בג"ץ 5903/05 עינאיה בשארה נ. משרד הפנים סניף נתניה

בעתירה שבפנינו מבקשת העותרת כי יינתן מעמד בישראל לבעלה, שהינו תושב שטחים, מכוח איחוד משפחות. זאת, לאחר שבקשה שהגישה לקבלת מעמד לבן-זוגה נדחתה נוכח החלטת הממשלה מיום 12.5.02.

בתגובתו מציין המשיב כי בדיקה שערך העלתה כי העותרת הינה בעלת מעמד של תושבת קבע בישראל. לפיכך טוען הוא, כי דין העתירה להידחות על הסף, באשר הסמכות לדון בעתירה נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים ומכאן שבידה של העותרת סעד חלופי. גם לגופה של העתירה סבור המשיב כי דינה להידחות על הסף לאחר שההחלטה בבקשת המשיבה לאיחוד משפחות נדחתה בהתבסס על המצב המשפטי הקיים מכוח חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), התשס"ג – 2003.

דין העתירה להידחות על הסף.

אכן, כפי שמציין גם המשיב בתגובתו, חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 קובע, בסעיף 12 לתוספת הראשונה כי ענייני מינהל האוכלוסין מצויים בסמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. בין עניינים אלה מונה התוספת הראשונה החלטות של רשות בעניין רישיונות ישיבה. מאחר שהעותרת הינה בעלת רישיון קבע בישראל, הרי שעילתה עניינה במתן רישיון ישיבה בישראל לבן זוגה, לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב – 1952. הסמכות לדון בעניין זה נתונה, גם בהתאם לפסיקת בית משפט זה, לבית המשפט לעניינים מינהליים (בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים , פ"ד נו(5) 950, 956 - 957). אשר על כן, איננו רואות להיזקק לעתירה היות שבידה של העותרת סעד חלופי.

משכך, לא מצאנו להידרש לטענתו הנוספת של המשיב, לפיה יש לדחות העתירה גם לגופה.

העתירה נדחית.