רע"ב 5570/09 גיורא אדינאייב נ. שירות בתי הסוהר

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו מיום 24.6.09 (כב' השופט צ' גורפינקל ), אשר דחה את עתירת המבקש כנגד החלטת שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס ) שלא להוציאו לחופשה.

הרקע לבקשה והליכים קודמים

2.

המבקש מרצה עונש מאסר בן 20 שנים. 17 שנים מכלל תקופה זו נגזרו עליו בגין עבירת אינוס בה הורשע. עבירה זו ביצע המבקש עת היה אסיר ברישיון, זמן קצר לאחר שסיים לרצות עונש מאסר בן 6 שנים בגין הרשעה קודמת בעבירת אינוס. על כן, הופעל בנוסף לכך עונש המאסר על-תנאי אשר הוטל עליו בהרשעתו הקודמת ונגזרו עליו 3 שנים נוספות. הוא צפוי להשלים את ריצוי מלוא תקופת מאסרו בשנת 2017.

3.

בשנת 2007 עתר המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו כנגד החלטת השב"ס שלא להתיר את יציאתו לחופשות. בית המשפט קמא (כב' השופטת נ' אהד ) דחה ביום 18.4.07 את העתירה, וקבע כי, נוכח מסוכנותו של המבקש, המוגדר כעבריין מין רצידיביסט, אינטרס שלום הציבור הינו מכריע ומורה כי אין להתערב בהחלטת השב"ס שלא לאפשר יציאתו לחופשות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על החלטה זו לבית משפט זה, נדחתה (רע"ב 5376/07 אדינאייב נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 30.7.07)). (להלן: העתירה הראשונה ).

4.

לאחר הליכים אלה, עתר המבקש פעם נוספת לבית המשפט קמא כנגד החלטת השב"ס שלא לאשר את יציאתו לחופשות (להלן: העתירה השניה ). הבקשה שלפני מכוונת כנגד דחיית עתירה זו.

5.

ההחלטה נשוא העתירה השניה נתקבלה לאחר שבפני הגורמים המוסמכים לכך בשב"ס הונחו שלוש חוות דעת בעניינו של המבקש. חוות הדעת האחת, אשר הוגשה מטעם מרכז בריאות הנפש בשב"ס (להלן: מב"ן ), קבעה כי אין לאפשר יציאתו של המבקש לחופשות לאור המסוכנות המינית הנשקפת ממנו, וזאת הן לטווח הקצר והן לטווח הארוך. שתי חוות הדעת הנוספות הוגשו מטעם המבקש. הראשונה בהן הוכנה על ידי הד"ר דן פיליפ, והשנייה על ידי מר טובי פלד, פסיכולוג מומחה. ד"ר פיליפ סבר כי גישתו של המבקש לנושא המיני השתנתה, והמאסר הארוך שהוטל עליו מרתיעו מפני ביצוע עבירות נוספות. על כן, ציין כי איננו רואה סיכון במתן חופשה למבקש, בתנאים מגבילים. הפסיכולוג, מר פלד, העריך כי התנאים שאפשרו התנהגות מסוכנת מטעם המבקש בעבר לא יהיו קיימים בחופשה קצרה שתיערך בליווי צמוד, ולפיכך, על פי הערכתו, הסיכוי לאפשרות שיפגע באישה במהלך חופשתו הינו נמוך. חוות דעת משלימה שהוכנה מטעם מב"ן התייחסה לחוות הדעת שהוגשו מטעם המבקש, ונשנתה בה ההמלצה שלא לאפשר יציאתו של המבקש לחופשות בשל מסוכנותו הגבוהה.

6.

העתירה השניה נידונה בפני בית המשפט קמא (כב' השופטת י' שיצר ) ביום 6.5.08. בהחלטה שנתן בעקבות הדיון, ציין בית המשפט כי מחוות הדעת של מב"ן אשר הונחה בפניו עולה כי אכן קיימת מסוכנות מצד המבקש כלפי נשים עימן הוא עשוי לבוא במגע. יחד עם זאת, לבקשתו, הורה בית המשפט כי מב"ן ישקול האם בכל זאת ניתן למצוא תנאים מגבילים אשר יאפשרו למבקש לצאת לחופשה, כגון ליווי צמוד של ערבים גברים, והחלת תנאים של מעצר בית מוחלט. המבקש הציע את אחיו כערבים, אולם, לאחר שאלה נבחנו, הודיע מב"ן כי הם אינם מתאימים לשמש ערבים, מאחר שעל פי תפיסתם, המבקש לא ביצע את העבירה, הם אינם רואים בו אדם מסוכן, ואינם מבינים את הצורך הממשי ללוותו בזמן חופשתו. עמדה זו התחזקה בבדיקות נוספות שערך מב"ן לאחים, בהוראת בית המשפט.

בדיון נוסף שנערך בפני בית המשפט קמא (כב' השופט צ' גורפינקל ), החליט בית המשפט, לאחר שעיין בחוות הדעת שהוגשו בעניינו של המבקש, כי הנתונים הקיימים אינם מאפשרים כלל את יציאתו לחופשה, נוכח מסוכנותו הרבה. מאחר שבקשתו של המבקש לא עברה את הסף הראשון, ממילא אין צורך לדון בשלב השני שעניינו התנאים לחופשה. הוא הוסיף, כי בכל מקרה, הערבים אינם מתאימים, ועל כן אף מטעם זה אין לאפשר את יציאת המבקש לחופשות. בית המשפט קמא דחה את עתירת המבקש, ומכאן בקשה זו.

טענות המבקש

7.

לטענת המבקש, עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית והשלכה רחבה על כלל האסירים המוחזקים במשמורת המשיב, והיא – מה הם הכללים הראויים שעל המשיב לגבש בכל הנוגע לחופשות אסירים המרצים מאסר בגין עבירות מין, והאם מוטלת על הגורמים המקצועיים, וכן על בית המשפט, החובה לבחון את כל החלופות האפשריות למתן היתר ליציאת אסירים לחופשות, על מנת שניתן יהיה למצוא את החלופה המאיינת את מסוכנותם, ומאפשרת את יציאתם לחופשה, בבחינת האמצעי שפגיעתו פחותה. לעמדת המבקש, זוהי אמת המידה שיש להחילה, מאחר שסוגיית חופשת האסיר משליכה במישרין על זכותו הבסיסית לחירות, המובטחת ב חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו , ואשר הפגיעה בה חייבת לעמוד בתנאי פסקת ההגבלה הקבועה בסעיף 8 לחוק היסוד. כן הוא מציין בהקשר זה, כי הגיעה העת לחדול מהתייחסות לחופשות אסירים כפריבילגיה, ולהתייחס לאסיר כבעל ציפייה לגיטימית לצאת לחופשות בהתאם לנהלים שוויוניים וראויים. הוא מוצא תימוכין לגישתו בהסדר ברוח זו בהקשר לשחרור על-תנאי ממאסר, אשר עוגן בסעיף 12(ב) ל חוק שחרור על-תנאי ממאסר , תשס"א-2001. לדבריו, יש להקיש מהסדר זה גם לענין אישור יציאה לחופשה, על דרך קל וחומר. כן הוא מפנה, בשינויים המחויבים, לעקרון לפיו לא יורה בית המשפט על מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים המשפטיים, אלא לאחר שנוכח כי לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך אחרת (סעיף 21 ל חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) , תשנ"ו-1996). על כן, המבקש משיג על קביעתו הפרשנית של בית המשפט קמא, אשר קבע כי קודם לבחינת התנאים המתאימים ליציאה לחופשה, יש לבחון את התאמתו העקרונית של האסיר ליציאה לחופשות. עוד טוען המבקש, כי בית המשפט קמא שגה משלא בחן את אפשרות יציאתו לחופשה בכפוף לתנאים מגבילים שיש בהם כדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו.

המבקש מוסיף וטוען, כי שגה בית המשפט כשסטה מן המתווה הדיוני שקבע המותב הקודם (כב' השופטת שיצר ), אשר פסק כי אם יאושרו ערביו של המבקש, יש להתיר את יציאתו לחופשות. מתווה זה יצר אצל המבקש, לדבריו, ציפייה סבירה, והסטייה ממנו גרמה לו פגיעה העולה על הנדרש. לדבריו, היה על בית המשפט להורות למשיב להמשיך ולבחון חלופות ותנאים מגבילים אשר יש ביכולתם לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו, ואשר יאפשרו את יציאתו לחופשה.

כן טוען המבקש, כי בית המשפט קמא שגה בכך שהתעלם מחוות הדעת שהוגשו מטעמו, והעדיף את חוות דעת מב"ן במלואה מבלי לבחון את סבירותה, ואת השיקולים שעמדו מאחוריה. בהקשר זה, גורס המבקש כי אין מקום למדיניות מב"ן, לפיה נשללת יציאה לחופשה של אסיר המכחיש את המיוחס לו, והיא מנוגדת לרוח הפסיקה בהקשר זה. גם בעניינו, טוען המבקש, חוות דעת מב"ן אשר המליצה שלא להתיר יציאתו לחופשות, הסתמכה ברובה על הכחשתו, והקביעה בדבר מסוכנותו נשענת על כך. הוא גורס, כי יש ליתן משקל נכבד יותר לחוות הדעת שהוגשו מטעמו, ולא לחוות דעת מב"ן, לאור קיומו של "חשש קל" כי חוות דעת מב"ן נגועה בשיקולים זרים. בהקשר זה ציין את העובדה כי המבקש כשל בעבר והפר את אמונם של גורמי המקצוע, ולכן לדעתו, מתקשים גורמי המקצוע לתת בו אמון פעם נוספת. חוות הדעת שהוגשו מטעמו מציינות כי חל בו שינוי מאז מאסרו הנוכחי ולאורן יש לשקול בחיוב את יציאתו לחופשה בתנאים מגבילים.

המבקש משיג גם על קביעת מב"ן כי אחיו אינם מתאימים לשמש כערבים, וטוען כי קביעה זו מתבססת בעיקר, אם לא באופן בלעדי, על כך שאינם מאמינים כי הוא ביצע את העבירה בה הורשע. לשיטתו, אין לשקול לחובתם את העובדה שהם תומכים בעמדת אחיהם, ואין לפסול אותם כבלתי מתאימים בהתבסס על כך. לטענתו, יש לבחון את יכולתם לפקח על האסיר, ולדווח במקרה של הפרת תנאים, וכן ניתן להטיל עליהם ערבויות שירתיעו אותם מהפרת חובתם. לבסוף הוא גורס, כי היה על בית המשפט להתרשם בעצמו מן הערבים המוצעים, לאור החשש שמא חוות הדעת של מב"ן הינה מוטה ואינה אובייקטיבית. במידת הצורך, הוא מציע להציג ערבים אחרים ותנאים מגבילים אשר יאיינו את מסוכנותו.

לסיום, המבקש טוען כי בית המשפט שגה כשהתעלם מכך שהתנהגותו במסגרת המאסר הינה ללא רבב, ואף בעובדה זו יש כדי לסתור את מסקנות חוות דעת מב"ן.

תגובת המשיבים

8.

לטענת המשיבים, דין הבקשה להידחות על הסף, הואיל והיא נעוצה בנסיבות המקרה הספציפי ואינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית או ענין שחשיבותו כללית, המצדיקים מתן רשות ערעור. כמו כן, לגישתם, דינה להידחות אף לגופה, שכן אין מקום להתערב בשיקול דעת המשיבים בנסיבות ענין זה. ההחלטה שלא לאפשר את יציאת המבקש לחופשות הינה סבירה, נוכח רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מפניו כלפי הציבור, ולאור עמדת מב"ן לפיה הערבים המוצעים אינם כשירים לשמש בתפקידם. באיזון האינטרסים שבין רצון המבקש לצאת לחופשה והחשיבות שביציאה לחופשה לשיקום האסיר לבין הסכנה הנשקפת מכך לשלום הציבור, דין האינטרס האחרון להכריע בנסיבות מקרה זה.

הכרעה

9.

דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי בקשת רשות ערעור תינתן רק מקום בו היא מעלה שאלה משפטית עקרונית החורגת מנסיבות המקרה הקונקרטי, או מקום בו עולה ענין בעל חשיבות כללית אחרת, המצדיק מתן רשות ערעור (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.1986)). ההחלטות נשוא העתירה עליה מתבקשת רשות הערעור נתקבלו על ידי הגורמים המוסמכים בהסתמך על נסיבותיו האישיות של המבקש וקיום הערכה בדבר מסוכנותו הגבוהה לציבור אשר יסודה, בין היתר, בהכחשתו הנמשכת את העבירות בהן הורשע, תוקפנותו, והמניפולטיביות שלו. לא נמצא פגם בהחלטת בית המשפט קמא המתייחסת לחוות הדעת המקצועיות שהוגשו בעניינו של המבקש, לממצאים בדבר היותו עבריין רצידיביסט, ולאי התאמתם של אחיו לשמש ערבים ככל שתאושר יציאתו לחופשה. החלטת בית המשפט קמא נתקבלה לאחר שנבחנה האפשרות להתיר את יציאת המבקש לחופשה חרף מסוכנותו, אפשרות שנמצאה, בשלב זה, בלתי ישימה ובלתי סבירה. החלטות אלה – הן של הרשות המוסמכת, והן של הערכאה השיפוטית – אינן מעלות שאלות עקרוניות והן אינן חורגות מעבר לעניינו הפרטני של המבקש. לאור כל אלה, דין בקשתו להידחות.

10.

מעבר לנדרש, גם לגופם של דברים, אין בסיס לטענות המבקש.

לאסיר אין זכות קנויה לצאת לחופשה. זכותו לחירות ולחופש תנועה הוגבלו כדין מעצם עונש המאסר שהוטל עליו לתכלית הראויה של הגנה על שלום הציבור ובטחונו. על כן, מי שהוטל עליו עונש מאסר, הטומן בחובו הגבלה מובנית של החירות, אינו בעל זכות ליציאה לחופשה כל עוד הוא נתון במאסר. החופשה ניתנת לו כטובת הנאה, כפריבילגיה, שתכליתה חיזוק הקשר בין האסיר לבין משפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית במסגרת הנוקשה של המאסר, ויצירת תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר. ציפיית האסיר לצאת לחופשה מותנית בהחלטת הגורמים המקצועיים בשב"ס להם נתון שיקול דעת רחב לשקול את עניינו של האסיר ונסיבותיו הפרטניות מול הסיכון לציבור שיציאתו לחופשה עלולה ליצור (סעיף 36 ל פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש] , התשל"א-1972 (להלן: פקודת בתי הסוהר ); תקנה 19 ל תקנות בתי הסוהר , התשל"ח-1978 (להלן: תקנות בתי הסוהר , או התקנות ); סעיפים 1.ב ו-2.א. בפרק א' ל פקודת נציבות בתי הסוהר בעניין חופשות אסירים (פקודה מספר 04.40.00) (להלן: פקודת הנציבות ) ; עע"א 6481/01 אל-עביד נ' שירות בתי הסוהר , פ"ד נז(6) 678, 713-717 (2003) (להלן: ענין אל-עביד )). יצוין, כי נסיונו של המבקש להיבנות מההסדרים הקבועים ביחס לשחרור על-תנאי ממאסר וביחס למעצר עד תום ההליכים כדי להקיש מהם ביחס לשיקולים ולאיזונים לענין חופשות אסירים אינו יכול לסייע בעדו. התכליות העומדות ביסוד הסדרים אלה אינן דומות לתכליות שביסוד נושא היתר חופשה לאסירים, ואין להקיש מהם לפתרון שאלה זו.

ככל החלטה מינהלית, גם החלטת גורמי השב"ס בדבר יציאת אסירים לחופשה חייבת לעמוד בכללי המשפט המינהלי, ובאמות המידה שהוא מציב. ככלל, בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו הוא. ההתערבות השיפוטית שמורה למקרים בהם נפל פגם בולט בהחלטת הרשות, כגון אי-סבירות קיצונית, שקילת שיקולים זרים, חוסר תום לב או הפליה (רע"ב 695/09 ג'ונסון נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 13 (לא פורסמה, 26.4.2009) (להלן: ענין ג'ונסון ); רע"ב 3194/08 חורב נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 6 (לא פורסמה, 3.6.2008) (להלן: ענין חורב )). בבקשה שלפני, לא הרים המבקש את הנטל להוכיח כי בהחלטות נשוא בקשה זו נפל פגם כלשהו, המצדיק התערבות שיפוטית.

11.

המבקש טוען כטענה כללית כי על הרשות המוסמכת מוטלת חובה לבחון את כל החלופות האפשריות על מנת לאפשר יציאת אסירים לחופשות, ולאתר את החלופה היעילה המאיינת את מסוכנותם ומאפשרת את יציאתם לחופשה. אין לקבל טענה זו. ככלל, וכענין של מדיניות שיקום ראויה, נוהג שב"ס להתיר יציאה של אסירים לחופשות, אלא אם קיימים טעמים טובים למנוע זאת, על שום הערך החיובי שיש לכך לפרט ולמערכת כאחד. יחד עם זאת, נקודת המוצא היא כי אין זכות מוקנית לאסיר לצאת לחופשה, ובאיזון השיקולים שבין ציפייתו לכך לבין האינטרס של הגנה על שלום הציבור ובטחונו, גובר, ככלל, האחרון. על שב"ס מוטלת החובה להגן על הציבור מפני האסיר, ומקום שיציאתו לחופשה עלולה לסכן את בטחון הפרט או הכלל, שיקול זה גובר. מדיניות הרשות המוסמכת המיישמת עקרון זה הינה ראויה וסבירה (ענין אל-עביד , בעמ' 714; רע"ב 7549/09 כוכבי נ' מדינת ישראל , פסקה 8 (לא פורסם, 4.11.2009) (להלן: ענין כוכבי ); רע"ב 9898/06 זאהדה נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 10 (לא פורסמה, 18.11.2007) (להלן: ענין זאהדה )).

12.

עבירות מין נחשבות, ככלל, כסוג עבירות העשויות להקים מסוכנות נמשכת אצל האסיר. אולם מאליו מובן, כי אין קביעה זו פוטרת את הרשות המוסמכת מחובתה לבחון כל מקרה לגופו, ולבדוק האם קיימת אצל האסיר מסוכנות המצדיקה אי מתן היתר יציאה לחופשות. על כן, פקודת הנציבות, שעניינה חופשות אסירים, מתנה את אישור יציאתו לחופשה של אסיר המרצה את עונשו בגין עבירת מין, בכך שחוות דעת

הגורמים המוסמכים לא יכללו הערכה כי מתקיימת בו מסוכנות פוטנציאלית, באם יצא לחופשה (סעיף 5 בפרק ו' לפקודת הנציבות; ענין אל-עביד , בעמ' 714 ; ענין זאהדה , פסקה 11). מידת מסוכנותו תשליך כמובן על האפשרות להתיר את יציאתו לחופשה:

"כאשר בחוות - הדעת של הגורם המקצועי קיימת הערכת מסוכנות המייחסת לאסיר רמת מסוכנות גבוהה, על הוועדה לתת לכך משקל רב ביותר בבואה לשקול מניעת חופשות. מנגד, כאשר בחוות - הדעת של הגורם המקצועי קיימת הערכת מסוכנות השוללת את מסוכנותו של האסיר, תבחן הוועדה את יתר השיקולים הרלוונטיים לעניין, ואם שיקולים אלו תומכים בהוצאתו של האסיר לחופשה, תאשר הוועדה חופשות. כאשר מתקיים מצב הביניים – קרי: בחוות - הדעת של הגורם המקצועי קיימת הערכת מסוכנות שאינה שוללת לחלוטין את מסוכנותו של האסיר אך אינה מייחסת לו רמת מסוכנות גבוהה – ייבחן משקלם של יתר השיקולים, ואם שיקולים אלו יתמכו במידה מספקת בהוצאת האסיר לחופשה, יהא על הוועדה לבחון אם ניתן להעניק חופשה בתנאים ובהגבלות שיש בהם כדי לנטרל את המסוכנות הצפויה מהאסיר ולהבטיח מפניה. על - כל - פנים, גם במקרה ביניים כזה לא תאשר הוועדה חופשות, אלא אם ניתן לנטרל את המסוכנות הצפויה מהאסיר ולהבטיח מפניה" (ענין אל-עביד , בעמ' 715).

בנסיבות מקרה זה, נקבע באבחון קודם כי מסוכנותו של המבקש הינה גבוהה, וזאת נוכח התרשמות הגורם המקצועי שעיקרה, כי המבקש הינו חם מזג, בעל סף תסכול וסף גירוי לא גבוהים, תוקפני, מניפולטיבי, לא אמין ומכחיש את העבירות בהן הורשע. מחוות הדעת שניתנה בעקבות האבחון האחרון שנערך למבקש, ושעל יסודו נדחתה בקשתו לצאת לחופשה, עולה כי המבקש ממשיך להכחיש את עבירותיו, והמאבחן מציין כי לא מצא לנכון לשנות מהערכת המסוכנות ומן ההמלצות שניתנו לגביו בעבר. על פני הדברים, די בהערכת מסוכנותו של המבקש כגבוהה כדי לבסס את סבירותה של ההחלטה שאין להתיר את יציאתו לחופשה, נוכח הסכנה הנשקפת ממנו לבטחון הציבור (רע"ב 7663/06 בטש נ' שירות בתי הסוהר , פסקה 4 (לא פורסמה, 20.9.2006)). אולם חרף זאת, בהוראת בית המשפט קמא, בחן מב"ן את האפשרות להתיר את יציאת המבקש לחופשה בתנאים מסוימים, ובתוך כך נבחנה התאמתם של אחיו של המבקש לשמש כערבים. משאלה נמצאו כבלתי-מתאימים, שוב אין למבקש עילה להלין כי עניינו לא נבדק, שכן הדבר נעשה אף מעבר לנדרש (ענין חורב , פסקה 6). לא מצאתי פגם בחוות דעת מב"ן, ובהחלטתו בענין אי התאמתם של אחיו של המבקש לשמש ערבים.

13.

ממכלול הטעמים שפורטו, דין הבקשה להידחות. אין צריך לומר, כי נושא היציאה לחופשה של אסיר, והמבקש בכלל זה, נבחן מעת לעת וחזקה על הרשות המוסמכת כי תחזור ותדון בעניינו של המבקש על פי התנאים והנתונים הרלבנטיים שיונחו בפניה.

14.

הבקשה נדחית.