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות.

18.טענתה המרכזית של המבקשת בבקשתה לסילוק על הסף היא, כי ענייננו במצב דברים בו נגרם, לטענת החברה, על-ידי המעוולים במשותף – המבקשת וגולדברג – נזק אחד שאינו ניתן להפרדה. לפיכך, לשיטתה, חלה בענייננו הוראת סעיף 83(ב) לפקודה, והסכום שנקבע בפסק הדין שניתן בתביעת גולדברג מהווה "תקרה" – ולמעשה, חסם – לפיצוי שיכולה החברה להיפרע מן המבקשת.

המבקשת מלינה בבקשתה על הנמקתו התמציתית של בית המשפט המחוזי. גם אם ניתן היה להרחיב מעט בנימוקי הדחיה, לא היה מקום להכריע בשאלת החלתו של סעיף 83(ב) בשלב זה של ההליך. כך, עיון בכתב התביעה בהליך דנן ובכתב התביעה שהוגש נגד גולדברג מעלה, כי אלה אינם חושפים תמונה בהירה לגבי מידת החפיפה בין הנזקים המיוחסים לנתבעים בתביעות השונות. בעוד שכתב התביעה שהוגש נגד גולדברג מפרט נזקים ישירים, ובהם "השבת כספים ללקוחות ו/או ביטול חיובים של כרטיסי אשראי [...] שירותי תיירות שהוזמנו וסופקו ללקוחות אך לא נגבה תשלום בגינם או ששולם לידיו של הנתבע 1 [גולדברג] במזומן", וכן נזקים עקיפים בגין "הפסדי עסקאות, הפסדי עמלות מספקי התיירות, הפסד לקוחות חוזרים"; כתב התביעה שהוגש נגד המבקשת מפרט נזקים בשל "גניבת כספים", "פגיעה במוניטין ובשם הטוב", וכן "נזקים בגין אבדן רווחים וביטול זמן". לנוכח כלליות ניסוחם של כתבי התביעה, והשלב המקדמי שבו מצויה התביעה דנן, לא ניתן להסיק על חלקו של כל אחד מן הנתבעים בגרימת הנזקים הנטענים. מכאן, שלא ניתן לקבוע בשלב זה האם הוראת סעיף 83(ב) לפקודה חלה במקרה דנן ביחס לכלל הנזקים או חלקם.

19.לא נעלמה מעיניי טענת המבקשת לפיה הסעדים הנוספים שנתבעו במסגרת התביעה נגדה נובעים מאותם מעשים בגינם נתבע גולדברג. אמנם, ומבלי לקבוע מסמרות, אין להוציא מכלל אפשרות שאכן קיימת חפיפה כלשהי בין המעשים המיוחסים למבקשת ולגולדברג. עם זאת, בשלב זה, משטרם נערך בירור עובדתי הבוחן את המעשים האמורים והנזקים שנגרמו בעטיים, לא ניתן לשלול כי ישנם נזקים שנגרמו באופן בלעדי כתוצאה מפועלה של המבקשת. בירור זה – לרבות השלכותיו במישור הסעד ובמישור תחולתו של סעיף 83(ב) לפקודה – יש לקיים במסגרת הדיון בהליך לגופו.

20.זאת ועוד, בראי אמות המידה ששורטטו בפסק הדין בעניין יהודית נדרש לבחון האם הסדר הפשרה נועד למצות את עילת התביעה של החברה ביחס למלוא נזקה – או שמא נשמרה במסגרתו זכותה להיפרע בגין חלקם של יתר המעוולים. הגם שהמבקשת מנסה להיבנות מכך שלא הוסכם או נקבע במפורש כי המעשים והנזקים שנדונו בהליך המקביל מתייחסים רק לגולדברג, מנגד צוין בפסק הדין כי איש מן הצדדים אינו "מודה בטענותיו של האחר או מוותר על איזו מטענותיו-הוא". לפיכך, יש להותיר גם סוגיה זו לבירור במסגרת ההליך גופו.

21.ולבסוף, אף לא ראיתי לקבל את טענת המבקשת לפיה היתה החברה מודעת לאפשרות כי לא תוכל להיפרע מגולדברג, המצוי לדבריה בהליכי פשיטת רגל, ועל כן היא מנועה מלתבוע את המבקשת. כפי שפורט, אף אם ייקבע כי סעיף 83(ב) לפקודה חל בענייננו – הרי שזה אינו חוסם את הדרך בפני החברה לתבוע את יתר המעוולים ככל שלא נפרעה בגין הפיצוי שנפסק לה בפסק הדין הראשון (עניין יהודית, בפסקה 17; הרמן, בעמ' 200).

לפיכך, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. משלא נתבקשו תשובות, איני עושה צו להוצאות.