בג"ץ 5770/05נגה ויזל, צוערת נ. מפכ"ל המשטרה

ביום 16.6.2005 הגישה העותרת עתירה כנגד פיטוריה ממשטרת ישראל ועמה הגישה בקשה לצו איסור פרסום (להלן: הבקשה). ניתן על פי צו ארעי האוסר על פרסום שם העותרת והוריתי למשיבים להגיב לבקשה. לאחר שהתקבלה תגובת המשיבים אפשרתי לעותרת להשיב לתגובה. לאחר עיון במסמכים השונים הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום לאסור על פרסום, וכי דין הצו הארעי שהוצא להתבטל.

בבקשה טענה העותרת כי עתירתה נוגעת לענייני בריאות הנפש ולאור מקצועה כעורכת דין, פרסום שמה יפגע באפשרויות הפרנסה שלה ובשמה הטוב. בתשובה לתגובת המשיבים הוסיפה העותרת כי ברקע לעתירה עומדת תלונתה כנגד קצין משטרה בכיר על הטרדה מינית ובכגון דא מוצדק לערוך דיון בדלתיים סגורות ולא לפרסם את שמה (סעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט)). כמו כן ציינה כי פרסום שמה עלול להרתיע אותה מלהילחם על זכויותיה, על שמה הטוב ועל חופש עיסוקה ולכן חל החריג הקבוע בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט. העותרת הדגישה כי אינה מבקשת לערוך את הדיון בדלתיים סגורות אלא מבקשת היא את איסור פרסום שמה ופרטים מזהים. לבסוף ציינה העותרת כי במהלך שירותה קיבלה המלצות מניצבים המעידים על היותה שוטרת ראויה המתאימה אף לקצונה.

המשיבים התנגדו כאמור לבקשה. לטענתם, ההחלטה על פיטורי העותרת אינה נובעת מטעמים רפואיים הנוגעים לבריאות הנפש אלא היא הושתתה על התנהלותה הלקויה והבעייתית לכל אורך תקופת שירותה, ועל חוסר יכולתה להשתלב בעבודה. לגישתם, אכן פרסום העובדות הנוגעות להתנהלות העותרת, בתקופת שירותה, עלול לגרום לה מבוכה אך העותרת היא שבחרה לנהל הליך משפטי פומבי על כל המשתמע מכך.

כאמור דין הבקשה להדחות ואני מחליטה לבטל את הצו הארעי שאסר על פרסום שמה של העותרת. "הכלל הינו כי הדיון הוא פומבי. מניעת פרסום היא חריגה ואפשרית במקרים מיוחדים המצדיקים זאת" (ע"א 4362/99 טייב נ' עיתון כל העיר (לא פורסם)). במקרה שלפני לא נמצא כל טעם מיוחד אשר יצדיק את איסור הפרסום. עקרון פומביות הדיון קבוע בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 לחוק בתי המשפט. מדובר ב"אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מ"י , פ"ד מה (2) 444, 450 (להלן: ענין וילנר )). הוא מאגד בתוכו עקרונות של חופש ביטוי ושל זכות הציבור לדעת (בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ (לא פורסם)). מעקרון פומביות הדיון "נגזרת הזכות לפרסם את דבר ההליך ואת שמות הצדדים המעורבים בו" (בג"צ 6005/93 ד"ר משה עליאש נ' השופט שמואל צור , פ"ד מט (1) 159, 170; ראו גם בש"פ 2484/05 פרי נ' מ"י (טרם פורסם, פסקה 4)). יתר על כן, שמירתו של עקרון הפומביות מהווה "אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה" ( וילנר , בע' 450).

העותרת מבקשת לבוא בגדרי החריג הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט על פיו בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. אכן, העותרת התלוננה בעבר כנגד קצין משטרה בכיר בגין הטרדה מינית אלא שמחלקת חקירות שוטרים החליטה לסגור את תלונתה לפני יותר מארבע שנים . העתירה שלפני ועתירה נוספת שהגישה העותרת (בג"צ 5769/05) אינן עוסקות בתלונה או בהחלטת מחלקת חקירות שוטרים לסגור את התלונה. איננו עוסקים אפוא ב"ענינו של מתלונן בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית" הנדרש להגנה, ועתירת העותרת רחוקה מענין זה. לפיכך, אין מקום לתחולת החריג הקבוע בסעיף 68(ב)(5) לחוק בתי המשפט.

העותרת טענה כאמור גם לחריג הקבוע בסעיף 68(ב)(7) לחוק בתי המשפט העוסק במצב בו הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל. ככל שדין העותרת כדין עד לא שוכנעתי כי יש יסוד לחשש שהעותרת תימנע מלהציג את ענינה. העותרת לא ביקשה החלטה מוקדמת בענין הפרסום. היא לא נרתעה מלהגיש את עתירתה בליווי תצהיר באופן חופשי אף בטרם הוכרע ענין הפרסום. בנסיבות אלה אין מקום, בשלב זה, לתחולת החריג האמור וכדברי השופט מ' חשין "לעולם תיטה הכף אל עבר פומביות הדיון" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום , פ"ד מט (1) 318, 341). גם בעניננו הכף נוטה לעבר פומביות הדיון והעותרת לא הצליחה להסיט את הכף לעבר איסור הפרסום.

בבקשתה טענה העותרת כאמור שעתירתה נוגעת להיבטים של בריאות הנפש המצדיקים איסור פרסום. בענין זה רשמתי לפני את עמדתו של המשיב ולפיה פיטורי העותרת מבוססים על התנהלותה הלקויה והבעייתית לכל אורך תקופת שירותה ולא על טעמים של בריאות הנפש. לגופו של ענין משיבה העותרת כי קיבלה המלצות מניצבים להוצאתה לקצונה. ענינים אלה ואחרים יתבררו וודאי בעת הדיון בעתירה אך אין בהם כדי להשפיע על שאלת איסור הפרסום, שהרי לאור עמדת המשיב, לא יהיה צורך לעסוק בחומר רפואי.

סוף דבר: הבקשה לאיסור פרסום נדחית. הצו הארעי שניתן ביום 16.6.2005 מבוטל.