פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"ב
8798/17
לפני:
כבוד השופטת י' וילנר
המבקש:
מחמוד ראיק מגאדבה
נ ג ד
המשיב:
שירות בתי הסוהר
בקשת רשות ערעור על
פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בעת"א 42311-10-16 מיום 3.10.2017
שניתן על- ידי השופט א' יקואל
בשם המבקש:
עו"ד גלעד ברנע; עו"ד חגי
קלעי
בשם המשיב:
עו"ד סיגל אבנון
החלטה
1.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' יקואל ) בעת"א 42311-10-16 שניתן ביום 3.10.2017, ובגדרו נדחתה עתירת המבקש שעסקה במשלוח וקבלת דואר על-ידי אסירים ואסירות בתוך כתלי בית הסוהר.
2.
המבקש ריצה עונש מאסר של 21 שנים וחמישה חודשים בגין עבירות מין ועבירות אלימות שונות, ושוחרר ממאסרו ביום 11.1.2018. בעתירה מיום 27.10.2016 שהגיש לבית המשפט המחוזי נגד שירות בתי הסוהר, הוא המשיב 1 (להלן: שב"ס ), העלה המבקש שורה של טענות ביחס להוראות פקודת נציבות בתי הסוהר 4.43.00 – "מכתבי אסירים ודברי דואר – משלוח וקבלה". בית המשפט המחוזי דחה את העתירה בקבעו כי המבקש לא הצביע על פגיעה קונקרטית, בלתי מידתית ושאינה לתכלית ראויה בזכויותיו. כן נקבע כי המבקש לא הוכיח כי התנהלות שב"ס חרגה ממתחם הסבירות, וכי לא הוכח שניתן לדון בטענות הכלליות והעקרוניות הנוגעות, לטענת המבקש, לכלל האסירים, במסגרת העתירה שהגיש.
3.
הבקשה דנן נסבה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה חזר המבקש על טענותיו, והדגיש כי בקשתו מעלה שאלות עקרוניות וכלליות החורגות מעניינו הפרטי, כלהלן: האם מוסמך בית משפט מחוזי הדן בעתירת אסיר, לדון בסוגיה כללית הנוגעת לכלל אוכלוסיית האסירים במסגרת של "עתירת אסיר ציבורית"; האם מדיניות שב"ס המתירה עיון בחלופות מכתבים ומסמכים בין עורך-דין ללקוחו היא חוקתית, חוקית וסבירה; האם מדיניות שב"ס בכל הנוגע לשימוש במכשיר פקס לצרכים משפטיים היא סבירה; האם מדיניות שב"ס שאינה תוחמת את פרק הזמן מרגע איסוף הדואר מהאסירים ועד להעברתו ליחידת הדואר, ולהיפך, היא סבירה; והאם רשאי בית משפט מחוזי הדן בעתירת אסיר לקבוע ממצאים עובדתיים לחובת העותר על יסוד הצהרות מפי הפרקליט מבלי שהוגש כל תצהיר לאימותן ומבלי שהובאו לעיון הצדדים הנתונים העובדתיים עצמם.
4.
בתגובתם המקדמית של המשיבים לבקשה מיום 31.1.2018 נטען כי יש לדחות את הבקשה שהפכה תיאורטית עם שחרורו של המבקש ממאסר.
5.
לאחר העיון בבקשה ובתגובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המבקש הגיש את הבקשה ביום 12.11.2017, כחודשיים טרם שחרורו הצפוי, וזאת חרף העובדה שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מושא הבקשה ניתן ביום 3.10.2017. משכך, ולנוכח זכות המשיבה להגיב כראוי לטענות המבקש, ההחלטה בענייננו ניתנת לאחר שהמבקש כבר סיים לרצות את עונשו. כפי שצוין בתגובת המשיבים, עם שחרורו של המבקש ממאסר ביום 11.1.2018, התשתית העובדתית הקונקרטית בעניינו, אשר על בסיסה נבחנת בקשתו, חדלה להתקיים, ובקשתו הפכה לתיאורטית. הלכה היא כי בית משפט זה אינו נוהג לדון בשאלות תיאורטיות שאינן אקטואליות עוד (ראו: ע"א 7175/98 המוסד לביטוח לאומי נ' בר מימון בע"מ (בפירוק) , פסקה 5 (17.12.2001) (להלן: עניין בר מימון ); רע"א 8082/14 מקונן נ' פלאפון תקשורת בע"מ , פסקה 3 (21.1.2015); רע"א 1437/15 פלוני נ' פלוני , פסקה 11 (11.6.2015); רע"א 1978/16 סגל נ' אורי , פסקה 2 (17.3.2016); רע"א 192/16 שוקר נ' אינספקס בע"מ , פסקה 3 (18.4.2016) ). אמנם, נקבע כחריג לכלל זה, כי בית המשפט יידרש גם לשאלה תיאורטית, במקרים בהם מונחת לפניו סוגיה אשר עשויה לחזור על עצמה, אך מעצם טבעה היא הופכת להיות תיאורטית בטרם ניתנת הכרעה שיפוטית בעניינה (ראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון , פ"ד נג(5) 241, 250 (1999); עניין בר מימון , פסקאות 7-6 ). אולם, לא זהו המקרה שלפנינו. אציין כי כך גם נפסק
אך לאחרונה בעניינו של המבקש דנן (ראו: רע"ב 7966/17 מג'אדבה נ' שירות בתי הסוהר
(9.1.2018)). אעיר כי יש להניח שגם אם ההחלטה דנן הייתה מתקבלת טרם שחרורו של המבקש, הטענות העומדות בבסיס הבקשה היו נמצאות תיאורטיות נוכח הזמן המועט שהיה נשאר למבקש לרצות את עונשו.
לנוכח האמור, דין הבקשה להידחות.
ניתנה
היום, י"ט בשבט התשע"ח (4.2.2018).
ש ו פ ט ת