בש"פ 3020/09 מדינת ישראל נ. עמאד אלעקובי

לפניי בקשה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), להארכת מעצרו של המשיב בתשעים ימים החל מיום 29.4.2009 או עד למתן פסק דין בתיק פלילי 8105/08 בעניינו, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם.

ביום 28.7.2008 הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום מתוקן

נגד המשיב, המייחס לו בשני אישומים שונים, עבירה של קשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין; עבירה של גרימת חבלה במזיד לרכב, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין; שתי עבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין; ארבע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; שלוש עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(ב) לחוק העונשין; ושלוש עבירות של הטרדת עד, לפי סעיף 249 לחוק העונשין.

לפי הנטען באישום הראשון, קיים סכסוך בין משפחת אלעקובי ומשפחת אלעסיבי. לאחר מספר קטטות, בהן הותקפו חברים משתי המשפחות, סמוך ליום 9.5.2008, קשר המשיב קשר עם סאמי ועקבה אלעקובי – שני נאשמים נוספים בכתב האישום (להלן: סאמי; עקבה ) – ואחרים, לגרום חבלה חמורה באמצעות סכינים וכלי נשק לבני משפחת אלעסיבי ולשם כך, הצטייד המשיב באקדח. ביום 9.5.2008, סמוך לשעה 13:30, הבחינו המשיב, סאמי ועקבה ברכב (להלן: ברלינגו ), בו נסעו בני משפחת אלעסיבי – חאלד, בנו פאהד ושני ילדיו הקטינים של פאהד – והחלו לדלוק אחריו בשתי מכוניות, כאשר סאמי נסע באחד הרכבים, ועקבה והמשיב נסעו ברכב אחר. לאחר שסאמי גרם להתהפכותה של הברלינגו, הוא תקף את פאהד ואז, המשיב ביחד עם סמי ועקבה, שלפו את חאלד מן הרכב ותקפו אותו במקלות וסכינים. לאחר מכן, המשיב ועקבה ירו לעברו של חאלד ומיד אחר כך, שלושת הנאשמים נמלטו מהמקום. כתוצאה מן המעשים, חאלד סבל מפגיעות קליע ומחבלות בראשו ובברכיו.

על פי האישום השני, ביום 8.6.2008 סמוך לחצות, המשיב התקשר מספר פעמים למכשיר הטלפון הנייד של איהב אלעסיבי, אחיינו של חאלד (להלן: איהב ), הזדהה בשמו ואיים בשיחות שניהל עימו, עם אברהים אלעסיבי, בנו של חאלד (להלן: אברהים ) וכן עם אמין אלעסיבי, שיהרוג את מי שיגיע להעיד בבית המשפט על שהתרחש. לאחר מכן, בשעה 00:17 המשיב שלח הודעה כתובה לאיהב שהיה אותה עת עם אברהים, ובה איים והקניט את אברהים ואחרים.

בד בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ביום 6.8.2008 הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ש' דברת ) על הכנת תסקיר מעצר, במטרה לבחון את מסוכנותו של המשיב ואת חלופת המעצר שהוצעה על ידו.

בתסקיר שהוגש, ציין שירות המבחן כי בשל הפער בין המיוחס למשיב בכתב האישום, לאופן בו הוא עצמו מציג את הדברים, קיים קושי להעריך את מסוכנותו ואולם צוין, כי יכולתו לקבל גבולות וסמכות מצמצמים את רמת הסיכון שלו. לאור זאת, לאור הליכי הסולחה בין המשפחות, ולאחר שהתרשם חיובית מחלופת המעצר המוצעת, המליץ השירות לשחרר את המשיב למעצר בית, בביתו של מוחמד פוואז ובפיקוחו של מואיד אלעקובי, כל זאת בצירוף איזוק אלקטרוני.

חרף המלצת שירות המבחן, ביום 15.9.2008 הורה בית המשפט המחוזי על מעצרו של המבקש עד תום ההליכים, לאור קיומן של ראיות לכאורה ומסוכנות, וקבע כי אין לשחרר את המשיב לחלופת המעצר המוצעת. בית המשפט ציין, כי על אף התרשמותו החיובית מן הערבים ומיכולתם להציב גבולות למשיב, לא ניתן להתעלם מן האיומים שביצע לאחר אירוע הירי, מכך שהכחיש זאת בחקירתו וכן מעברו הפלילי. כל אלה, בצירוף העובדה שהמשיב כבר היה בפיקוח של שירות המבחן אך חזר וביצע עבירות חמורות, הקימו לדעת בית המשפט, חזקת מסוכנות שלא הופרכה על ידו ואשר לא ניתנת לאיון על ידי חלופת המעצר.

על החלטה זו של בית המשפט המחוזי הוגש ערר. ביום 14.11.2008 דחה בית משפט זה (כבוד השופטת ע' ארבל ) את עררו של המשיב. בית המשפט קבע, כי המעשים החמורים המיוחסים לו באישום הראשון, ביניהם ירי לעבר אדם למול עיני בנו ונכדיו, וכן עברו הפלילי העשיר, לא מותירים ספק לגבי מסוכנותו. עוד צוין, כי הניסיונות למנוע באיומים את מסירת העדויות בפרשה וכן התנהלותו של המשיב בחקירה, מעלים חשש להימלטותו מן הדין.

משעברו תשעה חודשים ומשפטו של המשיב טרם נסתיים, פנתה המבקשת לבית משפט זה, וביקשה להאריך את מעצרו, היא הבקשה שלפניי.

הבקשה סוקרת את מהלך הדיונים עד כה וממנה עולה, כי ממועד הקראת כתב האישום ביום 11.8.2008, לאחר קביעת שמונה מועדי הוכחות ולאחר מספר ביטולים, נשמע בפרשה עד תביעה אחד וכן נחקרו בחקירה ראשית ונגדית חאלד ופאהד. נכון להיום, קבועים בתיק זה שני מועדים נוספים לשמיעת הוכחות, במהלך החודשים מאי ויוני.

לטענת המבקשת, העבירות החמורות המיוחסות למשיב, אשר כוללות הפעלת אלימות קשה בנוכחותם של ילדים, השימוש בנשק חם ולבסוף עברו הפלילי של המשיב, מעידים על מסוכנותו, ועל כך שלא ניתן לאיין מסוכנות זו על ידי שחרורו לחלופת מעצר. בדיון שנערך בפניי, טענה ב"כ המבקשת כי בשני המועדים שנקבעו, עתידה להסתיים פרשת התביעה.

המשיב מצידו, מתנגד לבקשה, בטענה כי מועדי ההוכחות הקיימים לא יספיקו להשלמת פרשת התביעה ומציין שעל אף הוראתו של בית משפט זה בבש"פ 1193/09 לעבות את מועדי ההוכחות, לא נוספו מועדים חדשים ושניים אף בוטלו. לגופו של עניין, מפנה המשיב להחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 6.8.2008 ומדגיש, כי אין ראיות לכאורה לעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה ולעבירה של גרימת חבלה במזיד לרכב. כמו כן, טוען המשיב כי יש לתת משקל רב יותר להמלצת תסקיר שרות המבחן.

לאחר עיון בבקשה, בהחלטות הקודמות שנגעו בעניינו של המשיב ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בפניי, מצאתי לנכון להיענות לבקשה.

הלכה ידועה היא, שככל שמתמשך ההליך וחולף הזמן שבו מצוי הנאשם במעצר, הולך וגובר משקלן של חזקת חפותו וזכותו לחירות, על פני שיקולים אחרים (ראו, בין היתר, בש"פ 2970/03 מדינת ישראל נ' נסראלדין (לא פורסם, 2.4.2003); בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ' גבועה (לא פורסם, 14.32006); בש"פ 5827/06 מדינת ישראל נ' ליברטי (לא פורסם, 25.7.2006)).

הלכה זו מסתמכת על סעיף 61 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים ), לפיה "נאשם, שלאחר הגשת כתב אישום נגדו, היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום תקופה המצטרפת כדי תשעה חודשים, ומשפטו בערכאה הראשונה לא נגמר בהכרעת דין, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה". אף על פי כן, סעיף 62 לחוק המעצרים מאפשר להאריך את המעצר מעת לעת בתשעים ימים ואולם כפי שנאמר פעמים רבות, יש לעשות זאת רק בהתקיים נסיבות מיוחדות לכך (ראו בש"פ 9921/02 מדינת ישראל נ' סבג (לא פורסם, 1.12.2002)).

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם שומה על בית משפט זה לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 62 לחוק המעצרים ולהאריך את המעצר בתשעים ימים נוספים, מפעם לפעם. התמשכות ההליכים בתיק מהווה רק שיקול אחד, גם אם כבד משקל, בין השיקולים השונים העומדים בפני בית המשפט בבואו להכריע בשאלה האם להאריך את המעצר, ובהם, אופייה של העבירה ומידת המסוכנות הנשקפת מן המשיב ( ראו, למשל, בש"פ 926/06 מדינת ישראל נ' מחמיר (לא פורסם, 6.3.2006); בש"פ 1461/07 מדינת ישראל נ' חכמיגרי (לא פורסם, 21.2.2007) ).

אמנם, אין להתעלם מהתמשכות ההליכים בעניינו של המשיב, אך מאידך יש לזכור, כי עיון בעובדות האירוע ובדרך בה בחר המשיב לנהוג לאחר מכן, אינם מותירים כל ספק בדבר המסוכנות הנשקפת ממנו למעורבים בפרשה ולביטחון הציבור. המעשים שביצע לכאורה המשיב, כללו תקיפה של אדם במקלות ובסכינים וכן ירי לעברו, כל זאת בנוכחותם של ילדים וכאשר הדבר נעשה במסגרת קשירת קשר עם סאמי ועקבה במטרה לפגוע במשפחת אלעסיבי. כאמור, המשיב לא אמר די גם בזאת, וניסה להדיח את העדים בפרשה מלמסור את עדותם ב בית המשפט תוך שהוא מאיים לפגוע בהם ואף להרגם. בחקירתו במשטרה, המשיב הוסיף חטא על פשעיו והכחיש כי השתמש בטלפון הנייד לצורך האיומים.

אכן, הצדק עם המשיב ו בית המשפט

המחוזי התייחס לכך שלא קיימות ראיות לכאורה לעבירה של סיכון חיי אדם ולעבירה של גרימת חבלה במזיד בכלי רכב, ואולם בית המשפט אף לא ביסס על כך את החלטתו לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו. המעשים שבוצעו על ידו לאחר התהפכות הרכב – תקיפתו של חאלד, הירי לעברו, והאיומים שבאו לאחר מכן, הם שעמדו בבסיס המסקנה, כי ישנן ראיות לכאורה ומסוכנות, המקימות את עילת המעצר במקרה זה. עברו הפלילי העשיר של המשיב, הכולל עבירות של החזקת סמים מסוכנים שלא לצריכה עצמית, פריצה לרכב בכוונה לגנוב, גרימת חבלה במזיד לרכב, גניבה מרכב, נהיגה פוחזת, תקיפת בן זוג וכן עבירה של החזקת אגרופן או סכין, אך מחזקות את המסקנה בדבר מסוכנותו הרבה. חומרת העבירות המבוצעות אף אינה מותירה כל אפשרות לשחררו לחלופת מעצר, זאת בניגוד להמלצתו החיובית של שירות המבחן. על אף תפקידו החשוב של שירות המבחן בבחינת מסוכנות הנאשמים וחלופות המעצר, תסקיריו נותרים בגדר המלצות בלבד ואינן מחייבים את בית המשפט לנהוג כאמור בהן.

מאחר וכיום קבועים שני מועדים בלבד לשמיעת הוכחות, על הצדדים לפנות לבית המשפט המחוזי, בבקשה כי ייקבעו בהקדם האפשרי מועדים נוספים, זאת למקרה ופרשת התביעה לא תסתיים במועדים שכבר נקבעו ובטחני כי בית המשפט יעשה כן ככל שהדבר יתאפשר.

לאור האמור לעיל, אני מאריך בזה את מעצרו של המשיב בתשעים ימים נוספים, החל מיום 29.4.2009 או עד למתן פסק דין בתיק פלילי 8105/08 ב בית המשפט המחוזי בבאר שבע, לפי המוקדם מביניהם.