ע"א 8838/02 אבי גולדהמר ושות' נ. עיריית חיפה

בפניי בקשה למחיקת הערעור שבכותרת.

1.הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק דין של בית המשפט המחוזי, אשר ניתן בת.א. 776/00 ובעמ"נ 410/01. ת.א. 776/00 הינו תובענה שהוגשה לבית המשפט המחוזי על ידי המערערים ביום 21.5.00. עניינה של התובענה היה בסוגיות שונות של חיוב המערערים בארנונה על ידי עיריית חיפה, היא המשיבה 1. יצויין, כי במקביל פנו המערערים בהשגה למינהלת הארנונה בעיריית חיפה. לאחר דין ודברים בין הצדדים בדיון ביום 19.7.00, גובשה ביניהם ההסכמה הדיונית הבאה:

"תוך 30 יום מהיום ישלמו המבקשים, בלי להודות בכל טענה של המשיבה, סך של 50% מחובות העבר עד נובמבר 99 (עם הצמדה וללא ריבית), ו-75% מהחוב החל בנובמבר 99 כולל הפרשי הצמדה וריבית. במקביל, ימשכו הליכי ההשגה. אם יהיה צורך בוועדת הערר כשהן בהשגה והן בוועדת הערר יועלו כל הטענות של המבקשים כולל טענת הרטרואקטיביות וטענת חוסר סבירות. המשיבה לא תעלה טענה שההשגה הוגשה באיחור".

2.בהמשך להסדר זה, נדונו טענות המערערים בהשגה שהוגשה על ידם, ואחרי כן בערר שהגישו ביום 8.8.00 לוועדת ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976. אין מחלוקת, כי הערר שהוגש לוועדת הערר זהה בתוכנו ובמהותו לתביעה שהוגשה לבית המשפט בת.א. 776/00 (ראו בעמוד 2 להחלטת ועדת הערר). עוד יצויין, כי מן הדיון בפני ועדת הערר עולה ספק מסויים בדבר סמכותה לדון בחלק מן העניינים שהובאו בפניה. ועדת הערר התייחסה לכך בהחלטתה, בה ציינה כי:

"על פני הדברים חלק מהסוגיות המועלות בערר אינן נמצאות בתחום סמכותה של ועדת הערר. אין אנו נוקטים עמדה בשאלת הסמכות, שכן גם אם סברנו שסוגייה או טענה מסויימת אינה נמצאת בתחום סמכותנו, הרי שאנו רואים בהחלטת בית המשפט המחוזי כהחלטה הקובעת כי כל הסוגיות והטענות המועלות על ידי העוררים נמצאות בתחום סמכותה של ועדה זו".

ועדת הערר נתנה את החלטתה, בה נדחתה עמדת המערערים, ביום 6.3.01. בהמשך להחלטת ועדת הערר, הגישו המערערים ערעור מינהלי (עמ"נ 410/01) לבית המשפט, ובו תקפו את ההחלטה. במהלך ההתדיינות בבית המשפט המחוזי ביקשו המערערים להציג ראיות חדשות, ולצורך זה שלחו שאלון למשיבה. בהחלטה שניתנה לעניין זה ביום 5.11.01, ציין בית המשפט כי:

"אני סבור, שמשמעות ההסכם הדיוני היתה שבמקום להמשיך בתביעה בת"א 776/00, ינוקזו כל הטענות מכל סוג להליכי ההשגה והערר, גם באופן פורמאלי אין הטענות כולן מסוג הטענות שחוק הרשויות המקומיות (ערר על ארנונה כללית) מתיר אותם. בנסיבות אלה, לא נראה לי שניתן היום לחזור לתיק האזרחי כאילו לא הוסכם דבר ולא נעשה דבר, אלא יש להתמקד אך ורק בערעור על החלטת ועדת הערר. בד"כ בנתון למצבים חריגים אין מאפשרים הגשת ראיות חדשות בערעור ואין לתקן בערכאה השנייה מחדלים ראייתיים בערכאה קמא".

בהמשך לכך הוסיף בית המשפט כי הבקשות שהוגשו להצגת ראיות נוספות היו צריכות להיעשות במסגרת ועדת הערר. על רקע זה, נדחתה הבקשה להשיב על שאלון ולהביא ראיות נוספות בערעור. בית המשפט הוסיף, כי "... יש לדון בערעור ע"ס החומר שהובא בפני ועדת הערר. ההסדר הדיוני בנוגע לתשלום, ישאר בעינו, עד להכרעה בערעור". יצויין, כי המערערים אינם תוקפים החלטה זו בערעורם. עם זאת, יצויין כי ביום 20.11.02 הירשה בית המשפט הגשת תשובות לשאלון, שניתנו על ידי העירייה. כן התיר העלאת טענות משפטיות חדשות.

3.פסק דינו של בית המשפט קמא, נשוא הערעור שבכותרת, ניתן במאוחד בשני ההליכים האמורים. פסק הדין דוחה את הערעור על החלטת ועדת הערר. בית המשפט שב ומציין בו, כי על פי ההסכמה הדיונית בין הצדדים הועברו לוועדת הערר גם טענות אשר "פורמלית אינן יכולות להיות נדונות בוועדת ערר" (עמוד 2 לפסק הדין). בפסק הדין מתאר בית המשפט בהרחבה רבה את החלטת ועדת הערר (עמודים 3 – 8 לפסק הדין). עם זאת, בית המשפט הוסיף (בעמודים 8 – 9), כי:

"... אין בדעתי להכנס לשאלת סמכות ועדת הערר לדון בנושא זה או אחר, שכן למעשה ההסכם הדיוני כפי שפורש בהחלטתי מיום 11.5.00 היתה שועדת הערר תדון בכל הנושאים גם אם טענות אלה ברגיל אינן בתחום סמכות הוועדה. לצדדים ניתנה הזדמנות מלאה להביא ראיות וטענות בפני הועדה. בכל מקרה, מאחר ואני עומד לדון בטענות המחזיקים לגופן (ובודאי אני מוסמך לעשות כן, אם לא במסגרת הערעור המינהלי, הרי במסגרת התביעה לפסק דין הצהרתי), אין כל חשיבות לשאלת סמכות ועדת הערר. מאותה סיבה שאני עומד לדון בגופן של טענות המחזיקים, אינני רואה לנכון להתייחס לטענות בדבר נטיית ועדת הערר לטובת העירייה ...."

בהמשך לכך, בדונו בטענת הסבירות שבפי המערערים, ציין בית המשפט כי "בהתאם להסכם הדיוני בין הצדדים השלב של הבאת הראיות היה צריך להתקיים בפניי ועדת הערר ואין מקום לראיות נוספות בשלב הנוכחי" (בעמוד 18 לפסק הדין). פסק הדין נתקבל במשרד באי כוחם של המערערים ביום 9.7.02. הערעור שבכותרת הוגש ביום 17.10.02.

4.לטענת המשיבה 1, דין הערעור להימחק, שכן פסק דינו של בית משפט קמא ניתן בשבתו כבית משפט לערעורים מינהליים. על פי הטענה, היה על המערערים לתקוף החלטה זו בדרך של בקשת רשות לערער (סעיף 12(א) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). בתגובה, טוענים המערערים כי בבית משפט קמא נדונו במאוחד ובמשולב ערעור מינהלי, עליו יש ערעור ברשות בלבד, ותובענתם המקורית, לגביה יש ערעור בזכות. לכן, עומד להם ערעור בזכות על פסק הדין.

5.עמדתי בפירוט על נסיבות המקרה, שכן אלה חשובות להכרעתי. נראה לי, לאחר התלבטות, כי בסופו של חשבון דין הבקשה למחיקת ההליך להידחות. בנסיבות העניין, קיים ספק, שלא הותר גם עתה, בדבר סמכותה של ועדת הערר לדון בחלק מן הסוגיות שהועברו אליה. ספק זה עולה לכל אורך הדיונים, כמתואר לעיל. הוא נוצר על רקע הסכמת הצדדים, מצד אחד, כי כל העניינים השנויים במחלוקת יידונו בפניי ועדת הערר, ועל רקע אי הבהירות בדבר סמכותה של ועדת הערר לדון בטענות מסויימות של המערערים. נראה, כי הספק עלה נוכח טיבן של חלק מן הטענות. יוער, כי ספק דומה הועלה לאחרונה בפסיקה ביחס לאפשרות להעלות טענות משפטיות בעלות אופי עקרוני בפניי ועדת ערר הפועלת לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (ראו דברי כב' השופט אנגלרד בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל , פ"ד נו(2) 773, בפיסקה 14 לפסק דינו).

6.אל מול ספק זה, שלא בא על פתרונו הברור בשלבי ההתדיינות השונים, לרבות בכתבי הטענות שבפניי, יש להעמיד את המגמה המסתמנת בפסיקה, לפיה "... ראוי לשקול למנוע העלאת שאלת סמכות עניינית מקום שהתנהל דיון שלם ומפורט בערכאה שיפוטית רגילה, והצד המפסיד מבקש לבטלו תוך התעלמות מזמן שעבר וממשאבים שהוצאו." (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 1662/99 חיים נ' חיים , דינים עליון סב 517). הדברים נאמרו ביחס להעלאת טענת העדר סמכות עניינית בשלב מאוחר של ההליך. בעיקרם, הם עוסקים בטענות בדבר העדר סמכות של בית משפט, כהגדרת מונח זה בחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, המועלות לאחר שהדיון בו הסתיים (ראו דברי כב' השופט אור בע"א 1049/94 דור אנרגיה בע"מ נ' חמדן, פד"י נ(5) 820, 829).

עם זאת, בעניין חיים הוסבר, כי שורשיה של גישה זו "נובעים מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט על ידי צד המפסיד במשפט, המעלה לראשונה בערעור טענת העדר סמכות עניינית של הערכאה הדיונית". כן הובאו דבריו של כב' המשנה לנשיא ברע"א 3319/00 שור נ' בן יקר גת, חברה להנדסה ובנין בע"מ (טרם פורסם), לפיהם:

"טעמים פרגמטיים מצדיקים להימנע ככל האפשר מלאפשר לבעלי הדין לטלטל את ההליכים המתנהלים ביניהם מבית משפט אחד למשנהו ולאחר מכן שוב לבית משפט אחר."

כל אלה פועלים בכיוון של קבלת הבקשה, ומתן תוקף מלא, לצורך ההליך שבפניי, להתדיינות שהיתה בפניי ועדת הערר, אשר בפניה הוצגו עובדות וטיעונים מלאים בכל הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, וניתנה החלטה מפורטת בעניינים אלה על ידי הוועדה. יוצא, כי בפועל, העניינים המועלים בערעור נדונו בפניי שתי ערכאות בעלות אופי שיפוטי – ועדת הערר ובית המשפט המחוזי. יש בכך כדי לתמוך בטענת המשיבה 1, לפיה אין מקום לאפשר למערערים להגיש ערעור בזכות, כי אם בקשת רשות לערער בלבד. אכן, התוצאה לפיה רשאים המערערים להגיש ערעור, פירושה הוא כי ההתדיינות בפניי ועדת הערר, אף כי הייתה מלאה, והסתיימה בהחלטה מנומקת ונרחבת, היתה כלא הייתה, אף שנעשתה על פי הסכמה, מראש, של הצדדים. תוצאה זו אינה רצויה משיקולים של יעילות, וספק אם היא עולה בקנה אחד עם שיקולים של תום לב.

7.חרף זאת, בסופם של דברים אני סבור, לאחר התלבטות, כי אין מקום למחיקת הערעור על הסף, כמבוקש. למרות הדיון המלא שהתקיים בוועדת הערר, והגשת ערעור מינהלי על החלטתה לבית המשפט המחוזי, התובענה שהוגשה לבית משפט קמא לא נמחקה. היא נותרה בתוקף גם לאחר הגשת הערר לוועדת הערר, וגם לאחר החלטת ועדת הערר. זאת ועוד, מפסק דינו של בית משפט קמא עולה ברורות, לכל הפחות, כי פסק הדין מכריע גם, ואולי אף בעיקר, בתובענה שהוגשה לבית המשפט (להבדיל מן הערעור המינהלי שהוגש). אף כי בהתדיינות קודם לפסק הדין נתן בית המשפט משקל לאופי הערעורי של ההתדיינות, הרי שאף לכך נמצא חריג, בהתרת הגשתן של תשובות המשיבה 1 לשאלון שהוגש, כראייה בהליך. מכל מקום, מפסק דינו של בית משפט קמא עולה כי הוא דן בחלק מן הסוגיות כערכאה ראשונה, ולא כערכאת ערעור על ועדת הערר.

במצב זה נוטרלה החלטת ועדת הערר, בפועל, מן ההתדיינות בסוגיות העיקריות נשוא הערעור שבכותרת. לא ניתן גם לקבוע כי זכות המערערים לערער על החלטת ועדת הערר בפניי ערכאה שיפוטית מוצתה, שכן מקריאת פסק דינה של הערכאה הקודמת עולה כי בעיקרו של דבר היא לא דנה בערעור על החלטת ועדת הערר, אלא קיימה דיון ראשוני בתובענה שהוגשה בפניה. בגדר זה, התייחסותו של בית משפט קמא להחלטת ועדת הערר, במסגרת הכרעתו בהליך (עמוד 9 ואילך), היא שולית ואגבית (ראו עמוד 12 לפסק הדין, שורות 14 – 16; עמוד 17 שורות 12 – 14). אף בפיסקת ההכרעה של פסק הדין, נעדר מקומה של ועדת הערר כליל, ואין אמירה האם הערעור על החלטתה מתקבל אם לאו. כל שמובא הוא תוצאה אופרטיבית לגופם של דבר, כפי שנעשה בהכרעה בתובענה הנשמעת לראשונה (ראו עמוד 23 לפסק הדין, שורות 17 – 19).

תמיכה במסקנה לפיה אין מקום להחמיר עם המערערים ולקבוע כי עליהם לתקוף את החלטת בית משפט קמא בדרך של בקשת רשות לערער זו, ניתן למצוא בעיקרון לפיו יש להעדיף את האפשרות הפרשנית המכירה בקיומה של זכות ערעור, על פני אפשרות פרשנית אחרת אשר אינה מכירה בקיומה של זכות כזו (ראו ר"ע 587/83 ועד הבית ברחוב תנועת המרי 2 נ' ירדני, פ"ד לח(4) 487). עיקרון זה נקבע על רקע ההכרה בחשיבותה של זכות הערעור לשם קיומה של מערכת שיפוט תקינה והוגנת (דברי כב' הנשיא שמגר בבג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון,

פ"ד מב(1) 353, בעמוד 363). ניתן לבסס אותו גם על ההכרה החוקתית בזכות הערעור בסעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ובקביעה כי זכות הערעור היא זכות יסוד (דברי כב' השופטת שטרסברג-כהן בבג"צ 5580/98 סופר נ' שר העבודה והרווחה , פ"ד נד(4) 319, בפיסקה 13).

במקרה שבפניי נוצר הצורך לבחור בין שתי תוצאות, אשר כל אחת מהן אינה מניחה את הדעת לגמרי. אפשרות אחת היא להכיר בזכות ערעור, ולהתעלם מדיון שהתקיים בוועדת הערר, על פי הסכמת הצדדים ובהם המערערים. אפשרות אחרת היא לתת תוקף מלא לדיון בוועדת הערר, ולהימנע מהכרה בזכות ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, אף כי המדובר, בסופו של דבר, בפסק דין של ערכאה ראשונה. בבחירה בין שתי אפשרויות אלה, כלל ההכרעה, המעדיף את הזכות החוקתית לערער, מטה את הכף לטובת הכרה בערעור בזכות בתיק זה, חרף הקושי האמור.

התוצאה היא, שאני דוחה את הבקשה למחיקת הערעור. הדיון בערעור יימשך כסידרו. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות.

בהמשך להחלטה זו, יוגשו סיכומי המשיבה 1 בערעור תוך 30 ימים מקבלת החלטה זו. סיכומי התשובה בערעור יוגשו תוך 15 ימים נוספים לאחר הגשת סיכומי משיבה 1. אחרי הגשת הסיכומים ייקבע מועד לקיים השלמת טיעון בערעור.