ע"א 3919-22 ע"א 3919-22

1.לאחר שבית משפט זה דחה ביום 15.6.2023 את הערעור שהוגש על פסק דינו של בית משפט קמא (להלן: פסק הדין בערעור), מבקשים המשיבים 8-1 (להלן: המשיבים) כי יועבר לידיהם סכום ההוצאות שנפסק לטובתם בפסק דין קמא ואשר הופקד בקופת בית משפט זה בהתאם להחלטתי מיום 8.8.2022 (להלן: ההחלטה). בנוסף, הם מבקשים כי תינתן פסיקתה המורה על ביטול צו איסור הדיספוזיציה שנקבע בהחלטה. המערערים מתנגדים לבקשות ומבקשים מצדם כי העברת סכום ההוצאות לידי המשיבים תיעשה בכפוף למתן הוראה על סגירת הליך הוצאה לפועל שנפתח בעניינם, וכי צו איסור הדיספוזיציה יוארך נוכח כוונתם להגיש בקשה לקיום דיון נוסף על פסק הדין בערעור.

דין הבקשות להתקבל בעיקרן.

2.פסק הדין בערעור אימץ את מסקנותיו של בית המשפט המחוזי בהתאם לסמכות הקבועה בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות). לפיכך, אין מקום כי צו עיכוב הביצוע עליו הוריתי בהחלטה ימשיך לעמוד בתוקפו, ואני מורה על ביטולו. בנוסף, המשיבים זכאים לקבל לידיהם את סכום ההוצאות שנפסק לטובתם בבית משפט קמא.

3.בהקשר זה, המערערים מבקשים כי העברת סכום ההוצאות לידי המשיבים תיעשה בכפוף למתן הוראה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שהמשיבים פתחו נגדם, וזאת מכיוון שהמשיבים עושים לטענתם שימוש חסר תום לב בהליך ההוצאה לפועל. דין בקשה זו להידחות. כל טענה שיש למערערים בעניין אופן התנהלות המשיבים בגביית סכומים המגיעים להם צריכה להתברר בפני הערכאה המתאימה, קרי בפני רשם ההוצאה לפועל.

4.מן האמור אף עולה זכאותם של המשיבים כי יוסרו המניעות ביחס למקרקעין מושא הערעור. לפיכך, אני מורה על ביטול צו איסור הדיספוזיציה שניתן לטובת המערערים ביחס לגוש 17124, חלקות מס' 72, 76, 92, 93, 94, 95 ו-100. המשיבים רשאים לפנות לרשם המקרקעין בבקשה למחיקת ההערה שנרשמה.

5.יש לדחות את בקשתם "המתחרה" של המערערים כי צו איסור הדיספוזיציה ייוותר על כנו עד להכרעה בבקשתם לקיום דיון נוסף בפסק הדין בערעור. כלל ידוע הוא שעצם הגשת ערעור אינו מצדיק את עיכוב ההחלטה עליה מערערים, וכלל זה נכון על אחת כמה וכמה ביחס לבקשה לקיים דיון נוסף, לא כל שכן כאשר הוא טרם הוגש (השוו: בש"א 8898/08 פלוני נ' פלונית, פסקה 14 (16.11.2008). לסמכות העיכוב לאחר הגשת בקשה לדיון נוסף ראו תקנה 14 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד-1984). אעיר, כי בהינתן הקביעה בפסק הדין בערעור כי יש לאמץ את פסק דינה של הערכאה קמא בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות, נראה שסיכוייה של בקשה לקיום דיון נוסף יהיו קלושים (דנ"א 8405/18 עזבון ראזק נ' ועד עדת הספרדים בירושלים (10.1.2019); דנ"א 2140/21 עטאללה נ' עיסא (18.5.2021); דנ"א 3876/21 הוך נ' בריכטא (20.6.2021)). ממילא, אין כל הצדקה לעת הזו להוסיף לעכב את ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא.

6.בשולי הדברים, יש לדחות את טענת המשיבים כי הם זכאים לקבל לידיהם ערובה בסכום 50,000 ש"ח, שהוזכרה בהחלטתי מיום 4.7.2022. בהחלטה האמורה הועלתה הצעה כי המערערים יפקידו ערובה להבטחת הנזקים שייגרמו למשיבים כתוצאה ממתן צו לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא – הצעה שלא התקבלה על ידי הצדדים. משכך, ניתנה החלטה לגופה של בקשת עיכוב הביצוע ביום 8.8.2023, אשר במסגרתה הוריתי באופן אופרטיבי על עיכוב חלקי של ביצוע ההחלטה, וזאת מבלי להורות על הפקדת ערובה על ידי המערערים. בהעדר הוראה על הפקדת ערובה, ממילא אין אפשרות להיענות לבקשת המשיבים לממשה.

7.אשר על כן, הבקשות מתקבלות בעיקרן כמפורט בסעיפים 2 ו-4 לעיל. המזכירות תעביר את מלוא הסכום המופקד בקופת בית המשפט לחשבון הבנק שפרטיו מופיעים בבקשת המשיבים מיום 20.6.2023. ככל שיתעורר קושי במימוש האמור בסעיף 4 לעיל, בדבר מחיקת ההערה שנרשמה במרשם המקרקעין, יהיו המשיבים רשאים לפנות בבקשה למתן פסיקתה.