פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
דנ"א
3876/21
לפני:
כבוד הנשיאה א' חיות
המבקשת:
פיגה חיה (ציפורה) הוך
נ ג ד
המשיבים:
1. שושנה בריכטא
2. שפרה דבורקין
3. איטה רחל וועג רוט
4. שמואל בריכטא
בקשה לדיון נוסף על
פסק דינו של בית המשפט העליון בע"א 4116/20 מיום 19.5.2021 אשר ניתן על ידי
כבוד השופטים
ד' ברק-ארז
,
ד' מינץ
ו-
י' אלרון
בשם המבקשת:
יצחק הוך
החלטה
בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון (השופטים ד' ברק-ארז , ד' מינץ ו- י' אלרון ) בע"א 4116/20 שניתן ביום 19.5.2021 (להלן: פסק הדין ), בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי ) בה"פ 48783-04-18 מיום 4.5.2020.
1.
המבקשת היא בתה של חוה בריכטא ז"ל (להלן: המנוחה ) שהייתה בעלת חלק מן הזכויות בנכס הידוע כגוש 30086, חלקה 106 בירושלים (להלן: הנכס ). עם פטירתה, הורישה המנוחה את זכויותיה בנכס לילדיה: מחצית מהזכויות הוענקו למבקשת והמחצית השנייה לאחיה, אברהם צבי אלימלך בריכטא ז"ל (להלן: המנוח ). לאחר פטירת המנוח בשנת 2016, ביקשה המבקשת להעביר את כלל הזכויות בנכס על שמה, ובכלל זה את זכויותיו של המנוח – אשר לשיטתה הוענקו לה על ידו כמתנה. המשיבים, אלמנתו וילדיו של המנוח, טענו כי המנוח לא העביר למבקשת את זכויותיו בנכס.
2.
בעקבות כך הגישה המבקשת המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרה נתבקש בית המשפט, בין היתר, להצהיר על זכאותה להירשם כבעלת הזכויות הבלעדית בנכס. ביום 4.5.2020 דחה בית המשפט המחוזי את התביעה, בקבעו כי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי הזכויות במחצית השנייה של הנכס אכן הוענקו לה כמתנה על ידי המנוח. בית המשפט המחוזי עמד על המצב הנפשי והכלכלי הקשה שבו היה נתון המנוח טרם פטירתו, בגינו הופקדה המבקשת על ניהול הנכס במשך שנים רבות, והמבקשת, כך צוין, פעלה לנישול המנוח מזכויותיו בנכס מבלי ליידע אותו או את בני משפחתו על הנעשה בו. במצב דברים זה, ובשים לב לגרסאות הסותרות שהציגה המבקשת, נקבע כי לא הוכח שהענקת זכויותיו של המנוח בנכס נעשתה מבחירה חופשית ומרצון, ומשכך היא זכאית אך למחצית הזכויות בנכס, שאותן קיבלה בירושה מהמנוחה.
3.
המבקשת לא השלימה עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי והגישה ערעור לבית משפט זה, אשר נדחה ביום 19.5.2021. בית המשפט אימץ בפסק דינו את ממצאי בית המשפט קמא ומסקנותיו ודחה את הערעור בהסתמך על תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות החדשות ) וקודמתה, תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות הישנות ). כמו כן, חייב בית המשפט את המבקשת בהוצאות המשיבים בסכום כולל של 15,000 שקלים.
4.
מכאן הבקשה דנן, במסגרתה נטען כי בפסק דינו של בית משפט זה נפלו פגמים מהותיים המצדיקים קיום דיון נוסף. לשיטת המבקשת, בית המשפט אימץ בפסק דינו את קביעותיו של בית המשפט המחוזי כלשונן מבלי שניתנה לה הזדמנות נאותה להציג את טענותיה. עוד טוענת המבקשת כי בית המשפט שגה עת שאימץ את ממצאי הערכאה קמא על יסוד תקנה 148(ב) לתקנות החדשות, שכן לעמדתה, במסגרת התקנות החדשות הוקשחו התנאים לדחיית ערעור בהסתמך על נימוקיו של בית המשפט קמא. מסקנה זו נלמדת, לשיטתה, מהעובדה שתקנה 148(ב) דורשת כי בית המשפט ישתכנע שיש בפניו הוכחות להתקיימות התנאים המאפשרים שימוש בה (" בית משפט שהחליט לדחות ערעור רשאי לכלול בנימוקיו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שנוכח
כי מתקיימים התנאים [...]"); ניסוח זה מקים, לטענתה, נטל כבד יותר מהנוסח הקבוע בתקנה 460(ב) לתקנות הישנות ("ובלבד שלדעתו [...]"). לעמדת המבקשת, תנאי תקנה 148(ב) לתקנות החדשות לא התקיימו במקרה דנן ומשכך יש להורות על קיום דיון נוסף בפסק הדין.
5.
דין הבקשה להידחות. כפי שנפסק לא אחת, תנאי סף לקיום דיון נוסף הוא שבפסק הדין נושא הבקשה נקבעה הלכה חדשה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה ראוי לקיים בה דיון נוסף ( סעיף 30 (ב)
לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984; דנ"מ 7902/19 שילה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים , פסקה 5 (23.4.2020)). אין זה המקרה שבפנינו. למעשה, המבקשת עצמה אינה טוענת כי במקרה דנן נקבעה הלכה חדשה, אלא מלינה על החלטת בית המשפט העליון שלא לדון בטענות אשר נדונו והוכרעו בפני בית המשפט קמא. בית המשפט העליון אימץ בפסק דינו את נימוקיה וממצאיה של הערכאה הדיונית מתוקף סמכותו לפי תקנה 148(ב) לתקנות החדשות, לאחר שעיין בכתבי בי-הדין של הצדדים, שמע את טענותיהם בעל פה ונוכח כי התקיימו התנאים המצטברים הדרושים לכך. השגת המבקשת על קביעה זו היא השגה ערעורית שאין לה מקום בהליך הדיון הנוסף ( דנ"א 2140/21 עטאללה נ' עיסא , פסקה 5 (18.5.2021); דנ"א 3708/20 שאלתיאל נ' א. ארנסון בע"מ , פסקה 3 (13.7.2020)).
גם טענת המבקשת בדבר הפרשנות הראויה לתקנה 148(ב) לתקנות החדשות אינה מצדיקה קיום דיון נוסף. כאמור, בית המשפט העליון כלל לא נדרש בפסק דינו ליחס בין תקנה זו ובין תקנה 460(ב) לתקנות הישנות, ובוודאי שלא נקבעה בעניין זה כל הלכה. יישומה של תקנה 148(ב) נתון לשיקול דעתה של ערכאת הערעור, והשגותיה של המבקשת על כך אינן מקימות עילה לקיום דיון נוסף (ראו והשוו: דנ"א 5453/18 הראל נ' פקיד שומה גוש דן , פסקה 4 (9.8.2018)) .
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה
היום, י' בתמוז התשפ"א (20.6.2021).
ה נ
ש י א ה