בש"א 3223/97 גאנם חאלד נ. איילון חברה לבטוח בע"מ

1.זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1208/92 שניתן ביום 15.2.96.

ואלה העובדות הצריכות לענין: המבקש הראשון (להלן: התובע) נפגע בתאונה שארעה בתאריך 6.7.92, ובגין תאונה זו הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור של 100%. התאונה ארעה בעת שהתובע עבד אצל המשיבה השניה כגוזם עצים. ביום התאונה נפגע התובע מפגיעת כבל חשמלי בעת שעסק בגיזום עצים עבור המשיבה השלישית, תוך שהוא עומד על כף טרקטור. במושב הנהג שבטרקטור ישב אותה עת המשיב החמישי.

התובע תבע בבית המשפט המחוזי את נהג הטרקטור (המשיב החמישי), חברת הביטוח של הטרקטור (המשיבה הראשונה), המעביד (המשיבה השניה) וחברת החשמל (המשיבה השלישית). כן נתבעה "קרנית" (המשיבה הרביעית) למיקרה שתתקבל טענת הנתבעים כי נהג הטרקטור נהג ללא רשיון.

הדיון בבית המשפט קמא התנהל בשלב הראשון בשאלה, אם חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים) חל על התאונה שארעה. אשר לכך נקבע, כי המיקרה שארע הוא בגדרו של הצרוף "תאונת דרכים" כמשמעותה בחוק הפיצויים. בנוגע לחבותה של "קרנית", המשיבה הרביעית, נקבע כי זו אינה חבה בשל כך שלא הוכח שהמשיב החמישי, אשר היה חסר רשיון נהיגה בטרקטור, נהג בטרקטור בעת שקרתה התאונה.

סיכומו של דבר, נקבע כי "האחריות והחבות לגבי התאונה נשוא המשפט חלות, אהדדי, על הנתבעים 1 ו2- (הנהג וחברת הביטוח המבטחת), ולגביהם תימשך ההתדיינות לענין שיעור הפיצוי. התביעה נגד הנתבעים האחרים (המעביד, חברת החשמל והקרן) - תידחה".

על פסק הדין החלקי לא הוגש ערעור.

בתאריך 8.4.97 ניתן פסק דין בענין גובה הנזק ושיעור הפיצויים שעל המשיבה הראשונה לשלם למבקשים.

המשיבה הראשונה ערערה על פסק הדין (ע"א 2606/97) ואילו המבקשים הגישו ערעור שכנגד.

2.הבקשה שבפני מתייחסת לפסק הדין החלקי מיום 15.2.96 ומתבקשת בה אורכה להגשת ערעור נגד אותם משיבים שהתביעה נגדם נדחתה בפסק הדין החלקי. הבקשה מונה מספר טעמים בגינם מתבקשת האורכה. כך, למשל, נטען כי פסק הדין החלקי איננו אלא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה נכרך בערעור על פסק הדין על-פי תקנה 411 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-. עוד נטען, כי התביעה נגד המשיבים השניה עד הרביעית "לא נדחתה בפועל".

איני סבורה, כי קיים קושי בהבנת ההליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי. פסק הדין החלקי מיום 15.2.96 מדבר בעד עצמו, ועל-פי האמור בו נדחתה התביעה נגד המשיבים השניה עד הרביעית ונקבעה אחריותם של המשיבים הראשונה והחמישי. לגבי דידם של אותם משיבים שהתביעה נגדם נדחתה, המדובר בפסק דין הסוגר את התיק נגדם. לגבי אותם משיבים שהתביעה נגדם המשיכה להתברר, המדובר היה ב"החלטה אחרת"; ומכאן הערעור שראתה המשיבה הראשונה להגיש הן על פסק הדין והן על פסק הדין החלקי. "החלטה יכול שתהא פסק דין אף אם היא מסיימת את הדיון נגד מקצת בעלי הדין בלבד, ולא לגבי כולם; לגבי בעלי הדין הנוגעים בדבר, הרי זה פסק דין... כיוצא בזה, החלטה שניתנה בתביעת נזיקין נגד שניים ובית המשפט דוחה את התביעה נגד נתבע אחד, בקבעו שהוא לא הזיק ואינו אחראי למעשה נזיקין. החלטה זו מסיימת לגבי נתבע זה את הדיון והיא ניתנת לערעור כפסק דין חלקי". (ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהד' 7, 1995, בעמ' 758).

3.לו היתה הבקשה להארכת מועד מושתתת אך על הנימוקים שנמנו לעיל, לא היה מנוס מדחייתה; אולם בפי המבקשים נימוק נוסף, שעניינו ההלכה שנתחדשה בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 6000/93 עזבון המנוח פואז קוואסמה ואח' נ' האשם רג'בי ואח' (מיום 28.11.96 - טרם פורסם). באותו ענין נקבע, כי תאונה שארעה כתוצאה מהתחשמלות עובד אשר אחז בצינור נייד שנמשך ממשאבת בטון, אשר הופעלה על ידי מנוע של מנוף-מערבל איננה "תאונת דרכים" על פי חוק הפיצויים. שם פגע הצינור הנייד בחוטי חשמל של מתח גבוה, וכך ארעה ההתחשמלות. נקבע, כי "הפגיעה במנוח באה מחוטי החשמל, ומהסיכון שאלה יצרו. הפגיעה במנוח אינה קשורה כלל בסיכון שהפעלת מנוע המערבל יצר".

המבקשים טוענים, ואיש מן המשיבים לא חלק על כך, כי במועד שניתן פסק הדין החלקי ההלכה הרווחת היתה, כי התאונה שארעה לתובע היא בגדר "תאונת דרכים" בשל כך שהסיכונים שהתובע היה חשוף להם בעת הגיזום בגובה רב מתוך כף הטרקטור, כגון, נפילה, מעידה, התחשמלות וכדומה, הם "במתחם הכולל של הסיכון המצוי בניצול כוחו המכני של הרכב המנועי". בית המשפט המחוזי בחיפה צעד במשעול המותווה של ההלכה ולא היתה כל עילה - בזמן אמת - לערער על פסק הדין החלקי הדוחה את התביעה נגד הנתבעים האחרים. באותו שלב, לו הוגש ערעור כאמור, היה זה בגדר הליך סרק שאין לו על מה שיסמוך. איתרע מזלם של המבקשים וההלכה נתחדשה לאחר שחלף המועד להגשת הערעור על פסק הדין החלקי. לעומת זאת, שיחק המזל לידיה של המשיבה הראשונה, אשר חבותה נקבעה בפסק הדין החלקי, והיא יכולה עתה לפתוח לדיון את שאלת החבות במסגרת הערעור על פסק הדין ועל פסק הדין החלקי, אשר מבחינתה, כאמור, האחרון הוא "החלטה אחרת".

4.בב"ש 1069/86 הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ נגד שטרית, פ"ד מא(1) 533, ובעקבותיו בבש"א 257/88 רינה ניר ואח' נגד יוסף אסרף, פ"ד מב(4) 481 נקבע, כי שינוי בהלכה מבית מדרשו של בית המשפט העליון הינו בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד, אך זאת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד, סמיכות זמנים בין ההחלטה שעליה מבקשים לערער לבין ההלכה הפסוקה החדשה, והאחר - פניית בעל הדין לבית המשפט סמוך לאחר מתן פסק הדין המחדש. "קיומם של שני תנאים אלה חיוני לשם שמירה על היציבות ההלכתית ועל הבטחון המשפטי. אין זה מתקבל על הדעת, ששינוי בהלכה יפתח פתח לשינוי פסקי דין או החלטות שניתנו על יסוד ההלכה הקודמת, ושהדיון בהם הסתיים זה מכבר". (בש"א 1069/86, בעמ' 535).

המקרה שבפני אינו נופל בגדרה של ההלכה שהובאה לעיל, ואולם ראיתי לנכון להביא את הדברים כדי להצביע על כך שיש בכוחם של שינויים וחידושים בדין ובהלכה - כמובן, בתנאים ובסייגים - כדי לקעקע במידת מה את העקרון המבוצר של סופיות ההליכים המשפטיים.

5.הלוז בבקשת המבקשים הוא, כי האפשרות שהדין נותן למשיבה הראשונה לערער על עצם חבותה, בעוד שמהם נמנעת האפשרות לערער על שחרורם מאחריות של המשיבים הנותרים (המעבידה, חברת החשמל ו"קרנית"), עלולה לגרום לכך שהם יוותרו ללא כל פיצוי. במובן זה, קיים מבחינתם של המבקשים חוסר סימטריה: בעוד שאחד מן המשתתפים בהליך רשאי לפתוח את שאלת החבות, ידיהם של שאר המשתתפים - ובעיקר המבקשים - כבולות, והם אינם מורשים להעמיד לדיון היבטים אחרים של שאלת החבות. יש לזכור ולהזכיר, כי בין בעלי הדין שוררת הסכמה, כי בעת שניתן פסק הדין החלקי לא היה מקום לערער על דחיית התביעה נגד הנתבעים האחרים, שכן בקביעה כי המדובר ב"תאונת דרכים" לא היה משום חידוש או שינוי אלא הליכה בתלם קיים. הצורך בכך ארע רק בעת שהמשיבה הראשונה ראתה לערער על חבותה על יסוד ההלכה שנקבעה בע"א 6000/93 הנ"ל. אך מובן, כי אין בדברים שלעיל כדי להביע דעה בדבר חלותה של ההלכה שנפסקה בע"א 6000/93 על התאונה שארעה לתובע ועל סיכוייו של ע"א 2606/97 שהגישה חברת הביטוח להתקבל.

המשיבים טוענים, ויש בטענתם כדי לסבר את האוזן, כי מבחינתם התיק נסגר כבר ביום 15.2.96, ואין לפגוע בעקרון סופיות ההליכים ולהחזירם לתמונה אחרי שיצאו ממנה ובידם פסק דין חלוט הדוחה את התביעה נגדם. לא שמעתי טענה מפיהם, כי שומה היה על המבקשים לערער על פסק הדין החלקי בסמוך לאחר נתינתו, וכי התרשלו משלא עשו כן.

המבקשים טוענים, כי השארתם במערכה עם חברת הביטוח בלבד עלולה להותיר אותם ללא כל סעד, ומכאן "הטעם המיוחד" הנדרש להארכת המועד להגשת הערעור במקרה זה.

6.אני סבורה, כי בעובדות המיוחדות של הבקשה שבפני, כפי שנפרשו לעיל, יש להעדיף את האינטרס של המבקשים על-פני זה של המשיבים. אבאר עמדתי. מצבו של התובע בכי רע. כפי שנאמר בחוות הדעת של המומחה לרפואה שיקומית שהתמנה על ידי בית המשפט, המדובר במי שנשאר תלוי בזולת כל חייו, עם צורך לסיעוד קבוע במשך כל שעות היממה. הסיעוד אמור לספק לו את צרכיו האלמנטריים ולהגן עליו מפני עצמו ואחרים. על פי המצב המשפטי דהיום קיים סיכון, שהתובע יוותר ללא כל פיצוי במקרה שיתקבל הערעור שהגישה המשיבה הראשונה. סיכון זה לא היה צפוי בעת שניתן פסק הדין החלקי, ומשום כך אין לבוא בטרוניה אל בא-כוח המבקשים אשר לא ראה להגיש ערעור באותה עת. ניתן להסיר סיכון זה על ידי הארכת המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי והשבתם למערכה של הנתבעים האחרים אשר סיימו את תפקידם עם ירידת המסך על השלב הדיוני הראשון ומתן פסק הדין החלקי. אני ערה לפגיעה שיש לכך בעקרון סופיות ההליך המשפטי - עקרון המונח בבסיס החובה להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור. ואולם, סברתי כי הוכחו בפני נסיבות מיוחדות העולות כדי "טעם מיוחד". זאת, בעיקר מבחינת מצבו של התובע אשר במצבו הקשה עלול להיוותר ללא כל פיצוי, וגם בשל כך שניתן לומר במקרה זה שהמדובר בנסיבות שלא היתה למבקשים שליטה עליהן ולא היו יכולים לצפותן.

אשר על כן ראיתי להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין החלקי בכל הנוגע למשיבות השניה והשלישית. איני רואה להאריך את המועד להגשת ערעור נגד "קרנית" (המשיבה הרביעית), אשר התביעה נגדה נדחתה לגופו של ענין ולא רק כפועל יוצא אוטומטי מן הקביעה שהמדובר ב"תאונת דרכים". הוא הדין במשיב החמישי אשר התביעה נגדו לא נדחתה.

לא למותר להוסיף כי הצורך בהארכת המועד במקרה זה נובע גם מן העובדה, כי המשיבים שלגביהם ניתנה אורכה הם "משיבים פורמליים" בע"א 2606/97, ולא כפי שקבעתי בטעות בהחלטתי מיום 6.5.97. נושא זה לובן בעת הדיון בעל-פה, אך ראוי להזכירו גם במסגרת ההחלטה.

הודעת ערעור על-פי האמור לעיל תוגש תוך שלושים יום מיום קבלת ההחלטה.

אין צו להוצאות.