רע"ב 5716/12 סעיד קייס נ. שירות בתי הסוהר

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז שניתנה על-ידי כב' השופט א' טל , סג"נ,

בתיק עת"א 56233-02-12, מיום 4.7.2012, בגדרה נדחתה עתירתו של המבקש להתיר לו יציאה באבטחה מחוץ לבית הסוהר בו הוא כלוא, לצורך ביקור אביו החולה.

רקע והליכים

2.

המבקש הורשע, לאחר ניהול משפט הוכחות, בביצוע שתי עבירות של רצח בכוונה תחילה , לפי סעיפים 300(א)(2) ו- 29 לחוק העונשין , התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בגין ביצוע עבירות אלו, הושת על המבקש עונש של שני מאסרי עולם מצטברים.

3.

המבקש החל בריצוי מאסרו ביום 6.11.2001, וסווג על-ידי שירות בתי הסוהר כאסיר אלימות במשפחה (להלן: אלמ"ב ) בקטגוריה א', כמי שאין להוציאו לחופשה מטעמים של הגנה על שלום הציבור או ביטחון המדינה. עד כה טרם נקצב עונשו של המבקש.

4.

ביום 26.2.2012, הגיש המבקש את עתירתו לבית המשפט המחוזי מרכז, לאחר ששירות בתי הסוהר דחה את בקשתו כי יותר לו לצאת מבית הכלא, בליווי סוהרים, לצורך ביקור אביו החולה. זאת, נוכח מידע מודיעיני לפיו ישנו סיכון למבקש ולציבור כתוצאה מיציאתו של המבקש לביקור המבוקש.

5.

ביום 15.4.2012, הגיש המשיב כתב תשובה מטעמו, בו נטען כי יש לדחות את העתירה, בטענה שהחלטת המשיב הינה שוויונית, סבירה ובהיותה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. המשיב הפנה לפקודת נציבות מס' 04.40.01 שעניינה " הוצאת אסיר מבית הסוהר " (להלן: הפקודה ), הקובעת כי הוצאת אסירים באבטחה אל מחוץ לבית הסוהר תיעשה במקרים חריגים ומטעמים אנושיים, בכפוף לאילוצי מערכת ולשיקולי ביטחון. כמו כן, עמד המשיב על כי החלטתו התקבלה בהתאם לנוהל חטיבת הביטחון 01-6003 סעיף 5ז(1) שעניינו " הוצאת אסיר השפוט בגין עבירות אלימות במשפחה/ גילוי עריות " (להלן: הנוהל ), הקובע כי אסיר השפוט בגין עבירות אלימות במשפחה/ גילוי עריות יצא, רק לאחר שגורמי הטיפול יצרו קשר עם הגורם הטיפולי המוסמך בקהילה ואישרו שאין כל סיכון עם הוצאת האסיר ליעדו. בנוסף לכתב תשובת המשיב, צורפה פרפראזה הכוללת את עמדת גורמי המודיעין מחוז מרכז המתנגדים להוצאת העותר לביקור בית בליווי, ובה צויין, כי עת שתוסר התנגדותם של גורמי המודיעין יבדוק המשיב בשנית האם המבקש עונה לתנאי הפקודה והנוהל.

6.

ביום 4.7.2012, קיים בית המשפט המחוזי מרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דיון בעתירה. עובר לדיון הגיש המשיב כתב תשובה שני מטעמו, בו צויין כי התנגדותם של גורמי המודיעין ליציאת המבקש לביקור אביו בעינה עומדת וכן הוצג בפני בית המשפט מידע חסוי לעניין זה. בו ביום, ניתנה החלטתו של בית המשפט לדחות את העתירה, בציינו כי " עיון במידעים החסויים מעלה כי התנגדות המשיב להוצאת העותר לביקור אצל אביו החולה, עם כל ההבנה לרצונו של העותר בביקור כזה, היא מוצדקת ".

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש ביום 24.7.2012, נטען על-ידו כי יש להתיר לו לצאת ולבקר את אביו, אותו לא ביקר מזה שש שנים, עקב חוליו וגילו המופלג. המבקש טוען כי שגה בית משפט קמא משדחה את עתירתו עקב מידע מודיעיני שאינו רלבנטי; בהעדר כל סיכון של ממש מצד המבקש או מצד בני משפחתו; ונוכח העובדה שהמשיב איפשר את יציאת אחיו של המבקש לביקור אביהם, על אף שזה הורשע בגין אותה עבירה. בד בבד עם הבקשה הגיש המבקש בקשה למינוי סנגור.

8.

ביום 10.9.2012, הוגשה תשובת המשיב לבקשה, בה נטען, כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופה. ראשית, נטען, כי המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או עניין ציבורי, כנדרש בבקשות כגון דא, וכי, הבקשה כולה, עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש ובנסיבותיו הספציפיות. שנית, ולגופו של עניין, טוען המשיב, כי החלטות בעניין הוצאת אסירים באבטחה מבית הסוהר נתונה לשיקול דעתם הרחב של הגורמים המוסמכים בשירות בתי הסוהר, על-פי נסיבות העניין ובהתאם לאמות המידה המעוגנות בפקודת הנציבות ובהוראות הנוהל. עוד טוען המשיב, כי ההחלטה בעניינו של המבקש התקבלה עקב התנגדותם של גורמי המודיעין נוכח הסיכון הכרוך בכך הן למבקש והן לציבור. עמדת גורמי המודיעין מפורטת בחוות הדעת החסויה שהוצגה בפני בית משפט קמא. בנסיבות אלו, כך נטען, אין גם מקום להורות על מינוי בא-כוח מטעם הסנגוריה הציבורית, לצורך ייצוגו של המבקש בבקשה דנן.

9.

ביום 20.9.2012, העביר המשיב את המידע החסוי בעניינו של המבקש לעיונו של בית המשפט זה, בהתאם להחלטתי מיום 11.9.2012.

דיון והכרעה

10.

לאחר עיון בבקשה, בתשובת המשיב ובחומר החסוי שהועמד לרשותי, נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות לערער. כלל נקוט הוא כי לא על נקלה תינתן רשות ערעור על החלטות הנוגעות לעתירות אסיר , הואיל שזו שמורה אך למקרים מיוחדים בהם מתעוררת שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית, החורגת מעניינם של הצדדים (ראו, לעניין זה, רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.8.1986); רע"ב 1375/12 אבוטבול נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 19.8.2012); רע"ב 5663/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 21.8.2012)). סבורני, כי הבקשה דנן איננה מעלה כל שאלה משפטית, או סוגיה עקרונית בעלת חשיבות מיוחדת. הבקשה, אשר נסבה על בקשתו של המשיב לצאת לחופשה, מצטמצמת, על-פי טיבה, לשאלות פרטניות הקשורות במבקש, וככזו אין היא מצדיקה מתן רשות ערעור . זאת ועוד, כבר נקבע כי יישומה של פקודת הנציבות מס' 04.10.01, העוסקת בהוצאת אסיר באבטחה מבית הסוהר, על מקרה קונקרטי של אסיר או פרשנותה בנסיבות העניין הספציפי אינה יכול לשמש, בדרך כלל, עילה למתן רשות ערעור (ראו, לעניין זה, רע"ב 844/07 רביזדה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 29.1.2007), פסקה 6 (להלן: עניין רביזדה );

רע"ב 7388/10 אבו עייש נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 3.2.2011), פסקה 5 (להלן: עניין אבו עייש )).

11.

למעלה מן הנדרש, אציין, כי גם לגוף הדברים אין מקום להיעתר לבקשה. נזכיר תחילה, כי האפשרות של יציאת אסיר בליווי אבטחה, מאזנת בין ציפייתו של אסיר, שאינו זכאי לחופשות מוסדרות, לראות את בני משפחתו בנסיבות מסוימות, לבין שיקולים אחרים של ביטחון הציבור, ביטחון האסיר עצמו וכן היבטים מערכתיים של שירות בתי הסוהר (ראו, לעניין זה, רע"ב 6490/10 לוי נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 6.9.2010), פסקה 4; רביזדה, פסקה 7; אבו עייש, פסקה 6). מלאכת האיזון ויישומה של הפקודה מסור לשיקול דעתו של שירות בתי הסוהר. בית משפט זה לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של הרשות המוסמכת, אלא יתערב בו אך במקום בו נפל פגם בהחלטה בשל אחת העילות המוכרות במשפט המינהלי, ובכללן, חוסר סבירות או פגיעה בזכות יסוד (ראו, לעניין זה, ע"פ 2410/93 מדינת ישראל נ' לוי , פ"ד מז(3) 802, 804 (1993); רע"ב 4658/07 שמן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 17.9.2009), פסקה 6; רע"ב 6383/09 אבו גידאן נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, 4.5.2010), פסקה 7; אבו עייש, פסקה 7).

12.

במקרה דנן, סבור אני, לאחר ש עיינתי בחומר המודיעיני, כי לא נפל פגם בהחלטת שירות בתי הסוהר למנוע מהמבקש לצאת מבין כותלי בית הסוהר בו הוא כלוא, וזאת נוכח קיומם של מידעים המלמדים על סיכון הנשקף לביטחון המבקש ולביטחונו של הציבור. גורמי המודיעין באו בהמלצתם זו, על אף שיציאת אחיו של המבקש לביקור אושרה זמן מה לפני כן, ותוך שהדבר צוין בחוות דעתם. בנסיבות הללו, האיזון בין מכלול השיקולים מוביל למסקנה כי במקרה דנן יש בכוחם של שיקולי הביטחון אלו, המגובים בחומר מודיעיני, לגבור על צרכיו האישיים של המבקש. משכך, גם לגופו של עניין אין הבקשה מצדיקה מתן רשות ערעור .

13.

אשר לבקשת המבקש כי ימונה לו סנגור ציבורי לשם ייצוגו בהליך, בית משפט זה טרם קבע הלכה בשאלת זכאותם של אסירים לייצוג בהליכים משפטיים , שאינם בפני ועדת השחרורים. לעיתים נכון היה בית משפט זה להפעיל את סמכותו והורה על מינוי סנגור בעתירת אסיר, תוך בחינת כל מקרה לגופו ולאור נ סיבותיו המיוחדות, " ובשים לב למשאבים המוגבלים של הסנגוריה הציבורית ולצורך לשמור על שוויון בין אסירים בהליכים משפטיים " ( רע"ב 4914/12 זוזוליה נ' משטרת ישראל (לא פורסם, 2.8.2012), פסקה 5. ראו גם, רע"ב 9470/00 סמסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.4.2001) ; רע"ב 11834/05 אמבאו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2006); רע"ב 8702/11 רויטר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 8.1.2012)). לטעמי, המקרה דנן, על נסיבותיו, אינו נמנה עם אותם מקרים המצדיקים מינוי סנגור ציבורי, וזאת בעיקר נוכח המידעים המודיעיניים המפורשים והמעודכנים בעניינו של המבקש.

סוף דבר

14.

לאור

האמור, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש ובטענותיו, במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לפיכך, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור, ואיתה גם את הבקשה למינוי סנגור.