בג"ץ 2365/06 צלול - עמותה לאיכות הסביבה ושימור ים-סוף נ. מדינת ישראל - הש

השופטת מ' נאור :

1.העותרת היא עמותה השמה לה למטרה את שמירת איכות הסביבה בישראל, תוך שימת דגש על מניעת זיהום הים והנחלים.

לעתירה שהגישה העותרת שני ראשים: הראש הראשון עניינו בקשה לבטל את החלטת המשיבה 2 (להלן: הועדה ) מיום 27.2.2006, בה ניתן היתר למשיבה 4 - מפעל העוסק ביצור תאית מסיבי כותנה ואשר מוצריו משמשים את תעשיית הטקסטיל, הנייר והכימיה, ואשר שוכן קילומטרים ספורים מחוף מפרץ עכו (להלן: מילובן ) - להזרים שפכים לים התיכון דרך מסוף תמלחת המפעלים האלקטרוכימיים במפרץ עכו (מסוף אל"א) באמצעות צינור מוצא ימי של 1300 מטרים. היתר ההזרמה ניתן לשנה (עד יום 30.3.2007), תוך שהועדה מדגישה, כי "ההחלטה אינה מהווה כל הסכמה לסילוק זמני של הקולחים דרך קטעו הסופי של נחל נעמן". בראש זה של העתירה טוענת העותרת כי הועדה והעומד בראשה, המשיב 3, פעלו תוך חריגה מסמכות, כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כי היא התקבלה תוך הפרת כללי הצדק הטבעי, תוך שקילת שיקולים זרים (בדבר סכנת סגירת מפעל מילובן ופיטורי עובדים), ללא התחשבות בדעת נציגת הגופים הציבוריים בועדה וללא קבלת חוות דעת באשר למפגע האקולוגי הצפוי עם מתן ההיתר. עוד נטען, כי החלטת הועדה נתקבלה בניגוד להמלצה מקצועית של אגף ים וחופים במשרד לאיכות הסביבה.

הראש השני עניינו בקשה כי נורה למשיב 1 (להלן: השר לאיכות הסביבה ) להשתמש בסמכותו מכוח חוק מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח-1988 (להלן: החוק ) ולקבוע בתקנות מניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התש"ן-1990 (להלן: התקנות ) את חובת הועדה לפרסם באופן פומבי ומבעוד מועד את דבר התכנסותה, את חובתה ליתן זכות טיעון למי בציבור אשר עלול להיפגע מהחלטותיה, את חובתה לקיים דיונים פומביים, ואת חובתה לפרסם החלטות מנומקות. בהקשר זה טוענת העותרת, כי נוסף על ההסדרה בתקנות, על השר להורות לועדה עצמה לקבוע במפורש חובות אלה בנהליה הפנימיים המסדירים את סדרי עבודתה. לטענת העותרת, כיוון שהתקנות והנהלים הקיימים חסרים את החובות הללו שציינה העותרת, ודיוני הוועדה התקיימו עד כה מבלי שקויימו החובות הנזכרים ותוך "התנהלות ציבורית שערורייתית ושיקול דעת פסול" (עמ' 1 לעתירה), הרי שעל השר לאיכות הסביבה להורות על פיזורה לאלתר של הועדה ועל קיום דיון מחדש בבקשת מילובן לקבלת היתר להזרמת שפכים לים.

2.העותרת מציינת כי יריעת העתירה "רחבה בהרבה מאדניה הסביבתיים". אף על פי כן, דין העתירה על שני ראשיה להידחות על הסף: הראש הראשון עקב קיומו של סעד חלופי בבית המשפט לענינים מינהליים, והראש השני עקב היעדר מיצוי הליכים.

3.אשר לראש הראשון , בו הסעד המבוקש הוא ביטול החלטת הועדה: הועדה מונתה על ידי השר לאיכות הסביבה לפי הוראות סעיף 3(א) לחוק. החלטת הועדה בענייננו, ליתן היתר הזרמה לים למילובן, נתקבלה מכוח סעיף 3א לחוק הקובע כי הועדה "רשאית לתת היתר להטלת פסולת או להזרמת שפכים ממקור יבשתי לים, בהתאם להוראות לפי חוק זה". סעיף 23(1) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כי "החלטה של רשות לפי סעיף 3א לחוק מניעת זיהום הים ממקורית יבשתיים, התשמ"ח-1988" תידון בבית המשפט לענינים מינהליים. על כן, דינו של הראש הראשון לעתירה להתברר במסגרת עתירה מינהלית בבית המשפט לענינים מינהליים, ולא בבית משפט זה. לא נעלמה מעיני הוראת סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, הקובע כי בית המשפט לענינים מינהליים ידון ב"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות ", ואולם חריג זה - המנוי בצד הכלל - לא מתקיים בענייננו, שכן הסעד העיקרי המבוקש בעתירה שלפנינו איננו התקנת תקנות: אף העותרת הבהירה ב"פתח דבר" לעתירה כי " עתירה זו עניינה – בראש ובראשונה – בביטול הרשאה שניתנה , מאת המדינה, לטובת מפעל פרטי – הרשאה המתירה לו לזהם... את חופי המדינה" (עמ' 2 לעתירה), וזהו איפוא הסעד העיקרי המבוקש בעתירה. קשה שלא להתרשם כי נושא התקנת התקנות עלה, וכפי שנראה, בלא שמוצו ההליכים כנדרש, כדי שהעתירה תידון דווקא בבית משפט זה.

4.אשר לראש השני , בו הסעד המבוקש הוא כי נורה לשר לאיכות הסביבה להתקין תקנות (וכנגזרת מכך סעדי-המשנה המבוקשים): בראש זה מבקשת העותרת להורות לשר לאיכות הסביבה להתקין תקנות חדשות אשר תחייבנה את הועדה לפרסם, מבעוד מועד, את מועד ומקום דיוניה, לקיים את דיוניה בפומבי וליתן זכות טיעון בפניה למי שזכויותיו עלולות להיפגע כתוצאה מההחלטה. חובות אלה "חסרות", לטענת העותרת, הן בתקנות הקיימות (משנת תש"ן) והן בנהלים הפנימיים של הועדה שנקבעו מכוח סעיף 3(ג) לחוק ("הועדה למתן היתרים – נוהל כינוס, סדרי עבודה ודיון", שתחולתו מיום 1.3.2002, נספח כ לעתירה). ואולם, בעתירה רחבת-כנף זו, לא טענה העותרת, וממילא לא פירטה, מתי, אם בכלל, נעשתה פנייה מטעמה לשר לאיכות הסביבה בטענות העולות מהעתירה, בדגש על הסעד המבוקש בדבר תיקון והשלמת חסר בתקנות ובנהלים, ומתי, אם בכלל, סורבה פנייתה. על כן, יש לדחות ראש זה של העתירה בשל אי מיצוי ההליכים בפני הרשות המוסמכת עובר לפנייה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"צ 9403/05 מסוף העברת מסמכי מחשבים בע"מ נ' שר האוצר (טרם פורסם)). "דרישת מיצוי ההליכים איננה דרישה פורמאלית, והיא נועדה, בין היתר, כדי להביא את העותר ואת הרשות לכדי הדברות וניסיון מוקדם לפתרון הסוגיה המסוימת טרם הבאתה לפתחו של בית משפט זה... על-מנת לעמוד בעילת הסף של מיצוי הליכים היה על העותרים לפנות אל המשיבים ולקבל תגובתם" (בג"צ 11041/03 עזיז נ' שר הבינוי והשיכון (לא פורסם)). העותרת לא פעלה בדרך זו, ודי בטעם זה כדי לדחות על הסף גם את הראש השני לעתירה (בג"צ 6630/01 התנועה להגינות שלטונית נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם); בג"צ 5151/05 פאוזי נ' משרד הפנים - סניף עפולה (טרם פורסם)).

5.זאת ועוד: לא מצאתי הצדקה לפניה זריזה כל כך לבית משפט זה כאשר העותרת עצמה מודה כי ממילא "החלטת הוועדה אינה ישימה

ומילובן אינו יכול, בזמן סביר (ואם בכלל), להוציא את ההיתר שקיבל מן הכוח אל הפועל" (סעיף 37 לעתירה). אשר לטענה כי הדחיפות מוצדקת בחשש כי מילובן ימשיך בדרכו להזרים שפכיו לים דרך נחל הנעמן על-פי היתר זמני מנציב המים , ראו החלטתו של חברי השופט גרוניס ב-רע"א 2437/06 מילובן אם.סי.פי. בע"מ נ' נציב המים (טרם פורסם) מיום 2.4.2006.

6.אין בדחייתה של העתירה על הסף - ביחס לראש השני לעתירה - כדי לשלול מן העותרת את האפשרות לפניה נוספת לבית משפט זה בעתירה חדשה. אכן, לאחר שתפנה העותרת למשיבים ותקבל את תגובתם באשר לבקשת התקנת התקנות, שערי בית המשפט פתוחים וטענותיה שמורות עמה (ראו בג"צ 8919/04 אובייקטיבי לתועלת הציבור ואח' נ' דרך ארץ היוויז (1997)בע"מ (לא פורסם)).

7.לסיכום: הסעד המבוקש נגד החלטת הועדה בראש הראשון לעתירה נדחה על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. הסעד המבוקש נגד השר לאיכות הסביבה בראש השני לעתירה נדחה על הסף עקב היות העתירה מוקדמת.