רע"פ 5866/12 דניאל קרלקוב נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו שניתן על-ידי כב' השופט ר' בן-יוסף , בעפ"ת 53963-05-12, מיום 28.6.2012. בפסק דינו דחה כב' השופט ר' בן-יוסף את ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו, אשר ניתן על-ידי כב' השופטת ש' קריספין-אברהם , ביום 24.5.2012.

רקע והליכים

2.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה ), בקשר עם סעיפים 39א ו- 38(1) לפקודת התעבורה, ובקשר עם תקנה 26(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה ); וביצוע עבירה של נהיגה בקלות ראש וגרם חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה, בקשר עם סעיף 38(3) לפקודת התעבורה.

3.

בכתב האישום נטען כי ביום 18.2.2011, בשעה 04:20 לערך, נהג המבקש ברחוב רוקח בתל-אביב-יפו ברכב פרטי מסוג הונדה. באותה שעה נהג יוסף כפיף, נהג מונית, בכיוון נסיעתו של המבקש ולפניו, ואחרי הצומת עצר על מנת להעלות נוסעים. נטען, כי המבקש לא הבחין בעצירת המונית לפניו, ופגע בה בחוזקה מאחור. כתוצאה מהתאונה, נחבל נהג המונית חבלה של ממש, וניזוקו הרכבים המעורבים. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש נהג במהלך התאונה בהיותו שיכור, שכן הוא התנדנד בעמידה ובהליכה על קו, ובבדיקת נשיפה שנערכה לו נמצאו בגופו 515 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אוויר נשוף, כמות העולה על זו המותרת בחוק.

4.

ביום 24.5.2012, הרשיע בית המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קבע, כי על אף שלא הוכח כי מכשיר הבדיקה מסוג " ינשוף ", בו נעשה שימוש לבדיקת המבקש, עמד בתנאים הנדרשים להוכחת תקינותו, הרי שהלכה פסוקה היא כי ניתן להרשיע נאשם בעבירה של נהיגה בשכרות, על-פי ממצאי התנהגות בלבד. בית המשפט מצא כי די בממצאים הבאים על מנת להרשיע את המבקש: הודיית המבקש כי שתה 1/3 כוס בירה, לכל הפחות, עובר לנהיגה; סתירות בין הודעתו של המבקש במשטרה ועדותו בבית המשפט לעניין המקום והזמן שבו שתה לאחרונה, טרם התאונה; הימנעות המבקש מלהביא לעדות מי מחבריו עמם בילה עובר לתאונה, על מנת שיתמכו בגרסתו בנוגע לכמות האלכוהול ששתה; כישלונו של המבקש במרבית מבחני הביצוע שנערכו לו לאחר התאונה; ולבסוף, אי הדיוקים וחוסר האמינות של המבקש ועדת ההגנה שהעידה מטעמו. על יסוד האמור, קבע בית המשפט לתעבורה, כי המאשימה עמדה בנטל המוטל עליה והוכיחה ברמה הנדרשת במשפט פלילי, כי המבקש גרם לתאונת דרכים ולחבלה של ממש, והוא הורשע בנהיגה בקלות ראש ובשכרות.

בגזר דינו, עמד בית המשפט לתעבורה על חומרת העבירות שביצע המבקש ועל עברו התעבורתי (5 הרשעות קודמות). כן נקבע, כי יש להתחשב בתרומתו של נהג המונית לקרות התאונה, ובנסיבותיו האישיות של המבקש, ובכללן: גילו הצעיר; היותו בן יחיד שתומך באימו ומתגורר עימה; אשר שירת שירות צבאי מלא ועובד למחייתו. לאור האמור, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש עונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל למשך 36 חודשים, בניכוי 6 חודשי פסילה מינהלית; קנס בסך 3000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתו; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים; ופסילת רישיון נהיגה על תנאי למשך 6 חודשים.

5.

המבקש ערער על הרשעתו לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטען כי אשמתו לא הוכחה ברמה הנדרשת במשפט פלילי, לאור העובדה שלא הוכח כי מכשיר ה" ינשוף ", בו נעשה שימוש לבדיקת המבקש, עמד בתנאים הנדרשים להוכחת תקינותו. נטען, כי אין די בממצאי ההתנהגות שנקבעו, כדי לבסס את הרשעתו של המבקש ברמה הנדרשת, שעה שהוא כשל רק במאפיינים המושפעים באופן ישיר מן הזעזוע הגופני שעבר עליו, בעקבות התאונה. על כן, טוען המבקש, כי יש לזכותו מנהיגה בשכרות, ולו מחמת הספק הסביר.

לחילופין, טען המבקש, כי בית המשפט לתעבורה החמיר עימו, יתר על המידה, בעונשים שהושתו עליו, לאור תרומתו של נהג המונית לקרות התאונה; נסיבותיו האישיות; וכן לאור האמור בתזכיר הצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 106), התשע"ב-2011, אשר הליכי חקיקתו טרם הושלמו, על-פיו במקרים שהרשעה מבוססת על בדיקת מאפיינים, עונש המינימום יהא פסילת רישיון נהיגה למשך 6 חודשים.

6.

בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, לאחר שמיעת טענות הצדדים, וקבע כי אין להתערב בממצאיו של בית המשפט לתעבורה. בית המשפט המחוזי קבע, כי על אף שאין ראיות המלמדות כי מכשיר הינשוף הופעל כהלכה, הרי שדי בראיות הנסיבתיות ובממצאי המהימנות, עליהם התבססה הערכאה הדיונית, לצורך הרשעת המבקש בעבירות המיוחסות לו. אשר לעונש שהושת על המבקש, נקבע, כי לנוכח עברו התעבורתי הנכבד, בתוך תקופת זמן קצרה למדיי; ולאור חומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות ותוצאותיה, בדמות תאונת דרכים בה נגרמה חבלה של ממש, הרי שאין לומר כי העונש שהוטל על המבקש מצדיק התערבות.

הבקשה

7.

בבקשת רשות ערעור שהגיש המבקש, הוא חזר על טענותיו, והוסיף כי עניינו של תיק זה מצדיק בחינה חוזרת, משום שהוא מעלה שאלה משפטית החורגת מן העניין שיש לצדדים בו. לטענת המבקש, שגה בית המשפט לתעבורה במסקנות אותן הסיק, ואשר בגינן נקבע כי יש להרשיעו, ללא תוצאה מדעית, ובהסתמך על בדיקת מאפיינים בלבד. עוד נטען, כי המבקש כשל רק במאפיינים המושפעים באופן ישיר מן הזעזוע הגופני שעבר בעקבות התאונה, ואילו ביתר הפרמטרים אין מסקנות חד משמעיות. כמו כן, חזר המבקש על טענותיו בדבר החמרת יתר עימו בעונשים שהושתו עליו, והוסיף, כי טענות אלו לא זכו להתייחסות בפסק דינה של הערכאה הדיונית.

דיון והכרעה

8.

לאחר עיון בבקשה, הגעתי למסקנה כי נסיבותיו של המקרה אינן מצדיקות מתן רשות לערעור נוסף, משאינן מעוררות כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו, לעניין זה, רע"פ 2262/12 וספי יאסין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.7.2012); רע"פ 5326/12 תארר סיאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.8.2012)). כך גם, אין בטענות המבקש באשר לחומרת העונש שהוטל עליו, כדי להצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, בהעדר סטייה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת (ראו, לעניין זה, רע"פ 3964/12 אבו כף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.05.2012); רע"פ 5354/12 עופר קובר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.7.2012)).

9.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות אשר ראו עין בעין, ובדין קבעו, כי די לעיתים בראיות נסיבתיות ובממצאי התנהגות כדי להביא להרשעה בנהיגה בשכרות, מבלי שיש הכרח להתבסס על בדיקה מדעית של מכשיר ה" ינשוף " (ראו, לעניין זה, רע"פ 2420/12 מוסטפא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.4.2012); רע"פ 2419/12 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.4.2012); רע"פ 2964/12 חי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.4.2012); רע"פ 2075/12 בן בסת נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.2012); רע"פ 4774/12 אגיץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 8.7.2012)). ואכן, במקרה דנן לא נפל כל פגם בקביעותיהן הערכאות הקודמות, אשר התבססו, בין היתר, על הודייתו של המבקש כי שתה מעט עובר לתאונה; הימנעותו מלהביא מי מחבריו עמם בילה, על מנת שיתמכו בגרסתו בנוגע לכמות האלכוהול ששתה; סתירות ואי דיוקים בהודעתו של המבקש במשטרה ובעדותו בבית המשפט; כישלונו במרבית מבחני הביצוע שנערכו לו לאחר התאונה; וכיוצא באלה.

זאת ועוד, טענותיו של המבקש מלמדות כי למעשה מדובר בערעור נוסף על הכרעתו של בית המשפט לתעבורה, והן מופנות, בעיקרן, כלפי קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות אשר, כידוע, התערבות בהן תעשה אך במקרים חריגים ומצומצמים, אשר אינם קיימים במקרה דנן ( ראו, לעניין זה, ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.1.2007); ע"פ 2439/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.6.2012)).

10.

אשר לטענותיו של המבקש לעניין העונש שהושת עליו, סבור אני כי עונש זה אינו מצדיק התערבות, משאין בו כל סטייה ממדיניות הענישה המקובלת, וזאת בהתחשב בחומרת העבירות אותן ביצע המבקש; עברו התעבורתי, אשר נצבר בתקופת זמן קצרה; הצורך בהרתעתם של עברייני תנועה, המהווים סיכון של ממש לציבור; וכן לאור העובדה כי במקרה דנן הסיכון הפוטנציאלי אכן התממש, כאשר המבקש גרם לתאונה ולחבלה של ממש.

לפיכך, לא מצאתי כי קיימת הצדקה לדון בעניינו של המבקש במסגרת של הליך שיפוטי נוסף.

לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למתן רשות ערעור.