רע"ב 5052/18 אייל בן משה נ. שרות בתי הסוהר

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 18.6.2018 (כבוד השופט א' משניות ), שבו נדחתה עתירת אסיר שעניינה התקנת " בטונדות " או " מיגוניות " בחצרות אגפי ההפרדה והאגפים השמורים בכלא "אשל" (עת"א 52460-04-18, להלן: הבקשה , ו- פסק הדין , בהתאמה ). עתירת האסיר הוגשה על ידי המבקש, אסיר פלילי המרצה עונש מאסר של כחמש שנים; וזהו מאסרו הרביעי. במסגרת העתירה טען המבקש כי התקנת מיגוניות בחצרות בית הסוהר כאמור, נדרשת על מנת לספק לאסירים הגנה בעת מצב חירום בטחוני שעלול להתרחש כאשר הם שוהים בחצר. בהקשר זה טען המבקש כי מאחר שיציאת אסירים אלה לחצר כרוכה בנעילת החצר – בשעת חירום לא יהיה סיפק לפתוח את כלל המנעולים (לדברי המבקש המדובר בשלושה מנעולים) ולדאוג להכנסת האסירים בזמן למרחב מוגן.

2.

בפסק הדין נדחתה עתירת המבקש ונקבע כי לא נפל פגם בהתנהלותו של המשיב שמצדיק התערבות. בתוך כך ציין בית המשפט המחוזי כי נחה דעתו שהמשיב " פועל ויפעל בהתאם להחלטות המקצועיות של פיקוד העורף ושל הגורמים המקצועיים שאמונים להיערכות לחירום מטעם המשיב ". קביעה זו של בית המשפט נסמכה על תגובת המשיב לעתירה שבה הוברר כי הוא אמנם פועל בהתאם להנחיות פיקוד העורף וערוך ליתן מענה לכל תרחיש בטחוני; ועוד צוין בהקשר זה כי ראש ענף תכנון וחרום במשיב אמון על נושא ההיערכות לחירום ועל יישום תכנית ייעודית לכך.

בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי ממילא מתגובת המשיב עולה כי עסקינן בעתירה תיאורטית, מאחר שכרגע לא שורר מצב חירום ואין צפי לירי טילים לבאר שבע. ועוד נאמר כי מאחר שהמבקש מוחזק בענישה באגף בידוד, הסעד שנתבקש על ידו – שנוגע לאגפי ההפרדה ולאגפים השמורים – כלל אינו רלוונטי לגביו.

3.

בבקשת רשות הערעור חוזר המבקש על הטענה כי

בעיתות חירום נשקפת סכנה לבטחונם

ולשלומם של האסירים המוחזקים באגפים מיוחדים (בין אם בבידוד, בין אם באגפי ההפרדה או באגפים השמורים) ושוהים בחצר בית הסוהר, כל עוד לא מוצבות בחצרות אלה מיגוניות . לדבריו, במצב הנוכחי לא ניתן יהיה לפנות אסירים אלה תוך 45 שניות למרחב המוגן – כפי שנדרש בהוראות פיקוד העורף ביחס לאזור באר שבע – ועל כן הסבירות שיתרחש אסון שיגבה חיים של אסירים וסוהרים היא גבוהה. המבקש מוסיף וטוען כי מאחר שלאחרונה חלה הסלמה במצב הבטחוני ואף נורו רקטות מכיוון רצועת עזה לעבר יישובי הדרום, לא ניתן לומר שמדובר בעתירה תיאורטית. נטען לפיכך כי פסק הדין שגוי וזאת בין היתר מאחר שלא הוצג לבית המשפט ולו מסמך אחד המעיד על כך שהמשיב עומד בהוראות פיקוד העורף.

נוסף על כך, נטען כי התנהלות המשיב מפלה לרעה בין אסירים השוהים באגפי הבידוד, ההפרדה והשמור לבין יתר אוכלוסיית האסירים שתוכל בשעת חירום להגיע למרחב המוגן ללא קושי. על יסוד האמור, טוען המבקש כי הבקשה נוגעת לשאלה עקרונית, בעלת השלכות על שלומם ובטחונם של אסירים וסוהרים רבים – ועל כן היא עומדת באמות המידה למתן רשות ערעור.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, אף בלא שנדרשת תגובת המשיב. כידוע רשות ערעור על עתירות אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא במקרים מיוחדים שבהם הבקשה מגלה שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של האסיר המבקש ( בר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 1130/18 פלוני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 5 (6.6.2018); רע"ב 8410/15 בן יאיר נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (23.5.2016)). עניינו של המבקש אינו נמנה עם שורת מקרים מצומצמת זו. זאת על אחת כמה וכמה מקום שהבקשה נוגעת בסדרי הביטחון הנוהגים בבית הסוהר בעיתות חירום, וככזו מצויה בליבת שיקול הדעת של גורמי המקצוע אצל המשיב; והלכה היא כי יש לנקוט ריסון רב בהתערבות בהחלטות מעין אלה (רע"ב 2973/18 קהלני נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 2 (25.4.2018);

רע"ב 1041/18

בן יאיר נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (19.2.2018)).

בית המשפט המחוזי לא מצא יסוד לקבוע כי נפל פגם כלשהו בהיערכותו של המשיב לשעת חירום או שסדרי הביטחון שמופעלים על ידו אינם מותאמים להוראות פיקוד העורף. המבקש מצידו לא הצביע על כך שהתנהלות המשיב עלולה לסכן את חיי האסירים בעת חירום, וטען בעלמא כי מאחר שהמשיב נועל את החצרות שבהם שוהים אסירים מסוימים, ברי כי אלה לא יוכלו להגיע למרחב המוגן במצב חירום. לבד מטענה זו, שלא הובאו לה תימוכין, אין כל אינדיקציה להפרה של הוראות פיקוד העורף או לסיכון חיי אדם; והמבקש גם לא הפנה להוראה כלשהי המחייבת התקנת מיגוניות במצב הדברים שתואר על ידו. משטענות המבקש נטענו באופן כללי ואינן נשענות על מצע עובדתי מסוים וקונקרטי – לא ניתן לשעות להן (ראו והשוו: רע"ב 7966/17 מג'אדבה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 8 (9.1.2018)); כך במיוחד מקום שהוצגה לבית המשפט תמונה שלפיה המשיב פועל לפי ההנחיות המקצועיות של פיקוד העורף, ואין יסוד לקבוע אחרת. לא למותר להוסיף, ומבלי שיהא בכך משום הבעת עמדה לגופם של דברים, כי לא מן הנמנע שבשעת חירום המשיב יפעיל נהלים שונים מאלה הנוהגים בשגרה בכל הנוגע ליציאה לחצרות ולנעילתן – והדברים אף נאמרו במפורש בדיון שהתקיים בבית המשפט המחוזי. בהינתן כלל האמור, לא מצאתי טעם המצדיק התערבות בפסק הדין.

5.

סוף דבר, הבקשה נדחית.