רמ"ש 41188-10-26 רמ"ש 41188-10-26

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופטת ריבי לב אוחיון) בתמ"ש 42200-08-23, מיום 20.7.26. בהחלטה זו נדחו מרבית בקשותיה של המבקשת במסגרת רשימת הבקשות שהגישה לניהול ההליך, בעוד שבקשתה למינוי שמאי מקרקעין התקבלה אך תוך חיובה הבלעדי בשלב זה בתשלום שכר טרחתו. הצדדים מנהלים הליך תביעה בפני בית המשפט קמא שעניינו ארבע דירות בXXX אשר לטענת המבקשת נרשמו פורמלית על שם המשיבים עקב כפייה, לחץ וחרמות, בעוד שהמשיבים טוענים כי הדירות נרכשו מכספי המשיבים - היתומים ולמענם. במסגרת ההליכים המקדמיים הגישה המבקשת רשימת בקשות מטעמה בה עתרה למספר סעדים דיוניים ואילו המשיבים הגישו רשימת בקשות נגדית. הסעד הראשון שביקשה המבקשת הוא להורות כי עלות שכרם של המומחים שימונו תוטל על הצדדים כולם בחלקים שווים ביניהם כמימון ביניים. בית המשפט קמא דחה בקשה זו וקבע כי אין לקבוע מראש דבר בעניין זה וכי הוא יידרש לכל בקשה לפי העניין. המבקשת טוענת בבקשתה כי מאחר שהצדדים מנועים מלהגיש חוות דעת מטעמם בבית המשפט למשפחה, המומחה משרת את שני הצדדים ולכן עלויותיו צריכות להתחלק שווה בשווה בשלב הביניים. המבקשת עתרה בנוסף למינוי מומחה כלכלן שיגיש חוות דעת באשר להוצאות והעלויות לכלכלת משפחה חד הורית בת 5 נפשות ללא מפרנס משנת 1997. בית המשפט קמא דחה את הבקשה בנימוק שבבקשה עצמה לא הובא פירוט המצדיק זאת וכי הנושא שבמחלוקת אינו נוגע לשאלת היקף ההוצאות ומביא לסטייה מהותית מגדרי המחלוקת. המבקשת מלינה על כך וטוענת כי מינוי הכלכלן חיוני להדיפת טענת המשיבים שדמי השכירות כיסו את המשכנתאות, וכי החלטת ביהמ"ש להתיר למשיבים להגיש בקשה למינוי מומחה כלכלן מטעמם יוצרת חוסר איזון משווע. סעד נוסף שהתבקש הוא מינוי מומחה בתחום ההתנהלות בעדה החרדית בכל הנוגע להטלת חרמות ונידויים כלפי הפרט והשלכותיהם הישירות. בית המשפט קמא דחה בקשה זו בנימוק שאינו מכיר מומחה שיכול לחוות דעתו בעניין זה וכי הדרך להוכחת הלחץ שהופעל עליה היא באמצעים אחרים ולא באמצעות מומחה. המבקשת טוענת בערעורה כי שגה בית המשפט קמא, שכן חסר היכרות עם מומחה אינו נימוק חוקי לדחיית הבקשה וכי המומחה נדרש על מנת להציג את תוצאותיו ההרסניות של החרם שהוביל לרישום הדירות על שם המשיבים. המבקשת עתרה עוד למינוי שמאי מקרקעין שישום את שווי הדירות ואת ההשקעות שהשקיעה בהן המבקשת. בית המשפט קמא נעתר לבקשה זו והורה על מינוי שמאי לבדיקת שווי ההשקעות והנכסים, אולם קבע כי מאחר שחובת ההוכחה חלה על המבקשת, היא תישא לבדה בשלב זה בעלויות שכרו. המבקשת טוענת כי חיוב זה יוצר עיוות דין קשה ופוגע בזכויותיה היסודיות מאחר והמשיבים נהנים מדמי השכירות בעוד שהיא נושאת בעלות לבדה. המבקשת ביקשה לחילופין להתיר לה להגיש חוות דעת מטעמה ככל שיידחו בקשותיה למינוי מומחים מטעם בית המשפט. בית המשפט קמא דחה את הבקשה וקבע כי מאחר והעניינים הללו אינם רלוונטיים להכרעה בתובענה, אין מקום לאשר הגשת חוות דעת פרטיות מטעמה. המבקשת טוענת כי החלטה זו חוסמת את דרכה להוכיח את תביעתה, מונעת ממנה את זכות הגישה לערכאות ועומדת בניגוד לעקרון ניהול הליך הוגן לפיו דחיית מינוי מומחה מטעם ביהמ"ש מקנה לבעל הדין את הזכות להביא מומחה מטעמו. עוד עתרה המבקשת למתן צו גילוי מסמכים כנגד המשיב מס' 1 וצו המורה לרב XX למסור את מסמכי הבוררות שהתקיימה בפניו או לחלופין לחייב את המשיבים להצהיר כי לא קיבלו מסמכים ממנו. בית המשפט קמא דחה את הבקשות בקבעו כי המשיב מס' 1 צירף נספחים רבים לכתב הגנתו ועל המבקשת להגיש דרישה ספציפית, וכי הנתבעים הכחישו שקיבלו את המסמכים ואין לביה"מש סמכות לצוות על הרב XX. המבקשת טוענת כי המסמכים שצורפו להגנה אינם תחליף לתצהיר גילוי מסמכים כדין, וכי ביהמ"ש קמא מוסמך בהחלט ליתן צו לרב XX בדיוק כפי שהוא מוסמך לצוות על מוסדות בנקאיים. לבסוף, ביקשה המבקשת צו לגילוי חשבונות הבנק של הנתבעים וכן צו המורה להם להגיש מסמכים בפורמט הקבוע בתקנות. בית המשפט קמא דחה את הבקשה לגילוי חשבונות הבנק בקבעו כי מצבם הכלכלי של הנתבעים אינו רלוונטי לבירור המחלוקת, וקיבל את הבקשה לעניין פורמט הגשת המסמכים בהפנותו להוראות הדין. המבקשת מלינה על דחיית גילוי חשבונות הבנק וטוענת כי הדבר נדרש לצורך הוכחת השימוש בכספי השכירות וקיומו של שיתוף פעולה פורה בין המשיבים המפר את האיזון הדיוני. דיון דין בקשת רשות הערעור להידחות מבלי לבקש תשובה. פסיקת בית המשפט העליון קובעת כי במקרים מתאימים יש מקום לדחיית בקשת רשות ערעור מחמת שיהוי בהגשתה. כדברי כב' השופט גרוסקופף ברע"א 4495/24 דורון שלו הנדסה בע"מ נ' החברה הכלכלית לפיתוח באר שבע בע"מ (20.6.2024): "דין בקשת רשות הערעור להידחות בשל השיהוי שחל בהגשתה. בקשות מהסוג האמור... מן הראוי להגיש בהקדם האפשרי, ובוודאי שלא ב'דקה ה-90' של התקופה הקצובה בתקנות סדר הדין האזרחי להגשת בקשות רשות ערעור... והמקרה שלפנינו ידגים מדוע... משכך, ומבלי שאדרש כלל לשאלה אם היה טעם בבקשה לגופה, לא ראיתי מקום לתת רשות ערעור במקרה דנן". הדברים אמורים ביתר שאת בענייננו, משעה שמדובר בהחלטה של בית המשפט לענייני משפחה, שהדחיפות מאפיינת רבות מהחלטותיו. לא בכדי ראה מחוקק המשנה לקבוע כי המועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטה של בית המשפט לענייני משפחה הוא שלושים יום, בעוד שברגיל המועד להגשת בקשת רשות ערעור הוא שישים יום (תקנה 45(ב) בתקנות בית המשפט לענייני משפחה (סדרי דין), התשפ"א - 2020 (להלן - "תקנות המשפחה") לעומת תקנות 134(א), 137(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן - "תקנות סדר הדין האזרחי"). כאמור, במקרה הנוכחי ראתה המבקשת להגיש את בקשת רשות הערעור הנוכחית ב"דקה ה - 90", בחלוף קרוב לשלושים יום לאחר שניתנה החלטתו של בית משפט קמא, בניכוי תקופת הפגרה, ולמעשה כמעט שלושה חודשים לאחר שניתנה החלטת בית משפט קמא. לא זו אף זו, שבית משפט קמא ציין בסעיף 30 בהחלטתו, כי בדעתו לקבוע דיוני הוכחות בחודש דצמבר 2026. השתהות המבקשת עלולה לסכל כוונתו זו של בית משפט קמא לקדם את ההליך. דברים אלה באים אף על רקע היותו של ההליך בפני בית משפט קמא תלוי ועומד משך למעלה משלוש שנים, עת במסגרתו ניתנו קרוב למאה ושישים החלטות ביניים ואף נדונו מספר בקשות רשות ערעור; והן על רקע החלטות עבר של בית משפט קמא ושל בית משפט זה, לפיהן שומה על הצדדים לפעול לשם קידום ההליך בכדי שניתן יהיה סוף סוף לדון בו לגופו ולהכריע בו, חלף הידרשות לשלל בקשות ביניים ובקשות רשות ערעור המוגשות בידי הצדדים חדשות לבקרים. בנסיבות אלה, ובשים לב להוראות חלק א' בתקנות סדר הדין האזרחי, די בכך כדי להוביל לדחיית בקשת רשות הערעור דנן. עוד יאמר, כי החלטה בדבר מינוי מומחה, קביעת סמכויותיו ואופן ניהול ההליך היא החלטה דיונית מובהקת. כידוע, ערכאת הערעור תגלה ריסון בהתערבות בהחלטות מסוג זה, ורק במקרים חריגים תקום עילה להתערבותה. במקרה דנן, אין המדובר במקרה חריג המצדיק התערבות ערכאת הערעור (רע"א 846/24 רובינשטיין נ' נציגות הבית המשותף, פסקה 8 (8.4.2024); רע"א 632/23 מדינת ישראל נ' ישיבה וכולל אבן חיים, פסקה 7 (17.4.2023)). יפים אף בשינויים המחויבים הדברים שנכתבו ברע"א 8388/23 חזן נ' יניב, פסקה 26 (4.12.2023): "כפועל יוצא מכך, השגה על 'החלטה אחרת' שנתנה הערכאה הדיונית תתאפשר רק במקרים החריגים בהם המתנה לתום ההליך תסב נזק בלתי הפיך לצדדים או לניהול הליך מיותר או שגוי ... דרך המלך, אם כן, היא העלאת הטענות נגד 'החלטה אחרת' במסגרת הערעור על פסק הדין כולו (תקנה 150 בתקנות סדר הדין האזרחי); רע"א 7655/23 הטכניון נ' קרן היסוד, פסקה 15 (15.11.2023)). לא זו אף זו, ובהקשר לענייננו אנו, נפסק לא אחת כי "אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית בכל הנוגע לאופן ניהול ההליך, ובכלל זה בכל הנוגע להחלטות הנוגעות למינוי מומחים" (רע"א 3691/23 לבייב נ' ציון (21.5.2023) ...". קביעת בית המשפט קמא לדחות את מינוי המומחים בתחום הכלכלה והעדה החרדית, לצד חיוב המבקשת לשאת לבדה בשלב זה בשכר טרחת השמאי, מהווה קביעה דיונית זמנית ומעשית המסורה לשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. התחשבנות סופית וחלוקת עלויות כוללת בגין ההוצאות ושכר הטרחה של השמאי תתברר ותוכרע במסגרת פסק הדין הסופי, ואין מקום לעקוף קביעות אלו בשלב זה. לשם השלמת הדברים יאמר, כי איני מוצא להתערב אף ביתר חלקי החלטת בית משפט קמא, לרבות בעניין מתן צו לרב XXX, מניעת הגשת חוות דעת פרטית וכיוב'. עסקינן בהחלטות דיוניות, אשר אף אם תמצי לומר שניתן להרהר אחר נימוקי בית משפט קמא, מצויות הן בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית. לכך יש להוסיף אף את השיהוי הניכר שדבק בהתנהלות המבקשת, ואת התרשמותי שהחלטות בית משפט קמא אינן מובילות לעיוות דין. מטעמים אלו, בקשת רשות הערעור נדחית לפי תקנה 138(א)(1) בתקנות סדר הדין האזרחי, במשולב עם תקנה 48 בתקנות המשפחה. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ככל שהופקד עירבון הוא יוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה (בכפוף לכל דין).