בג"ץ 1710/08 ליסיצה ייבגני נ. משרד הפנים שר הפנים

לפניי בקשה מטעם המשיבים לחיוב העותרים בהוצאות בעקבות מחיקת העתירה.

1.

העתירה, שהוגשה ביום 21.2.2008, הופנתה כנגד החלטת משרד הפנים להרחיק את העותרת 2 (להלן – העותרת) מישראל לאחר שהופסק ההליך המדורג להתאזרחותה כבת זוג של העותר 1, שהינו אזרח ישראלי. נטען בעתירה כי העותר נישא לעותרת, אזרחית אוקראינה, בנישואין אזרחיים באוקראינה בשנת 2004. מספר חודשים לאחר הנישואין הגיעה העותרת לישראל ובשנת 2005 קיבלה מעמד ארעי. על פי האמור בעתירה, בסוף שנת 2007, כאשר ביקשו בני הזוג להאריך את מעמדה של העותרת, הם תוחקרו במשרד הפנים לשם בחינת כנות הנישואין. בשלב זה נשלל מעמדה של העותרת והיא נדרשה לצאת את ישראל. בעתירה צוין, כי קודם לנישואיה בשנת 2002, הגיעה העותרת לעבוד בישראל אך מצאה עצמה "קרבן סחר" ובפברואר 2004 נעצרה וגורשה מישראל.

2.

בתגובה מקדמית מטעם המשיבים נטען כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר נקיון כפיים ובהיעדר עילה להתערב בהחלטת המשיבים שלא להאריך את רשיון ישיבת הארעי של העותרת. המשיבים טענו כי מעמד העותרת בוטל לאחר שהסתבר כי מדובר בנישואין פיקטיביים וכי העותרת נכנסה לארץ בשם משפחה שונה, תוך הסתרת העובדה שהורחקה מהארץ שמונה חודשים קודם לכן בעקבות תפיסתה במכון ליווי בעת ששהתה בארץ שלא כדין. המשיבים פירטו את השתלשלות העניינים ואת מכלול הנסיבות שעמדו ביסוד הקביעה כי נישואיהם של בני הזוג הינם נישואין פיקטיביים, שנועדו לאפשר לעותרת להגיע לישראל פעם נוספת. המשיבים הדגישו כי העותרים לא ציינו בעתירה כי העותרת הסתננה לישראל דרך גבול מצרים ושהתה בישראל בזהות אחרת. יתרה מכך, בבקשה לאיחוד משפחות הם כלל לא ציינו כי העותרת שהתה בעבר בישראל.

3.

העותרים השיבו לנטען בתגובת המשיבים ועמדו על שהתבקש בעתירה. ביום 2.11.2008 אף הגישו העותרים בקשה דחופה ליתן לעותרת אשרת כניסה לישראל על מנת שתוכל לטוס לאוקראינה לבקר את סבתה, הנתונה במצב רפואי קשה. הבקשה סורבה בהחלטת כב' השופט א' גרוניס מיום 6.11.2008. הובהר בהחלטה שאין מניעה כי העותרת תצא את הארץ, וככל שתתעורר בעיה אם תבקש לשוב ולהיכנס לארץ, ייערך דיון בעתירה בתוך זמן קצר.

4.

ביום 16.9.2009 הגיש בא-כוח העותרים "בקשה למחיקת העתירה מטעם העותרת מס' 2". נטען בה כי בעקבות שינויי נסיבות מהותיים, העותרת אינה עומדת עוד על העתירה. לדבריה, מיררו המשיבים את חייהם של העותרים, הביאו לפיטוריו של העותר 1 ממקום עבודתו, יצרו מתחים רבים בין בני הזוג עד שהעותר החליט לעזוב את ישראל, להתיר את הנישואין ולפרק את התא המשפחתי. העתירה נמחקה ביום 17.9.2009. נותרה שאלת ההוצאות.

5.

המשיבים סבורים כי קיימת הצדקה לחיוב העותרים בהוצאות בגין הגשת העתירה, אשר חייבה כתיבה של תגובה מקדמית מפורטת וכן תגובה נוספת לבקשת העותרים מיום 2.11.2008. לטענת המשיבים, התנהלות העותרים עובר להגשת העתירה ולאחריה מעוררת חשש כי הבקשה למחיקת עתירה, שהוגשה מטעמה של העותרת בלבד, עשויה להיות שי מוש לרעה בהליכי בית המשפט. המשיבים מציינים כי לבקשה למחיקת העתירה לא צורף כל תיעוד העשוי לתמוך בטענות העובדתיות שהועלו בבקשה ולא צורף תצהיר מטעם איש מן העותרים.

6.

בתגובה חזר בא-כוח העותרים ופירט את הנסיבות האישיות של העותרים שהובילו, כך נטען, למחיקת העתירה. הוא הוסיף, כי לא ניתן להתעלם מכך שהעתירה הייתה תלויה ועומדת משך שנה וחצי במהלכה ביקשו המשיבים ארכות חוזרות ונשנות להגשת תגובותיהם, ואף בית המשפט עמד (בהחלטתו מיום 22.5.2008) על הפגמים בהתנהלות המשיבים. כן ביקש בא-כוח העותרים להתחשב, במסגרת הבקשה לפסיקת הוצאות, בעוול ובמפח הנפש אותם יצרו המשיבים בחייהם של העותרים עד כי הביאו לפירוק התא המשפחתי של העותרים.

7.

לאחר עיון בחומר שלפני ובטענות בעלי הדין, נחה דעתי כי יש לחייב את העותרים בהוצאות לטובת המשיבים. כידוע, בעל דין המגיש הליך כלפי יריבו צריך וחייב להניח שאותו יריב ישא בהוצאות כדי לעמוד על זכויותיו. כפועל יוצא מכך חייב בעל דין להניח כי אם הוא חוזר בו מן ההליך שנקט, יעמוד יריבו על חיוב בהוצאות שנגרמו לו. אמנם, לא בכל מקום בו חוזר בו בעל דין מן ההליך יביא הדבר בהכרח לחיובו בהוצאות בעל דין שכנגד. בדומה למקרים בהם מבקש עותר לחייב משיב בהוצאותיו כאשר משך את העתירה לאחר שבא על סיפוקו, שאלת החיוב בהוצאות נקבעת תוך בחינת הצידוק שבהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שקיבל העותר בפועל (ראו, בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , (לא פורסם, 5.1.2005); בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם),12.7.1990)). כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא הייתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר, עם זאת, בהנחה הניתנת לסתירה, כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך (ראו, בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ' ארטיפו בע"מ (לא פורסם, 13.2.2007); ע"א 11788/05 סגל נ' בן ארצי (לא פורסם, 8.11.2006)). עליו ליתן הסבר משכנע מדוע ויתר על קיום ההליך בלא שבא על סיפוקו ובלא למצות את ההליך השיפוטי.

8.

בענייננו, בעצם פתיחת ההליך נטלו על עצמם העותרים את הסיכונים שבדחייתו או מחיקתו, ובכלל זה הוצאות הנגרמות למשיבים. מוטל על העותרים להראות מדוע הייתה הצדקה לקיום ההליך תוך גרימת הוצאות למשיבים מלכתחילה, שעה שבסופו של דבר לא נתברר ההליך לגופו בשל מחיקתו ומבלי שניתן לעותרים הסעד אותו ביקשו. יצוין כי הגם שההליך נמחק ביוזמת העותרת 2 בלבד,

דומה כי הוא נזנח גם על ידי העותר 1, כך שאין מקום לאבחנה בין השניים לעניין פסיקת הוצאות. יש לזכור, כי העותר 1 לא הגיב לבקשה לפסיקת הוצאות, כמתחייב מהחלטתי מיום 3.11.2009 כך שהוא לא התכחש לדרישת המשיבים לחייבו בהוצאות.

9.

לגוף הדברים, העותרים לא עמדו בנטל להראות כי הגשת העתירה הייתה מוצדקת. בסופו של יום טענותיהם לא באו לכלל בירור ודיון ואין כל יסוד לקבוע כי הייתה להן אחיזה. השינוי הנטען בנסיבות האישיות של העותרים (שלא נתמך בתצהיר), גם אם הוא עשוי להסביר את חזרתם מן העתירה, אינו יכול ללמד על צידקת העתירה. במצב דברים זה, כאשר העותרים עמדו על העתירה במשך שנה ומחצה, לא ניתן להסתפק בהסבר הלאקוני שהציגו. ניהול ההליך עד כה גרם הוצאות למשיבים, בגינן יש לחייב את העותרים, ולו באופן חלקי. התנהלות העותרים העמידה את המשיבים על הצורך להגיש שתי תגובות מפורטות. יחד עם זאת, בקביעת שיעור ההוצאות יש להביא בחשבון גם את ההתנהלות הדיונית של המשיבים ואת העובדה שההליך הסתיים ללא הכרעה שיפוטית וללא דיון בעל-פה. בשים לב לכלל נסיבות העניין, לשלב בו נמחק ההליך ולהסבר ביסוד המחיקה, וכן לפסיקת ההוצאות המקובלת בסוג זה של הליכים, סכום ההוצאות יעמוד על סך של 6,000 ₪. החיוב בהוצאות מוטל על שני העותרים, יחד ולחוד. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.