רע"פ 2401/13 יונתן חפר נ. מדינת ישראל

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ב' טולקובסקי ) מתאריך 24.3.2013 ב-עפ"ג 52713-12-12, שבגדרו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופט א' אנושי ) מתאריך 11.11.2012 ב-תת"ע 8495-01-11 וב-תת"ע 8497-01-11.

2.

במקביל להגשת בקשת רשות הערעור, המבקש אף עתר לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל שהושת עליו, אותו הוא היה אמור להתחיל לרצות בתאריך 7.4.2013. בהחלטתי מתאריך 4.4.2013, הוריתי על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת על המבקש עד להחלטה אחרת בבקשה שלפני.

להלן יובאו בקצרה הנתונים הנדרשים להכרעה.

תמצית העובדות וההליכים הקודמים

3.

בתאריך 25.1.2011 הוגשו נגד המבקש שני כתבי אישום לבית המשפט לתעבורה הנכבד בפתח-תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה ) –

שניהם בגין נסיעה על טרקטור באזור כביש 4 בתאריך 24.1.2011. במסגרת כתב האישום הראשון, המבקש הואשם בעבירה של "נהיגה ללא רישיון נהיגה" בניגוד לסעיף 10(א) ל פקודת התעבורה [נוסח חדש] ( להלן : הפקודה )

(אף שהדבר לא צוין מפורשות בכתב האישום, מן הראוי לציין כי הדבר, מהווה עבירה לפי סעיף 62(1) ל פקודה ).

כן הואשם המבקש בעבירה של

נהיגה ללא ביטוח תקף

בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי ), שמהווה עבירה לפי סעיף 2(ב) ל פקודת ביטוח רכב מנועי.

במסגרת כתב האישום השני, המבקש

הואשם בעבירה של "נהיגה בפסילה" לפי סעיף 67 לפקודה, ובעבירה של

נהיגה ללא רישיון רכב תקף (שפקע בתאריך 1.5.2010), כמשמעותה בסעיף 2 ל פקודה ושמהווה עבירה לפי סעיף 62(1)

ל פקודה .

4.

בתאריך 10.10.2011, במסגרת ההקראה של כתב האישום הראשון, המבקש הודה בעובדותיו וביקש לצרף אליו את כתב האישום השני ולהודות גם בעובדותיו. המבקש הורשע איפוא על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בשני כתבי האישום. באותו הדיון, ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים, הורה בית משפט לתעבורה הנכבד על הגשת תסקיר שירות מבחן בעניינו של המבקש, אף שהדבר היווה צעד חריג בתיק שעניינו עבירות תעבורה. מטרת התסקיר היתה לבחון את מצבו הכלכלי והאישי של המבקש והצורך בהתערבות טיפולית בעניינו. מהתסקיר שהוגש, עולה כי המבקש איננו מודע לפסול שבהתנהלותו, ובפרט בכל הקשור לעבירות מושא שני כתבי האישום. בהקשר זה, שירות המבחן הוסיף, כי עונשי המאסר בפועל שהושתו על המבקש עד כה, לא הביאו לשינוי בהתנהגותו. יצוין עם זאת, כי, בסופו של דבר, המליץ שירות המבחן להטיל על המבקש עונש של שירות לתועלת הציבור.

5.

בתאריך 14.10.2012 גזר בית המשפט לתעבורה הנכבד את עונשו של המבקש. כשיקול לחומרא, הדגיש בית המשפט לתעבורה הנכבד, בגזר דינו, את העובדה כי בעברו של המבקש 118 הרשעות בעבירות תעבורה, ובכללן 5 הרשעות בגין נהיגה בזמן פסילה, כאשר בגין 4 מעבירות אלו (כולן בהליך אחד) נגזר על המבקש, בין השאר, עונש של מאסר בפועל. בהקשר זה הדגיש בית המשפט לתעבורה הנכבד כי נהיגה בזמן פסילה, ונהיגה ללא רישיון, כעבירות חוזרות ונשנות, משקפות התייחסות של "זלזול מוחלט בהוראות החוק, תוך רמיסתם ברגל גסה". בית המשפט לתעבורה הנכבד התייחס גם לתסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש, לרבות חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה במסגרתו, וקבע כי הוא לא מתרשם שהמבקש תיקן את דרכיו. עוד ציין בית משפט לתעבורה הנכבד בגזר דינו, כי: "התקופה שתחלוף עד שניתן יהיה להיווכח אם הטיפול במבקש נשא פרי, מעמידה את הציבור בסכנה ממשית על רקע עברו של המבקש".

כשיקולים לקולא,

התייחס בית המשפט לתעבורה הנכבד בגזר דינו, למשך הזמן שבו היה המבקש נתון ב"מעצר בית" (תקופה של למעלה משנה וחצי) ולנסיבות אישיות של המבקש, אשר אינן קשורות לביצוע העבירה.

6.

בסופו של דבר, בקובעו כי מתחם הענישה הראוי לעבירות שבוצעו על ידי המבקש נע בין מאסר לביצוע על דרך של עבודות שירות, לבין 3 שנות מאסר בפועל, בית המשפט לתעבורה הנכבד, השית על המבקש את העונשים הבאים: 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי התקופה אותה ריצה המבקש במעצר של ממש; הפעלת עונש מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שנגזר על המבקש ב-תת"ע 6481/05 בבית משפט השלום לתעבורה הנכבד בנתניה, כך שירוצה בחופף לעונש המאסר שהשית בית המשפט לתעבורה הנכבד על המבקש; 12 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה מסוג נהיגה בזמן פסילה, או נהיגה ללא רישיון – במשך 3 שנים) ופסילה על תנאי מלקבל, או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים.

7.

המבקש הגיש ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה הנכבד – לבית המשפט המחוזי הנכבד מרכז-לוד (להלן: בית המשפט המחוזי ). בערעורו טען המבקש כי בית המשפט לתעבורה הנכבד שגה בכך שלא ייחס את המשקל הראוי לתסקיר שירות המבחן, שהמליץ להסתפק בעונש של שירות לתועלת הציבור. כן טען המבקש כי בית המשפט לתעבורה הנכבד שגה בכך שלא ייחס את המשקל הראוי למשך התקופה שבה הוא שהה ב"מעצר בית" וכן לעובדה כי המבקש הודה בהזדמנות הראשונה בביצוע העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

אגב הגשת הערעור, עתר המבקש בפני בית המשפט המחוזי הנכבד לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהושת עליו. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה בקשה זו. עוד יצוין בהקשר זה, כי לאחר שהמבקש ערער על החלטה זו בפני בית משפט זה, הורה בית משפט זה על שחרורו של המבקש מהמאסר בו היה נתון בתנאים (ראו: החלטת חברתי השופטת ד' ברק-ארז ב-ע"פ 8280/12 מתאריך 21.11.2012).

8.

בפתח הדיון בערעור בפני בית המשפט המחוזי הנכבד, ביקש המבקש את דחיית הדיון בערעור לתקופה של חודשיים – על מנת שיתאפשר לו להשלים הליך טיפולי. כן עתר המבקש כי יינתן תסקיר עדכני בעניינו. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את שתי בקשותיו אלו. בתאריך 24.3.2012 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בערעור. בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את הערעור בחלקו, בכך שהפחית את עונש המאסר בפועל שנגזר על המבקש – מתקופה של 14 חודשים לתקופה של 12 חודשים, תוך שהוא מותיר את יתר חלקי גזר הדין של בית המשפט לתעבורה הנכבד על כנם. בית המשפט המחוזי הנכבד פסק, כדלקמן:

"סבורה אני כי ביהמ"ש קמא התחשב בגזר דינו בכל השיקולים לקולא ולחומרא וצדק בכך שהפעיל את עונש המאסר המותנה...יחד עם זאת, מתוך התחשבות בהליך הטיפולי שהמערער החל לעבור ומתוך תקווה שאכן המערער ישנה אורחות חייו בעקבות ההליך הטיפולי... ראיתי להקל במידת מה בעונשו של המערער...".

מכאן הבקשה שלפני.

טענות המבקש

9.

המבקש חוזר בבקשת רשות הערעור על מרבית הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. ביתר פירוט, טוען המבקש את הטענות הבאות:

(א)

בית המשפט המחוזי הנכבד טעה בהחלטתו שלא לאשר את הגשתו של תסקיר משלים טרם ההכרעה בערעור. לטענת המבקש, בהיעדר תסקיר משלים ועדכני, הרי שעמדה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד תמונה עובדתית חלקית ביחס לשאלת שיקומו.

(ב)

לגישת המבקש, במקרים שבהם יש לתסקיר השפעה על רף הענישה – היעדרה של מדיניות אחידה בנוגע למקרים שבהם יורה בית המשפט על הגשה של תסקיר משלים – יוצרת חוסר שוויון במדיניות הענישה. עניין זה מהווה, לשיטת בא-כח המבקש, עילה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

(ג)

טרם נקבעה הלכה מחייבת בעניין אופן היישום של הוראת סעיף 40ד(א) ל חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין , או החוק ), שנקבעה במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 113), התשע"ב-2012 . כאן אציין, כי על אף שהמבקש כינה תיקון זה בשם תיקון תשע"ב , הוא יכונה להלן: תיקון 113

לחוק העונשין . הוראת סעיף 40ד(א)

ל חוק – מותירה בידי בית משפט הבא לגזור את עונשו של נאשם שיקול דעת אם לחרוג ממתחם הענישה, ככל שהוא מוצא כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם. לשיטת המבקש, דבר זה מצדיק, כשהוא לעצמו, דיון בבקשה לגופה.

טענות המשיבה

10.

המשיבה, בתגובתה לבקשת רשות הערעור, טוענת מנגד את הטענות הבאות:

(א)

הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים ולפיכך אין הצדקה ליתן במקרה זה רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי". בהקשר זה מפנה המשיבה להלכה הידועה שנפסקה ב-ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ).

(ב)

לגוף העניין גורסת המשיבה, כי למבקש לא עומדת זכות קנויה שיוגש תסקיר מבחן בעניינו, לא כל שכן, שיוגש תסקיר נוסף בחלוף זמן קצר ממועד מתן התסקיר הראשון. בעניין זה מפנה המשיבה לסעיף 38(ב) ל חוק העונשין ול אכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964 .

דיון והכרעה

11.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, כמו גם בתגובת המשיבה לבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות . להלן יפורטו בקצרה הנימוקים למסקנתי זו.

12.

בית משפט זה יעניק רשות ערעור "בגלגול שלישי" במקרים שבהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (עיינו: הלכת חניון חיפה ; רע"פ 4515/07

אבו שנב נ' מדינת ישראל (17.10.2007) (להלן: עניין אבו שנב )). במקרים שבהם מתייחסת הבקשה רק לחומרת העונש, ההלכה היא שרשות ערעור תינתן במקרים נדירים, בהם ניכרת סטייה משמעותית ממדיניות הענישה המקובלת, בהתאם לנסיבות העניין (ראו לדוגמה: רע"פ 1276/13

שושן נ' מדינת ישראל (20.02.2013); רע"פ 905/13

חייק נ' מדינת ישראל (11.02.2013); רע"פ 8527/12

ששון נ' מדינת ישראל (28.11.2012)).

13.

עיקר טענותיו של המבקש הופנו נגד הכרעות עובדתיות והכרעות שבשיקול דעתן של הערכאה המבררת וערכאת הערעור. בין יתר הטענות מסוג זה, ניתן להזכיר את ההשגות הבאות: בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן משקל מספיק להודאתו המוקדמת של המבקש עובר לגזר הדין; בית המשפט המחוזי הנכבד לא נתן את המשקל הראוי להליך השיקום שעבר המבקש וזאת בין היתר נוכח סירובו לאפשר הגשת תסקיר מבחן עדכני. לגבי טענות אלה – אעיר:

(א)

בנסיבות מסוימות עצם ההודאה בשלב מוקדם, כשלעצמה, אכן יכולה להוות שיקול לקולא, אך המשקל שיש ליתן לנתון זה מסור לשיקול דעתו של בית המשפט וזאת לאחר שהוא "מקבץ את כל הנתונים הדרושים להכרעה העונשית" (עיינו: ע"פ 264/81 לוי נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 659, 661 (1981)). עניין זה איננו, איפוא, מסוג המקרים המצדיקים התערבות ב"גלגול שלישי".

(ב)

לא מצאתי כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלא לאפשר הגשת תסקיר עדכני. זאת, במיוחד על רקע העובדה כי שתי הערכאות הקודמות התרשמו מהתסקיר המקורי, והתחשבו בו כמו ביתר השיקולים הרלוונטיים באופן מפורט ומנומק (עיינו והשוו: רע"פ 1867/12 גולן נ' מדינת ישראל (7.3.2012)). מכל מקום, אין בידי לקבל את הטענה כי החלטה זו יוצרת חוסר שוויון, שיש בו להצדיק מתן רשות ערעור (עיינו והשוו:

רע"פ 5326/12 סיאם נ' מדינת ישראל , בפיסקה 17 (2.9.2012)).

14.

לבסוף אוסיף כי הערכאות הקודמות הנכבדות, הפעילו את שיקול הדעת המסור להן, שכיום מעוגן בגדרו של סעיף 40ד(א) ל חוק העונשין , שנחקק כאמור בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין

– בנוגע לשיקולי השיקום של המבקש (אף כי הכרעתן נבדלה במסקנתן באשר לעונש שיש להטיל על המבקש – ראו: פיסקאות 5 ו-8 שלעיל). בהתחשב בכך – שוב אין המדובר פה בסוגיה עקרונית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה. לפיכך גם בכך אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור לדיון ב"גלגול שלישי".

15.

בשים לב לכל האמור לעיל – אין מקום לקבל את בקשת רשות הערעור ודינה איפוא – להידחות . נוכח תוצאה זו, מתייתר אף הצורך לדון בנפרד בבקשה לעיכוב הביצוע וצו העיכוב הארעי שהוצא על-ידי יתבטל איפוא בתאריך 28.7.2013, וזאת על-מנת ליתן בידי המבקש זמן להתארגנות עד למועד תחילת ריצוי עונשו.

16.

בשים לב לתוצאה הנ"ל – המבקש נדרש לפיכך להתייצב לתחילת ריצוי עונש המאסר בפועל שהושת עליו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי הנכבד – וזאת

בתאריך 28.7.2013 עד השעה 10:00 בימ"ר הדרים, או במקום אחר שיקבע על פי החלטת שירות בתי הסוהר, כאשר ברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שירות בתי הסוהר, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.