רע"פ 10212/04 חיים ממן נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם ו- ג' (דה-ליאו) לוי) בו נדחה (ברובו) ערעורו של המבקש על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה (כבוד השופט ד' פורת).

2.ביום 27.4.2000 נהג המבקש ברכב מסחרי ועמו ברכב שמונה נוסעים נוספים. שבעה מתוכם ישבו בחלקו האחורי של הרכב המסחרי ונוסע נוסף ישב ליד המבקש בתא הנהג. רכבו של המבקש התהפך בצידו השמאלי של הכביש וכתוצאה מהתהפכות הרכב נפצעו כל שמונת הנוסעים. מיד לאחר התאונה, כך נטען, עזב המבקש את המקום ברגל, מבלי שעמד על תוצאות התאונה. עוד נטען בכתב האישום כי באותו הזמן היה המבקש פסול מלנהוג.

3.בגין האירועים נשוא כתב האישום הרשיע בית המשפט לתעבורה את המבקש בשורה של עבירות: הפקרה אחרי פגיעה; נהיגה בזמן פסילה; נהיגה בקלות ראש; אי הגשת עזרה לנפגעים; הימנעות מדיווח על תאונה; גרימת נזק לאדם או לרכוש וסטייה מנתיב נסיעה. בית המשפט לתעבורה גזר על המבקש 36 חודשי מאסר, מתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי למשך שלוש שנים, פסילה מלהחזיק או מלקבל רישיון נהיגה למשך 10 שנים, קנס ופסילה על תנאי.

4.המבקש ערער על ההרשעה ולחלופין על חומרת העונש. בית המשפט המחוזי הותיר את מרבית ההרשעה על כנה אך זיכה את המבקש מאחת העבירות בהן הורשע (סטייה מנתיב נסיעה). בגין הזיכוי החלקי, קיצר בית המשפט המחוזי את תקופת המאסר בפועל ל- 22 חודשים. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

5.המבקש הגיש בקשה זו למתן רשות ערעור בה העלה שורה של טענות. כך למשל לדידו, משזיכה אותו בית המשפט המחוזי באופן חלקי, היה עליו להתערב באופן משמעותי יותר בעונש החמור שהטיל בית המשפט לתעבורה. לגישתו גם טעה בית המשפט המחוזי משלא התערב בממצאיו של בית המשפט לתעבורה, שכן המבקש הצביע בערעור על עדויות מהן ניתן ללמוד כי הערכאה הדיונית שגתה בקביעת הממצאים העובדתיים. המבקש אף הפנה לאי-העדת עד תביעה – הוא הנוסע שישב ליד המבקש בתא הנהג – אשר הייתה צריכה להיזקף, לטענתו, לחובת המשיבה. עוד העלה טענות נגד הרשעתו בנהיגה בזמן פסילה. בעניין זה טען המבקש, כי הפסילה המנהלית שהוטלה עליו על ידי קצין משטרה, לפני התאונה נשוא הדיון ובעקבות מקרה אחר בו היה מעורב, לקתה באופן כזה המביא לבטלותה. הפגמים אליהם מכוון המבקש הם פגיעה בזכות הטיעון ומתן ההחלטה על ידי קצין המשטרה, בטרם נאסף כל חומר החקירה באותו המקרה. כך, משהפסילה בעקבות המקרה האחר בטלה – אין מקום להרשיע במקרה הנוכחי ב"נהיגה בזמן פסילה".

טענתו המרכזית של המבקש היא כנגד הרשעתו בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה. עבירת ההפקרה קבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: הפקודה ):

הפקרה אחרי פגיעה

64א. (א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

(ב) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף ולא יינתן עליו צו מבחן.

6.המבקש הורשע על פי סעיף 64א(א). לטענתו, משרכבו נותר במקום התאונה והוא עזב ברגל – לא מתקיים יסוד "אי העצירה" הקבוע בסעיף. המבקש מוסיף וטוען כי ממילא לא ידע על נוסעים נוספים ברכב, אשר היו עשויים להיפגע, משאלה ישבו בחלקו האחורי של הרכב המסחרי המנותק מתא הנהג. לגבי הנוסע היחיד, אשר ישב בתא הנהג ועליו כן ידע, טוען המבקש כי בדק את מצבו, אך משבחרה המשיבה שלא להעיד דווקא נוסע זה, יש כאמור לזקוף זאת לחובתה. עוד נטען בבקשה כי משנוסע זה מכיר את המבקש ומשרכבו של המבקש נשאר בזירת התאונה – לא ניתן לייחס למבקש כוונה להימלט מאימת הדין.

דיון

7.באשר לטענות המבקש כנגד חומרת העונש הלכה היא מלפנינו כי חומרת העונש כשלעצמה אינה עניין המצדיק בחינה חוזרת בערכאה שלישית אלא במקרים חריגים ומיוחדים שאין מקרה זה בא בגדרם (ראו: רע"פ 9397/04 פריאנטה נ' מ"י (טרם פורסם); רע"פ 7019/04 אופיר נ' מ"י

(טרם פורסם)). יתר על כן, למבקש כפי שציין בית המשפט המחוזי הרשעות תעבורה לא מעטות הן לפני התאונה והן לאחריה ובהצטרף לעברו הפלילי המכביד ולחומרת העבירות בהן הורשע ממילא לא היה מקום להתערב בעונש גם לגופו.

8.המבקש טוען כזכור גם כנגד ממצאיו של בית המשפט לתעבורה . ההלכה היא כי, ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור – היא בענייננו בית המשפט המחוזי – בממצאים שבעובדה ובממצאי מהימנות, במיוחד מקום בו הממצאים נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מהעדים. כך אכן פעל בית המשפט המחוזי לאחר שבחן כנדרש את טענות המבקש בהקשר זה ואין בקביעותיו כדי לעורר, בענייננו, שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" (ראו: רע"פ 9761/04 וובר נ' מ"י (טרם פורסם)). למעלה מן הצורך יצויין, כי בכל הנוגע לעבירת ההפקרה נקבע שהמבקש ידע על הנוסעים הנוספים. בית המשפט המחוזי היה מוכן להניח לטובת המבקש וכטענתו כי לא ידע על הנוסעים הנוספים אך ציין כי אין בכך כדי לסייע למבקש, שכן היה עליו לדעת שבנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם. דברים אלה מקובלים עליי והם עולים בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה (ראו: ע"פ 7/70 מ"י נ' וואתד , פ"ד כד (1) 397, 399 ה)

9.בעניין תוקפה של הפסילה המינהלית , שהוטלה על המבקש, סקר בית המשפט המחוזי את ההלכות הקיימות (ראו: רע"פ 4398/99 הראל נ' מ"י , פ"ד נד (3) 637; רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד נה (4) 673) ואת משמעות הפגמים שקדמו לפסילה אך נקבע כי המבקש ידע על הפסילה; לא תקף את צו הפסילה המנהלי באופן ישיר אלא עקיף; פעל שלא בתום לב ו"מכל מקום, הדין והצדק אינם עומדים לצד[ו]". לפנינו, אם כן, יישום הלכה קיימת ותו לא ובכך כרגיל אין כדי להצדיק מתן רשות לערעור נוסף.

10.ניתן לעבור אפוא לטענתו המרכזית של המבקש הנוגעת לעבירת ההפקרה : המבקש עזב את הזירה ברגל והותיר את רכבו מאחוריו. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי:

"הדגש אינו על האופן בו עזב [המבקש] את מקום התאונה, אלא הדגש, הוא כי על [המבקש] המודע לכך שהנו מעורב בתאונה לעמוד על תוצאותיה אם ידע או היה עליו להניח כי מישהו עשוי היה להיפגע באותה תאונה וזאת על מנת שיקיים את חובתו המוסרית והאנושית להגיש עזרה, במידה ונפגע אכן אדם. מה שבמקרה דנן לא השכיל [המבקש] שבפנינו לעשות" (ההדגשות במקור)

השאלה הטעונה הכרעה היא האם צודק המבקש בטענתו כי משעזב ברגל ומשרכבו נותר בזירה לא חל בעניינו סעיף 64א(א)? כפי שיוסבר בהמשך התשובה לשאלה שלילית ומקובלת עליי גישת בית המשפט המחוזי המדגישה כי העצירה נדרשת, כלשון הסעיף, "כדי לעמוד על תוצאות התאונה".

"ושוב בא המחוקק בנורמה מיוחדת, המיועדת למעורב ספציפי בתאונה...וקובע לגביו חובה לעצור, המאופיינת בייחוד משלה של מטרת העצירה – לעמוד על תוצאות התאונה.

...

יש לציין כי החובה לעצור במטרה זו, אין לה אח ורע בחקיקה – לא הראשית ולא המשנית – והמחוקק בא להבליט את חומרת הפרת חובה זו בקבעו, בס' 64א(א) לפקודה, אחריות העולה כדי מאסר שבע שנים..." (ש"ז פלר "חובות נוהג כלי-רכב כלפי נפגע בתאונת דרכים" משפטים ו (תשל"ה) 451, 457).

ואכן, נקבע כי התכלית העיקרית של סעיף 64א היא לוודא מצבם של נפגעים, אם יש כאלו:

"מטרתו המרכזית של סעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג הנמצא במקום, וזאת על-מנת לשמור על גופו ועל חייו של הנפגע. ראו והשוו המ' 209/79 סרטני נ' מדינת ישראל [, פ"ד לג (3) 521]..., בע' 522;...

בנוסף, מכוונת ההוראה למנוע מנוהג ברכב מלהתחמק מאחריותו לתאונה על סמך השערתו כי איננו אשם בה או כי איש לא נפגע, וכן להקל על יכולתן של רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה תאונה שבה נפגע אדם, ומי אחראי לה." (ע"פ 7159/98, 7268 מ"י נ' פלוני

ואח' , פ"ד נג (2) 632, 644; כן ראו: ע"פ 66/88 מ"י נ' אפרתי , פ"ד מג (1) 847; ד' ביין "בעיות יסוד בעבירות של 'פגע וברח'" עיוני משפט ד (תשל"ה) 552)

11.ברי, אפוא, כי אין די בעצירה קינטית. העיקר, כפי שנקבע, הוא במטרת העצירה ולא עצם העצירה במובנה הטכני. טול מקרה בו רכב עצר באופן מוחלט מעוצמת התאונה אך מייד לאחר מכן המשיך בנסיעה. האם תתקבל אז טענת נוהג הרכב כי לא התקיים בו הרכיב של "ולא עצר במקום התאונה...כדי לעמוד על תוצאות התאונה"? ב-רע"פ 3306/98 תנעמי נ' מ"י (לא פורסם) דובר על רוכב אופנוע אשר פגע בהולך רגל. כתוצאה מהתאונה התהפך האופנוע. מספר דקות לאחר התאונה נסע רוכב האופנוע מהמקום על אופנועו. משהתהפך האופנוע לא היה ספק כי רוכב האופנוע "נעצר" במובן הטכני אך המחלוקת הייתה האם פעולותיו לאחר העצירה באו "כדי לעמוד על תוצאות התאונה". באותה פרשה ניגש רוכב האופנוע לאדם שנפגע, עמד לידו מספר דקות וראה כי הוא מקבל טיפול חבישה על ידי אחר. בנוסף, הוא ביקש שיוזעק אמבולנס ואף נאמר לו שאמבולנס עומד להגיע. אומנם, בנסיבות אלה ומשלא הובהר מה עוד יכול היה רוכב האופנוע לעשות זוכה הוא מחמת הספק מעבירה לפי סעיף 64א(א) אך העיקר לענייננו הוא כי בית המשפט לא מסתפק בעצירה פיזית אלא בוחן גם האם הפעולות שלאחר העצירה יש בהן "כדי לעמוד על תוצאות התאונה" (ראו: ת"פ (ת"א) 547/89 מ"י נ' גנון , פ"מ תשנ"א (1) 284, 296 ג והערעור אודותיו: ע"פ 2414/90 גנון נ' מ"י (לא פורסם); והשוו: ע"פ (חי') 786/97 בשיר נ' מ"י (לא פורסם) ושינויו ב-רע"פ 3251/98 בשיר נ' מ"י (לא פורסם)). גישה שכזו עולה בקנה אחד עם תכלית הסעיף כאמור ב-ע"פ 7159/98, 7268 מ"י נ' פלוני ואח' לעיל ועם "מדיניות המשפט הפלילי בישראל" כפי שקבע הנשיא ברק ב- דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מ"י (לא פורסם):

" מדיניות המשפט הפלילי בישראל בשנים האחרונות, בחקיקה ופסיקה, היא להרחיב את חובתו החוקית (להבדיל מחובתו המוסרית) של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה, ודאי כאשר חובה זו אינה מעמידה את מושיט העזרה בסכנה כלשהי (ראו: חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח-1998 ( אשר נכנס לתוקפו לאחר האירועים נשוא פסק הדין) וכן ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל , פ"ד מח (4) 1, 29-33). מדיניות הרחבת חובת העזרה באה לידי ביטוי גם בעבירת ההפקרה."

12.אינני רואה הבדל, במובן זה, בין "הפקרה" ברגל ל"הפקרה" ברכב. בשני המקרים אין די בעצירה טכנית כשלעצמה. המבקש ידע (או למצער היה עליו לדעת) על הנוסעים הנוספים שהיו עשויים להיפגע אך הוא "לא עצר... כדי לעמוד על תוצאות התאונה". לכן, בדין הורשע המבקש ואין מקום בענייננו לטענתו כי העבירה שבסעיף 64א(א) אינה כוללת מניה וביה מקרה כמקרנו. ודוק: בתי המשפט בישראל הרשיעו בעבר בגין הפקרה גם מקום בו נאשמים הותירו את רכבם בזירה ונמלטו רגלית (ראו והשוו: ת"פ (נצ') 1131/02 מ"י נ' לנקרי (לא פורסם) ודחיית הערעור על גזר הדין ב-ע"פ 2614/03 לנקרי נ' מ"י (לא פורסם); ע"פ 798/92 מ"י נ' בן דוד , פ"ד מז (3) 128; ת"פ (ת"א) 40054/04 פרקליטות מחוז-המרכז נ' חליל ואח' (לא פורסם)).

13.כל טענות המבקש נדחות, אפוא, ואין במי מהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

14.אשר על כן, הבקשה ליתן רשות ערעור נדחית ומתבטל עיכוב הביצוע שניתן ביום 11.11.2004.

15.המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 23.1.2005 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט לתעבורה בנצרת.