רע"א 4599/02 ישפה הנדסה אינטרנשיונל בע"מ נ. אפרופים שיכון ויזום(1991)בע"מ

1.בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כבוד השופטת ד' פלפל), בפסק דינו מיום 1.5.02, אישר את פסק הבוררות מיום 17.5.98 שניתן כנגד המבקשות אשר חייבן לשלם למשיבות סך של -. 15,500,000 ₪ בצירוף מע"מ, וכן שכ"ט עו"ד בסך של -. 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. במעמד הקראת פסק הדין בפני הצדדים הודיעו המבקשות כי בכוונתן להגיש בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט ולפיכך ביקשו כי בית המשפט יורה על עיכוב ביצוע פסק דינו. בהחלטתו מיום 2.5.02 דחה בית המשפט המחוזי את עיקר הבקשה, בקבעו כי המבקשות ישלמו למשיבות 80% מהסכום נכון ליום מתן ההחלטה בצירוף מע"מ.

המבקשות ביקשו להרשות להן לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ובגדר הבקשה ביקשו לעכב את הליכי ביצוע פסק הבורר עד להכרעה בערעור. בהחלטתי מיום 11.6.02 הוריתי למשיבות להשיב על הבקשה לעכב את ההליכים וכן הוריתי לעכבם עד להחלטה נוספת. המשיבות השיבו על הבקשה לעכב את ההליכים. המבקשות השיבו על תשובתן של המשיבות.

2.דין הבקשה להרשות ערעור - וממילא, גם הבקשה לעכב את הביצוע - להידחות.

טענתן העיקרית של המבקשות מושתתת על כך שהבורר ניהל משא ומתן עם המשיבות בעניין תנאי תשלום שכר טרחתו, ומכאן החשש לניגוד עניינים ביחסיו עם בעלות הדין, הבא בגדר עילת הביטול שלפי סעיף 24(10) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 (להלן: "חוק הבוררות"): "קיימת עילה שעל פיה היה בית משפט מבטל פסק דין סופי שאין עליו ערעור עוד". לדבריהן ניהל הבורר מגעים נפרדים בסתר עם המשיבות מאחורי גבן, בעניין שכר טרחתו, במהלך התקופה שבין המועד שבו הודיע הבורר על כך שפסק הבוררות נחתם על ידו ועד למועד שבו העביר הבורר את הפסק החתום לידי הצדדים. כתוצאה ממגעים אלה נחתם, ללא ידיעת הצדדים האחרים לבוררות, הסכם בין המשיבות לבורר לפיו התחייבו המשיבות לשלם לבורר את מלוא שכר הטרחה שדרש מהצדדים, 144,000 דולר ארה"ב בצירוף מע"מ, וזאת מעבר לסכומים ניכרים אותם גבה הבורר מהצדדים כשכר טרחה במהלך הבוררות. המבקשות הדגישו כי המגעים האמורים התרחשו למעלה משנה לאחר המועד שנחזה על פי הפסק להיות מועד נתינתו, כאשר במהלך המשא ומתן האמור, היתנו המשיבות את הסכמתן לתשלום שכר הטרחה הגבוה כפי שדרש הבורר בזכייתן על פי הפסק בסכום של שלשה מיליון דולר לפחות. ואכן, פסק הבורר הורה על זכיית המשיבות בסכום של 15 מיליון ₪ בצירוף מע"מ וריבית.

טענה זאת נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי שקבע כי מגעיו של הבורר עם המשיבות בעניין שכר טרחתו התקיימו אחרי שנחתם פסק הבוררות ולפני שנמסר הפסק לבעלות הדין (לעניין השאלה אם יום מתן הפסק הוא יום החתימה עליו או יום מסירתו לבעלי הדין ראו: רע"א 3017/97 י.מושקוביץ חברה לבנין נ' מ.ר.פ.ר בניה , פ"ד נא(3) 745 , וכן: ס. אוטולנגי בוררות דין ונוהל (מהדורה שלישית, 1991), בעמ' 333). עוד קבע בית המשפט המחוזי כי "--- לא הובאו ראיות שיש בהן להוכיח במישרין או בעקיפין, שתוצאות הבוררות הובאו לידיעתה של אפרופים [המשיבות] עובר לתשלום שכה"ט על י דה ---". כאן יוער כי בסופו של דבר שלמו המשיבות את מלוא שכרו של הבורר על מנת שלא יעכב את מתן הפסק.

3.כעולה מן האמור לעיל, השגותיהן של המבקשות מושתתות בעיקרן על תקיפת ממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי, ובאלה אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה), בעמ' 856-857). לענייננו ייאמר כי רשאי בעל דין לשלם לבדו לבורר את שכרו, אף על פי שבעל הדין שכנגד לא עשה כן, אם מעכב הבורר את המשך הדיון או את מתן פסק הבוררות מחמת אי תשלום שכרו ( אוטולנגי , לעיל, בעמ' 223). מגעיו של הבורר עם המשיבות לא היה בהם, אפוא, כדי להקים עילה לביטול הפסק.

4.לפיכך אני דוחה את הבקשה להרשות ערעור, ממילא מתבטל הצו לעיכוב הביצוע.