בר"ש 1180/13 הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ. אמנון אברהמי עו"ד

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט דרורי) בעמל"ע 9069-05-11 מיום 11.1.13, שבגדרו התקבל ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד שפיר, עו"ד בן שושן ועו"ד ויניצקי) בבד"א 105/08 מיום 8.9.09. עניינה של הפרשה חובותיו של עורך דין כלפי לקוח שערך צוואה והלך לעולמו.

רקע והשתלשלות ההליכים

ההליכים האזרחיים

ב.תמצית העובדות הצריכות לענייננו: המשיב ערך צוואה למר יעקב שמחה דוידזון (להלן המנוח ) ביום 29.2.80. בסעיף 6 לצוואה ייעד המנוח סכום של 20,000$ מתוך עזבונו להקמתה של קרן לחינוך לנוער. כן כללה הצוואה הוראה בדבר מינוי המשיב ורעייתו של המנוח כמוציאים לפועל של הצוואה. המנוח נפטר ביום 1.11.86. ביום 29.1.87 ניתן בבית המשפט המחוזי צו לקיום הצוואה, והיה זה לאחר שבא כוח היועץ המשפטי לממשלה- נציג האפוטרופוס הכללי הודיע לבית המשפט כי "לאחר עיון בבקשה האמורה ובצירופיה ... אין בדעתי להתערב בהליכים הנוגעים בה".

ג.לאחר שנפטר המנוח, לא מונו מוציאים לפועל של הצוואה, והקרן לחינוך לנוער לא הוקמה. ארבע עשרה שנים לאחר פטירת המנוח עתר אחד מבניו, מר חיים בר לב, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (בש"א 14164/00 בתיק ע"ז 6880/86) למתן הוראות לאלמנת המנוח להקמת הקרן. המשיב הגיש בשם אלמנת המנוח התנגדות לבקשה, ובה טען כי לא ניתן לקיים את הוראות הצוואה בדבר הקמת הקרן, וזאת מאחר שאלמנת המנוח זקוקה לכספים אלו למחייתה, הואיל ועיקר כספי העזבון אבד עקב מפולת בבורסה; כן טען להתיישנות. בדיון בבקשה זו נכח גם בא כוחו של היועץ המשפטי לממשלה, אשר טען שיש להעביר את הסכום להקמת הקרן, ולחלופין להמציא פירוט נכסים שיש בו להוכיח שלא היה בעזבון המנוח בעת פטירתו כדי להקים קרן זו. בית המשפט המחוזי (השופטת סלומון צ'רניאק) קיבל את התנגדות המשיב בהחלטתו מיום 15.5.01 והחליט לדחות את הבקשה מהטעם שלא הוגשה על ידי מנהל העזבון. עוד נקבע, כי הבקשה לוקה בשיהוי רב, וכי לא נתמכה בתצהיר. לבסוף קבע בית המשפט, כי "בעת שקוימה הצוואה, לא דרש האפוטרופוס הכללי כל דרישה ביחס לקיום הצוואה, אף שזו הייתה לנגד עיניו, כולל סעיף 6 שבה, ולא נדרש מינויו של מנהל עזבון לצורך קיומה. בנסיבות אלה, אין שום סיבה שלא לקבל, לפחות לכאורה, את הנטען בתצהירה של הגב' מטילדה דוידזון, כי לא ניתן היה לקיים את סעיף 6 לצוואה לאחר שהמנוח הפסיד במפולת הבורסה בשנת 83' את מירב רכושו".

ד.כעבור שנתיים הוגשה בקשה נוספת לבית המשפט המחוזי, שבגדרה עתר מר בר לב למינוי מנהל עזבון שיקים את הקרן (בש"א 451/02). רשם ההקדשות תמך בבקשה, ואילו בא כוח היועץ המשפטי לממשלה, הודיע גם הפעם כי לאחר שעיין בבקשה ובצרופותיה, אין לו עניין להצטרף להליכים. בעקבות כך החליט בית המשפט (השופט ד"ר אזר ע"ה) ביום 5.10.02 לדחות את הבקשה. נקבע, כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר, וכי הסבריו של מר בר לב בהקשר זה אינם אמינים.

ה.ביום 23.2.03 הוגשה בקשה נוספת למינוי מנהל עזבון (בש"א 136/03), הפעם בידי היועץ המשפטי לממשלה באמצעות האפוטרופוס הכללי. בית המשפט המחוזי (השופט ד"ר אזר ע"ה) החליט ביום 10.7.03 לדחות את הבקשה. על אף החשיבות שייחס לכיבוד רצון המת, שב בית המשפט וקבע כי פנייתו של מר בר לב לוקה בשיהוי רב. בסיפת דבריו ציין:"הופיע בפני מר בר לב שהוא בן ויורש אשר היריבות בינו ובין אמו שקופה לעין ומצערת...מדובר...במחלוקת אינדיווידואלית בין אדם לבין אמו שבית המשפט אינו צריך לתת לה יד".

ו.בקשת רשות ערעור (רע"א 8047/03), שהוגשה לבית משפט זה, התקבלה (המשנה לנשיא-כתארו אז-אור, השופטים לוי וחיות; פסק דין מיום 16.6.04), ובית המשפט הורה על מינוי מנהל עזבון כמבוקש. הוטעמה החובה לכבד את הרצון המת. נקבע, כי אין חולק שהקרן שעל הקמתה ציווה המנוח, לא הוקמה כלל, וכי היתה זו חובתם של אלמנת המנוח והמשיב לעשות זאת, הואיל והם מונו כמוציאים לפועל של הצוואה. הודגש, כי ככל שלא עלה בידיהם לעשות זאת עקב דלותו של העזבון או מכל סיבה אחרת, הייתה שחובתם להודיע על כך גם לאפוטרופוס הכללי ולרשם ההקדשות. לבסוף צוין, כי המחדל רובץ גם לפתחו של האפוטרופוס הכללי, אשר הצהיר במספר הזדמנויות בעבר, שאין בכוונתו להתערב בהליכים לקיום הצוואה, אף שהעתק ממנה הומצא לו.

ז.בעקבות החלטה זו מונה מנהל עזבון, אולם התברר כי דירת אלמנת המנוח (שאת חלקו של המנוח ירשה לאחר מותו), שממנה ניתן היה להיפרע, נמכרה וכספי המכירה הועברו לילדי המנוח. את הסכם המכר ערך המשיב. מנהל העזבון עתר להרחבת סמכויותיו, כך שיוקנו לו סמכויות לאיתור כספי העזבון ולכינוסם באשר הם. השופט ברוך ע"ה נעתר לבקשה (בש"א 72/05; החלטה מיום 16.12.04), והורה בהמשך (החלטה מיום 5.7.05) בין היתר כי סכום של 20,000$ יועבר מתוך כספי מכר הדירה לידי מנהל העזבון לשם הקמתה של הקרן, תוך שאינו חוסך ביקורתו על התנהלות המשיב ואלמנת המנוח. בין היתר ציין כך:

"אינני נוהג לחלק ציונים לצדדים...אך הדברים שאירעו בתיק זה חמורים בעיני... נקטו אשת המנוח ועו"ד אברהמי בשורה של צעדים מודעים, שנועדו למלט כספי תמורת הדירה, מהצורך בהפקדתם לשם הקמת הקרן..."

ח.כנגד החלטת השופט ברוך להעברת סכום 20,000$ לידי מנהל העזבון לשם הקמת של הקרן הוגשה בקשת רשות ערעור (רע"א 7994/05). הבקשה נדחתה על ידי השופט-כתארו אז-גרוניס. צוין, בין היתר, "כי אין לפרש את הצוואה כקובעת מדרג שרק באחריתו תבוא ההוראה בעניין הקמתה של הקרן". לאחר כל זאת הוקמה הקרן בסופו של דבר.

ההליכים המשמעתיים

ט.על רקע האמור הוגשה קובלנה כנגד המשיב המייחסת לו עבירות של הפרת חובות עורך דין, ניגוד עניינים והתנהגות שאינה הולמת עורך דין. כנטען, המשיב לא פעל להקמת הקרן ולא הודיע על כך לאפוטרופוס הכללי ולרשם ההקדשות; הוא ייצג את אלמנת המנוח וחלק מילדי המנוח, ובכך העמיד עצמו בניגוד עניינים נוכח התחייבויותיו כלפי המנוח; ובנוסף לא גילה לבית המשפט את דבר מכירת הדירה והעברת הכספים על ידי אלמנת המנוח לשניים מילדיה תמורת תשלום מזונות בעת הדיונים למינוי מנהל עזבון לצורך הקמת הקרן, ובכך הפר חובתו כלפי בית המשפט.

י.בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד וייס, עו"ד דידי ועו"ד באומהורן) בבד"מ 32/07, בפסק דינו מיום 3.8.08, זיכה את המשיב מחמת הספק. נקבע, כי אמנם המשיב שם עצמו במצב של ניגוד עניינים, וראוי היה כי היה מדווח לבית המשפט במהלך הדיון למינוי מנהל עזבון על מכירת הדירה, אולם לא הוכח אף לא בראשית ראיה, כי היה קיים חשש שהמשיב לא יכול למלא חובתו המקצועית כלפי אלמנת המנוח בשל חובת הנאמנות שלו כלפי המנוח או עזבונו. צוין, כי אלמנת המנוח ירשה את זכויות המנוח בדירה ללא תנאי וללא כפיפות להוראה אחרת בצוואה, וכי מכירת הדירה אינה רלבנטית לדיון שהתקיים בעניין העזבון, ועל כן לא היה צורך להביא עניין זה בפני בית המשפט. הוסבר, כי "הניסיון לפרש את הצוואה כאילו הזכויות בדירה שועבדו לטובת הקמת הקרן, אין לו אחיזה בלשון הצוואה ובפרשנותה".

י"א. ערעור שהוגש על ידי ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 105/08) התקבל ביום 8.9.09 (בפני עו"ד שפיר, עו"ד בן שושן ועו"ד ויניצקי). המשיב הורשע בעבירות של הפרת חובות עורך דין, ניגוד אינטרסים והתנהגות שאינה הולמת עורך דין. נקבע, כי במסגרת החובה לכבד את רצון המת היה לפעול להקמת הקרן לפני חלוקת יתר הרכוש. צוין, שבעת פטירת המנוח עמד לרשות העזבון ההון הדרוש להקמת הקרן, ושאין לראות בהעברת הזכויות בדירה משום קיום הצוואה. הוסבר, כי חובתו של המשיב לאחוז באמצעים המתאימים לקיום הוראות הצוואה חלה כלפי המצוה ואף כלפי העזבון. מתוקף מינויו כמוציא לפועל עליו לפעול לשם הגנתם ושימור ערכם של העזבון ונכסיו, ולמען חלוקתם בהתאם להוראות המנוח, בדומה לחובות המונחות על כתפיו של מנהל העזבון בגדרו של חוק הירושה, התשכ"ה-1965. נאמר, כי חובה בדין על המוציא לפועל להניח בפני בית המשפט את כל המידע הרלבנטי לקיום הצוואה. נקבע איפוא כי המשיב הפר את חובותיו לפעול לטובת שלוחו, וכן העמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים חריף עם חובותיו כמוציא לפועל של צוואת המנוח. כמו כן נקבע, כי המשיב הסתיר מבית המשפט שאלמנת המנוח העניקה במתנה את תמורת הדירה לשניים מילדיה. הודגש, כי המשיב לא הציג כל הסבר מתקבל על הדעת להתנגדותו הנמרצת בכל ההליכים למינוי מנהל עזבון.

י"ב. התיק הושב לבית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ 32/07א') לגזירת הדין. בית הדין (עו"ד וייס, עו"ד דידי ועו"ד באומהורן) נתן דעתו לחלוף הזמן מאז עריכת הצוואה על ידי המנוח וכן לעברו המשמעתי הנקי של המשיב מזה ולחומרת העבירות מזה. על המשיב הוטלו ביום 20.7.10 השעיה לתקופה של 12 חודשים על תנאי וקנס בגובה 5,000 ₪. ערעור וערעור שכנגד (עמל"ע 32471-08-10 ועמל"ע 37951-08-10) שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי נמחקו (סגן הנשיא סגל; החלטה מיום 21.10.10) מן הטעם שהיה להגישם לבית הדין המשמעתי הארצי תחילה. בקשת רשות ערעור על ההחלטה נדחתה בהחלטתי מיום 1.12.10 (בר"ש 8600/10). בהמשך לכך הוגשו ערעור וערעור שכנגד על העונש לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 86/10). בית הדין (עו"ד הרמולין, עו"ד גוט ועו"ד גרינפלד) קיבל בפסק דינו מיום 29.3.11 את ערעור ועדת האתיקה הארצית, והקנס, נוכח חומרת המעשים, הועמד על 20,000 ₪. צוין, כי "סיכול משאלת מצווה, בנסיבות המתוארות... הן עבירות שיש לנהוג לגביהן כבית שמאי...". לא נמצא מקום להתערב במשך ההשעיה והודגש, כי מדובר בעבירה ראשונה של המשיב, שהוא עו"ד ותיק.

י"ג. המשיב הגיש ערעור על ההרשעה ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי. הערעור התקבל (עמל"ע 9069-05-11 מיום 11.1.13 מפי השופט (כתארו אז) דרורי), והמשיב זוכה מהעבירות שיוחסו לו. נקבע, כי אין לעורך דין חובות אתיות כלפי הלקוח החתום על הצוואה לאחר מותו של הלקוח. בית המשפט המחוזי אף העלה את השאלה, האם היה מקום להעמיד לדין משמעתי את המשיב כאשר רשם ההקדשות והאפוטרופוס הכללי, לא עשו מלאכתם, והאם אין מקום במקרה זה להגנה מן הצדק. נקבע, כי הצורך במכירת הדירה נבע מחובות לבנקים, מניע כשר כשלעצמו, וכי הסכם בין אלמנת המנוח לילדיה בדבר מכירת הנכס והעברת הכסף לילדים כנגד התחייבות למזונות הוא לגיטימי. צוין בהקשר זה, כי לא נפל פגם בעיתוי מכירת הדירה (בין מועד הדיון ברע"א 8047/03 למועד מתן פסק הדין). בית המשפט מצא כי גירסתו של המשיב שכל פעולותיו נועדו להגשים את רצון המנוח ולדאוג לאלמנת המנוח, מהימנה. הוטעם, כי טעות בפרשנות הצוואה או אי מתן עצה להגשת תביעה למזונות מן העזבון אינם מגיעים לכדי עבירת משמעת. אשר לאי גילוי הסכם המכר והעברת הכספים למנהל העזבון, בית המשפט מצא ממש בתשובת המשיב כי ראה לעצמו חובה לשמור על סודיות המידע של העסקה שנערכה בין לקוחותיו. משזוכה המשיב בוטל העונש שנגזר עליו, אך המשיב הצהיר כי בכוונתו לתרום את סכום הקנס ששילם לטובת הקרן שהוקמה.

הבקשה והתגובה

י"ד. בבקשה הנוכחית נטען מטעם לשכת עורכי הדין, כי קביעתו של בית המשפט קמא שלאחר פטירת הלקוח פטור עורך הדין מחובותיו כלפיו, ובפרט כי בנסיבות של עריכת צוואה בעבור לקוח פטור עורך הדין אשר ערך את הצוואה ומונה בצוואה כאחד המוציאים לפועל מכל מחויבותיו כלפי המצוה, טעונה עיון נוסף. נטען, כי מדובר בהלכה קשה ומנוגדת להלכת היסוד באשר לחובת הנאמנות של עורך הדין. עוד נטען, כי ייצוג אלמנת המנוח היה בניגוד בולט להתחייבותו של המשיב כלפי המנוח והעמידו בניגוד עניינים מובהק. מנגד, לטענת המשיב אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי קושי מיוחד המצדיק מתן רשות ערעור. לגופו של עניין נטען, כי חובותיו האתיות של עורך הדין באות לידי סיום עם מותו של הלקוח, בכפוף לחריג של האיסור לפעול נגד רצון המצוה. נטען, כי בקשה של מצוה היא המלצה בלבד, ול"מומלץ" אין מעמד, אלא אם קיבל את המינוי מבית המשפט. עוד נטען, כי המשיב חב לאלמנה ולילדיה חובת נאמנות וסודיות, וככזה לא היה מקום שיחשוף את דבר מכירת הדירה. לבסוף נטען, כי נוכח ריבוי ההליכים בתיק יש מקום להחיל את עקרון סופיות הדיון, גם נוכח גילו של המשיב ועברו הנקי.

הכרעה

ט"ו. לאחר העיון, ולא בלי התלבטות, החלטתי שלא להיעתר למבוקש, אך ורק כיון שאין מקום בנסיבות לגלגול דיוני נוסף, והדברים נאמרים בכפוף להערות הקצרות שלהלן במישור העקרוני, התומכות ברוח הבקשה ובית הדין המשמעתי הארצי. במישור הדיוני רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית, תתאפשר אך במשורה שבמשורה (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב

(לא פורסם)), ואך במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (לא פורסם)):

"...צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית, ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט - גלגול רביעי..." (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ -סניף כרמיאל (לא פורסם ; 2007).

בנידון דידן שקלתי אם אין מדובר בשאלה עקרונית שבשלה יש מקום לדיון בערכאה זו. ואולם, נוכח שפעת ההליכים העצומה בנושא זה, הסאגה הבלתי נלאית, הן בבתי המשפט האזרחיים והן בהליכים המשמעתיים, החלטתי שלא להיעתר לבקשה – אך לציין להיכן נוטה דעתי בבירור, גם אם איני נוטע מסמרות עד תום. המשיב עצמו אולי יוצא נשכר מכך, נוכח גילו ועברו הנקי – אך אל ייצא בתחושה טובה; כבר הביעו בתי המשפט בהליכים האזרחיים את דעתם באשר לדרך בה נוהלו הדברים על-ידיו (ראו פסקאות ז'-ח' למעלה).

ט"ז.

אכן, במישור העקרוני אין צורך להכביר מלים על חומרת המעשים הנוגעים לליבת תפקידו של עורך הדין, קרי, יחסיו עם הלקוח. כשלעצמי דעתי נוטה על פניה לזו של בית הדין המשמעתי הארצי: משנטל על עצמו המשיב לייצג את אלמנת המנוח תוך נקיטת עמדה משפטית שאינה עולה בקנה אחד עם התחייבויותיו כלפי המנוח, אשר לו צריכה היתה בראש וראשונה להיות נתונה נאמנותו, העמיד עצמו בניגוד עניינים (כלל 14 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986), ובאי פעולה למימוש רצונו של המנוח לא נהג כראוי לתפקידו ולחובותיו כלפי המנוח. נראה שקריאה זהירה של סעיפי הצוואה הרלבנטיים אינה מותירה מקום לספקות באשר לרצונו של המנוח, ופשיטא שגם לאחר מותו של המנוח היה על המשיב לפעול לכך, שהרי כל כולה של שליחותו בנידון דידן עניינה טיפול בנכסיו של המנוח לאחר מותו. אכן, בית המשפט קמא נדרש לשאלת חובות עורך דין כלפי לקוחו לאחר מותו. לעניות דעתי, בלא שארחיב דברים במסגרת זו, ישנה גם חובת נאמנות של עורך דין כלפי הלקוח שהלך לבית עולמו, ואין לומר כי אלה תמו עם מות הלקוח (בפסקה 187 לפסק הדין קמא). כך גם לדידי לא נקט המשיב גילוי נאות כלפי בית המשפט האזרחי משלא הציג בפניו בשעתו את התמונה המלאה, ונזכיר- דובר בדיון שעניינו מינוי מנהל עזבון, כדי לאפשר שימוש בכספי העיזבון לצורך הקמת הקרן. האם אין במכירת הדירה להוות פרט מרכזי בהקשר זה? אתמהה. עם זאת, לאחר העיון ומשאמרנו זאת, הנה בסופו של יום, נוכח כללי ההתערבות האמורים, לא ראיתי מקרה זה כמצדיק התערבות בגלגול נוסף.

י"ז .

יסוד כל היסודות בנידון דידן הוא המצוה לכבד רצון המת, כפי שציין בית משפט זה מפי השופט לוי ברע"א 8047/03 הנזכר (פסקאות 8-7). לחיבת המשפט העברי אומר דברים קצרים על מצוה זו. בבבלי כתובות ע', א' נמסר מפי ר' מאיר "מצוה לקיים דברי המת"; ראו גם גיטין י"ד, ב' להלכה פסק הרמב"ם ( זכיה ומתנה ד', ה') שמצוה לקיים דברי המת". אכן, הדברים מנוסחים בלשון "מצוה" קרי, כערך מוסרי; ראו ד"ר מ' ויגודה "על הצוואה", פרשת השבוע א' 360, 364: "לפי פשוטם של דברים, אין כאן אלא חובה מוסרית, לכן מבחינה משפטית-פורמלית, אין לדברי המצוה תוקף משפטי מחייב. עם זאת, מכוח 'המצוה', החובה המוסרית המוטלת עליו, בית הדין כופה את היורש לקיימם"; ראו גם א' גולאק, יסודי המשפט העברי (תרפ"ב, תשכ"ז, ג', 114, 126; עוד ראו בע"מ 6349/08 פלוני נ' פלוני (2009), פסקה כ"ד. בית המשפט קמא הביא (סיפת פסקה 198) מדברי הדיין הרב א' ולדינברג בביד"מ 1/51 עזבון בת ארצי נ' מינסקי , פ"ד ח' 1041, 1062, המביא משו"ת התשב"ץ (ר' שמעון בן צמח, ספרד-אלג'יר, המאה הט"ו, ב' נ"ג) שנוכח ציווי ממוני של המת "מצווה לקיים דבריו, שהרי בממון שלו יכול לצוות וחייבין הכל לקיים דבריו, ונכלל זה בכלל מצוות נחלות" (הגשה הוספה ע"י הרב ולדינברג); ראו גם פרופ' י' סיני, יישום המשפט העברי בבתי המשפט בישראל (תשס"ט-2009) 530-529, המטעים כי עסקינן בחובה מוסרית שניתה לה פרשנות משפטית מרחיבה מדי. ואולם, נזכור כי עסקינן בכללי אתיקה של עורכי דין, ואת אלה יש למוד ככלות הכל באמת מידה משפטית-מוסרית.

י"ח.

בנסיבות ובכפוף לאמור אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. אני מקוה שהצהרת המערער בפני בית המשפט המחוזי (פסקה 283 לפסק הדין) לעניין תרומת הסכום ששולם ללשכת עורכי הדין לקרן שהוקמה על פי צוואת המנוח – קוימה.