בש"פ 1193/09 מדינת ישראל נ. סאמי אלעקובי

בפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 17.2.2009 או עד למתן פסק דין בתיק פ 8105/08 במשפטו ב בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, לפי המוקדם.

ביום 18.5.2008 הוגש ל בית המשפט המחוזי בבאר-שבע כתב אישום כנגד המשיב (פ 8105/08), וביום 28.7.2008 הוגש כתב אישום מאוחד ומתוקן כנגד המשיב ושני נאשמים נוספים, המייחס למשיב עבירה של קשירת קשר לפשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין; עבירה של חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; ושתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, בין משפחת המשיב ובין משפחת אלעסיבי קיים סכסוך. לפי הנטען, המשיב, שני הנאשמים הנוספים ואחרים, קשרו קשר לפגוע בבני משפחת אלעסיבי. לשם כך הצטייד המשיב בסכין והנאשמים האחרים הצטיידו באקדחים. ביום 9.5.2008 פגשו הקושרים, שנסעו בשני כלי רכב, בבני משפחת אלעסיבי, שנסעו אף הם ברכב. הקושרים רדפו אחרי רכבם של משפחת אלעסיבי, והמשיב 1 פגע בו מספר פעמים עם רכבו, הסיט אותו מהכביש, וגרם לו להתהפך על גגו. אזי תקף המשיב את יושבי הרכב בסכין, והקושרים האחרים הצטרפו אליו בתקיפתם במקלות, סכינים ובירי מאקדחים. כתוצאה מהתקיפה נגרמו ליושבי הרכב חבלות חמורות.

בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו (ב"ש 20971/08).

ביום 10.6.2008 קבע בית המשפט המחוזי (כבוד השופט נ' זלוצ'ובר) כי כנגד המשיב קיימות אמנם ראיות לכאורה בדמות אמרותיהם של המתלוננים, אולם אל מול ראיות אלו הציג המשיב טענת אליבי, הנתמכת בתצהירו של שוטר, שיש בה כדי להחליש מעוצמת הראיות כנגדו, באופן שיצדיק את שחרורו לחלופת מעצר.

ביום 12.6.2008 הגישה המבקשת בקשה לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט לפיה הוחלט על שחרור המשיב לחלופת מעצר, בטענה כי תצהירו של השוטר הינו שקרי, שכן ישנן ראיות המצביעות על כך שהיה במקום שונה מהמקום עליו הצהיר בתצהירו. בדיון שהתקיים ביום 16.6.2008 הסכים המשיב למעצרו, ועל כן ביטל בית המשפט את החלטתו מיום 10.6.2008, והורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

משחלפו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם נסתיים, פנתה המבקשת לבית משפט זה בבקשה להארכת מעצרו בתשעים ימים, היא הבקשה שבפניי.

לטענת המבקשת, מסוכנותו של המשיב נלמדת מנסיבותיהן של העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, וכי מסוכנותו זו מתעצמת לנוכח עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירת הריגה ובעבירות אלימות קשות, בגינן נדון למאסר למשך 63 חודשים, ממנו השתחרר רק ביום 9.3.2007, וכאשר הוא מבצע את המיוחס לו בשעה שתלוי כנגדו עונש מאסר מותנה של שישה חודשים. המבקשת מוסיפה כי לא ניתן להבטיח את שלום הציבור ולאיין את מסוכנותו של המשיב באמצעות חלופת מעצר כלשהי. כן מציינת המבקשת כי אמנם שמיעת הראיות בתיק התעכבה, אולם היא החלה בחודש דצמבר 2008 ואף נקבעה להמשך לשלושה מועדים קרובים 2.3.2009, 23.4.2009 ו-10.5.2009.

מנגד, מציין בא כוח המשיב כי קצב שמיעת התיק כנגד המשיב והנאשמים האחרים הינו איטי ביותר, וצפוי כי בקצב זה ימשך ניהול משפטו של המשיב עוד זמן רב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובהחלטותיהן של הערכאות שקדמו לי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, מצאתי לנכון להיענות לבקשה.

כידוע, הלכה היא שככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.32006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)).

הלכה זו שואבת את חיותה מהוראת המחוקק בסעיף 61 לחוק המעצרים, לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". מצוותו זו של המחוקק מסויגת בסעיף 62 לחוק המעצרים, המעניקה סמכות לשופט בית המשפט העליון להאריך את מעצרו של מי שחלפו תשעה חודשים מתחילת משפטו, בתשעים ימים, מעת לעת. עם זאת ידענו וחזרנו ואמרנו, כי הכלל הוא השחרור והארכת המעצר הינה החריג, החל רק בהתקיימן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את שלילת ההוראה שבסעיף 61 לחוק המעצרים (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. השיקולים העיקריים אותם יש לשקול על מנת להכריע בסוגיה זו הינם, מחד גיסא, קצב התקדמות שמיעת הראיות בתיק, ומאידך גיסא, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו, למשל, בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

המעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים ביותר, ומסוכנותו לשלום הציבור עולה ומזדקרת מהם בצורה ברורה. על פי כתב האישום, המשיב, יחד עם אחרים, תקף את המתלוננים בצורה אכזרית ואלימה, בכוונה לגרום להם לפגיעות קשות ככל הניתן, וזאת על רקע סכסוך דמים, בגינו הורשע כבר בעבר בביצוע עבירות אלימות קשות ביותר. אמנם אין בנסיבות אלו, קשות ככל שיהיו, כדי להצדיק את התמשכות מעצרו ללא הגבלה, אלא שבשלב בו אנו מצויים, וחרף קצב התמשכות ההליך, לא מצאתי כי האיזון בין האינטרס של המשיבים לחירותם ובין האינטרס רם המעלה של שמירה על שלום הציבור וביטחונו, מצדיק את שחרורו.

עם זאת, ממליץ אני כי הצדדים יעשו כל מאמץ, בשיתוף פעולה עם בית המשפט המחוזי ובכפוף לאילוצי יומנו, לקבוע דיונים נוספים לשם שמיעת משפטו של המשיב, שכן במידה ולא תעובה כמות הדיונים יתכן ובעתיד לא יהיה מנוס מפני בחינת האפשרות לשחרר את המשיב לחלופת מעצר.

אשר על כן הריני מורה על הארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים, החל מיום 17.2.2009, או עד למתן פסק דין בעניינם בתיק פ 8105/08, לפי המוקדם. יש לקוות כאמור כי במהלך תקופה זו ייעשה כל ניסיון לקבוע מועדים נוספים לשמיעת ראיות בעניינו.