רע"ב 3309/12 מקט אכרם נ. שירות בתי הסוהר

1.

מונחת לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בנצרת (עת"א 56732-01-12, כב' השופט י' אברהם ), בו נדחתה עתירת המבקש להתייחד עם ידועתו בציבור.

2.

ראשית, אבהיר בקצרה את המסגרת הנורמטיבית. פקודת הנציבות מספר 04.47.00 (להלן: הפקודה) מסדירה, בין היתר, את נושא התייחדות האסירים. בסעיף 3 לפקודה מופיעות בין היתר ההגדרות הבאות:

ב.אסיר ידוע בציבור - מי שהגיש לשב"ס תצהיר על הידוע/ה בציבור, מאושר ע"י נוטריון.

ג.חברה – מי שביקרה אצל האסיר שנתיים אחרונות ברציפות.

וכעת לעובדות הצריכות לענייננו. המבקש מרצה מיום 3.2.2011 עונש מאסר בכלא שאטה. הוא פנה למשיב בבקשה לאישור התייחדות עם אישה שאיננה אשתו החוקית (להלן: האישה). המשיב דחה את הבקשה, והמבקש עתר לבית המשפט המחוזי (עת"א 26673-10-11). במהלך הדיון טען המבקש כי האישה היא ידועתו בציבור, וכי הוא ניהל עימה חיים משותפים ערב כניסתו לכלא. לתמיכה בטענותיו הוצגו חוזי שכירות דירה בקיבוץ מרגליות מהשנים 2008-2010, חתומים על ידי השניים, וכן אישור מהקיבוץ כי הם מתגוררים במקום. מנגד טען המשיב כי המבקש הצהיר – כשנכנס לכלא - שהוא נשוי לאשתו החוקית ומתגורר במג'דל שמס, וכן הוטל ספק באותנטיות של חוזי השכירות. ביום 3.11.2011 דחה בית המשפט את העתירה, בנימוק שהאישה איננה ידועה בציבור של המבקש אלא לכל היותר ידידה. ברם היא איננה עומדת בתנאים שנקבעו בפקודה לקבלת מעמד של "חברה" - ביקורים במשך שנתיים רצופות. לפיכך אין מקום להתערב בהחלטת המשיב שלא לאפשר למבקש התייחדות.

המבקש עתר בשנית לבית המשפט המחוזי, בבקשה להתייחד עם האישה (עת"א 56732-01-12). לתמיכה בטענותיו הוצגו בשנית הסכמי השכירות ואישור המגורים שהוצגו בעתירה הראשונה. בנוסף הוגש הסכם חיים משותפים בין העותר לאישה מתאריך 19.6.2011, מאושר ע"י נוטריון. ביום 20.3.2012 דחה בית המשפט את העתירה, תוך שהוא מציין כי הסכם החיים המשותפים היה לכאורה בידי העותר כבר במהלך הדיון בעתירה הראשונה, וחרף זאת הוגש רק כעת. בעתירה הראשונה נקבע כממצא עובדתי שהאישה איננה ידועה בציבור* של העותר, אלא ידידתו, ובמסמכים שהוגשו אין כדי לשנות מסקנה זו. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

3.

במסגרת הבקשה שלפניי טוען המבקש כי הוא והאישה עומדים בקריטריונים שנקבעו בפקודה לעניין ידועה בציבור: עובר למאסרו של המבקש קיימו השניים קשר אישות יומיומי הדוק, ושכרו ביחד דירה במרגליות. השניים אף הגישו למשיב הסכם חיים משותפים מאושר ע"י נוטריון. המבקש מוסיף וטוען כי יש להעניק לו זכות ערעור, וזאת בשים לב לכך שהחלטת המשיב פוגעת בזכויות האדם שלו, וכן משום שהוא מערער על החלטה שניתנה בערכאה ראשונה.

4.

מן הבחינה הדיונית, סעיף 62ג לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, מבהיר כי החלטת בית המשפט בעתירת אסיר "ניתנת לערעור לפני בית המשפט העליון אם נתקבלה רשות לכך". כלומר, החלטת בית המשפט המחוזי ניתנת לערעור ברשות בלבד. לצד זאת, העותר הזכיר שני שיקולים שעשויים לעמוד לזכותו: הפגיעה בזכויות האדם שלו, והעובדה שהוא מערער על החלטה שניתנה בערכאה שיפוטית ראשונה. אך גם אם שתי הטענות נכונות לגופן, הרי שלכל היותר הן בגדר שיקולים אפשריים בבוא בית המשפט לבחון האם להעניק לעותר רשות ערעור (השוו: רע"ב 6687/09 אביטל נ' שירות בתי הסוהר (24.8.2009)). אולם ברי כי אין בהן כדי לשנות מלכתחילה את סיווג ההליך: עדיין מדובר בערעור ברשות, אשר כשמו כן הוא - אין הוא מהווה ערעור בזכות. על המבקש להראות כי קיימת עילה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, מקום שהדין אינו מחייב זאת.

רשות ערעור כזו תינתן דרך כלל מקום בו עומדת על המדוכה סוגיה משפטית או נושא אחר בעל חשיבות כללית (ראו: רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986)). גישה אחרת היא שבעתירות כגון זו שלפנינו, כאשר החלטת בית המשפט המחוזי מהווה ביקורת שיפוטית ראשונה על החלטה שנתקבלה על ידי רשות מנהלית, יש מקום לקיים ערעור בזכות (ראו והשוו חוות דעתו של הנשיא א' גרוניס ברע"ב 425/09 פריניאן נ' פרקליטות המדינה (11.3.2009)). גישתי היא כי כאשר נגרמת פגיעה ברורה בזכויותיו של אסיר או עציר, או מקום בו נגרם לו עוול ממשי, יהיה ניתן לראות במקרים שכאלה סוגיה בעלת חשיבות כללית (ראו: רע"ב 1764/12 איברהים איברהים נ' מדינת ישראל (20.3.2012); רע"ב 4050/11 פלוני נ' שירות בתי הסוהר (6.2.2012); רע"ב 1768/12 דרי נ' מדינת ישראל (2.9.2012)).

לנוכח האמור, ייבחן עניינו של המבקש לגופו טרם יוחלט אם להעניק רשות ערעור אם לאו. טענותיו, והמסמכים שצירף, מעוררים סימני שאלה רבים ומשמעותיים. ראשית , המבקש הצהיר, כאשר נכנס לכלא, שהוא נשוי לאשתו החוקית ומתגורר במג'דל שמס. פרט זה, שנטען על ידי המשיב, לא הוכחש על ידי המבקש. ברם המבקש לא הבהיר כיצד טענתו בדבר קיום חיים משותפים עם האישה מתיישבת עם הצהרותיו בעת שנכנס לכלא. שנית , הסכם החיים המשותפים נחתם, לכאורה, כבר ביוני 2011. חרף זאת, במהלך הדיון בעתירה הראשונה – אשר התקיים בנובמבר 2011 – לא הציג המבקש את ההסכם, ואף לא הזכיר את קיומו ולוּ במילה. שלישית , לא הובהרו סימני השאלה שמרחפים מעל חוזי השכירות שהציג המבקש: באף אחד מהחוזים לא מצוין מהו הנכס המושכר. על כל החוזים, במקום בו אמור להיות רשום שם השוכרים, מופיעים שם וחותמת של חברת א.ה.ה לבנייה בע"מ, ואילו שמם של השוכרים מופיע בנפרד מתחת לשם החברה. יתירה מזאת, על גבי החוזה הראשון נרשם שהוא נחתם בתאריך 1.8.2008. ברם, בגוף החוזה נרשם כי "תקופת השכירות היא ל-11 חודשים החל מיום 1.6.10 ועד יום 1.5.11".

למבקש ניתנו שתי הזדמנויות לפחות לשטוח את דברו בפני בית המשפט המחוזי, ולהתייחס לסימני השאלה הנזכרים. הזדמנות שלישית ניתנה לו במסגרת הבקשה שלפניי. ברם חרף זאת לא עלה בידיו לשפוך אור על העניין, ולתת מענה ממשי ומשכנע לקושיות. משכך, לא מצאתי שנפל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. הואיל וכך, לא מצאתי מקום להעניק למבקש רשות ערעור.

5.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.