דנ"פ 7267-23 דנ"פ 7267-23

בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 6538/22 מיום 8.9.2023 (כב' המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופטים י' אלרון ו-ח' כבוב), שעניינו בתקופת האשפוז המרבית אשר ניתן לקצוב עבור נאשם שהינו חולה נפש בגין אישומו בעבירת רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין).

רקע עובדתי ודיוני

1.כעולה מפסק הדין, כנגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח של אחיו לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין בנוסחו קודם לתיקון מס' 137, התשע"ט-2019, ס"ח 230 (להלן: הרפורמה בעבירות ההמתה או הרפורמה). חוות דעת פסיכיאטרית שניתנה בעניינו בשלב המעצר והחקירה העלתה כי המבקש מוכר למערכת הפסיכיאטרית ואובחן כלוקה בסכיזופרניה פרנואידית. בחוות הדעת נקבע, בין היתר, כי המבקש היה נתון במצב פסיכוטי פרנואידי במשך תקופה ארוכה קודם לביצוע המעשים המיוחסים לו וכן במועד ביצועם; כי פעל בהשפעת מחשבות שווא ולא הבין את הפסול במעשיו; כי הוא אינו אחראי למעשיו; וכי במצבו הנפשי הנוכחי, המבקש כשיר לעמוד לדין.

בית המשפט המחוזי קבע, לאחר שמיעת ראיות, כי הוכח שהמבקש גרם למותו של אחיו המנוח וביצע עבירת רצח, ועל רקע הסכמת הצדדים כי הרפורמה מהווה דין מקל בעניינו, נקבע כי המבקש ביצע את עבירת הרצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין (להלן: עבירת הרצח הבסיסית). לנוכח חוות דעת פסיכיאטרית מעודכנת והסכמת הצדדים, הורה בית המשפט המחוזי על זיכויו של המבקש מכוח הגנת אי שפיות הדעת שבסעיף 34ח לחוק העונשין ועל אשפוזו בבית חולים בהתאם לסעיף 15(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, התשנ"א-1991 (להלן: חוק טיפול בחולי נפש או החוק).

בהתאם להוראות סעיף 15(ד1) לחוק, בית המשפט המחוזי נדרש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית שתושת על המבקש. בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי ככלל, וכך אף בעניינו של המבקש, תקופת האשפוז המרבית עבור מי שביצע את עבירת הרצח הבסיסית עומדת על 20 שנים.

2.על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור מושא ההליך דנן, בגדרו נדונה השאלה שהוגדרה בפסק הדין כלהלן: מהי תקופת האשפוז המרבית אשר ניתן לקצוב עבור נאשם חולה נפש בגין אישומו בעבירת הרצח הבסיסית לפי חוק טיפול בחולי נפש: האם 20 שנים – כשיטת המבקש, או 25 שנים – כשיטת המדינה?

3.כפי שהוסבר בפסק הדין, המחלוקת שנתגלעה בין המדינה למבקש, המיוצג על ידי הסניגוריה הציבורית (להלן גם הסניגוריה), נובעת מתחולת הרפורמה בעבירות ההמתה והוראות חוק טיפול בחולי נפש. על מנת להקל על הקורא, אציג בקצרה את המסגרת הנורמטיבית הדרושה לדיון ואשר פורטה בהרחבה בפסק הדין.

קיימים שני מסלולים לאשפוז כפוי של נאשם ב"מסלול הפלילי": הראשון נובע מאי כשירות דיונית של הנאשם, כך שההליך הפלילי נגדו נפסק (סעיף 15(א) לחוק); והשני עניינו באי כשירות מהותית של הנאשם – אי שפיות, המביאה לזיכויו מאחריות פלילית (סעיף 15(ב) לחוק) (להרחבה ראו פסקאות 2-1 לפסק הדין וכן רע"פ 8601/15 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 2 לפסק דיני (15.5.2017((.

בשני המקרים, בית המשפט לא קובע את משך האשפוז, ועניינו של הנאשם מובא בפני ועדה פסיכיאטרית אחת לשישה חודשים וזו מוסמכת להורות על שחרורו. לצד זאת, בעת מתן צו האשפוז, על בית המשפט לקבוע את תקופת האשפוז המרבית אותה יישא הנאשם (סעיף 15(ד1)(1) לחוק). ככלל, תקופת האשפוז המרבית תהא תקופת המאסר המרבית הקבועה לעבירה (סעיף 15(ד1)(2) לחוק), אך בית המשפט רשאי להורות במקרים חריגים כי תקופת האשפוז המרבית תהיה קצרה מתקופת המאסר המרבית (סעיף 15(ד1)(2א) לחוק, ועל כך ראו ע"פ 664/23 מדינת ישראל נ' פלוני (11.6.2023), בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"פ 4319/23 פלוני נ' מדינת ישראל )29.11.2023) (להלן ובהתאמה: עניין פלוני ו-דנ"פ פלוני)).

כך ככלל, אך לעניין עבירה שדינה מאסר עולם חובה, נקבע בחוק טיפול בחולי נפש הסדר פרטני. על פי סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק, תקופת האשפוז המרבית בעבירה שדינה מאסר עולם חובה תעמוד על 25 שנים.

עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, עבירת הרצח הייתה קבועה בסעיף 300 לחוק העונשין בנוסחו אז, ובצידה נקבע עונש מאסר עולם חובה. תקופת האשפוז המרבית בגינה עמדה אפוא על 25 שנים. במסגרת הרפורמה, תחת עבירת הרצח נחקקו שתי עבירות – עבירת הרצח הבסיסית, שהעונש בגינה הוא מאסר עולם כעונש מרבי (סעיף 300(א) לחוק העונשין); ועבירת הרצח בנסיבות מחמירות, שבצידה עונש מאסר עולם חובה.

4.כעולה וכמתחייב מהוראת סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש, תקופת האשפוז המרבית אותה יישא נאשם חולה נפש שביצע רצח בנסיבות מחמירות – תעמוד על 25 שנים. השאלה הפרשנית שהתעוררה הייתה מה תהיה תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית, שהעונש בצידה אינו מאסר עולם חובה אלא מאסר עולם כעונש מרבי.

עיקרי פסק הדין מושא הבקשה

5.בית המשפט (מפי השופט י' אלרון בהסכמת המשנה לנשיאה ע' פוגלמן והשופט ח' כבוב) קיבל את הערעור וקבע פה אחד כי תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית תעמוד על 25 שנים. כך ככלל, וכך גם בעניינו הפרטני של המבקש.

6.השופט אלרון הבהיר כי נקודת המוצא של הדיון היא כי האשפוז הכפוי אינו עונש ונועד ביסודו להעניק טיפול רפואי מיטבי לנאשם חולה נפש אשר היה נדרש לאשפזו בכפייה בעקבות מעורבות בפלילים. בהתאם, תקופת האשפוז המרבית עבור נאשם זה, "נעדרת ממד עונשי או התחשבות בשיקולי אשמה ואחריות"; אינה מבטאת גזירת עונש קונקרטי של הנאשם; ותפקידה "להציב תקרה" למשך שהותו של הנאשם באשפוז כפוי. השופט אלרון הוסיף וקבע כי "תקופת האשפוז המרבית נקבעת, אפוא, ככלל, באופן טכני וגורף – בהתאם לתקופת המאסר המרבית".

השופט אלרון עמד על כך שלפי ההסדר הקבוע בסעיף 41 לחוק העונשין, כל אימת שנקבע עונש מאסר עולם ואין מדובר בעונש חובה, אזי תקופת המאסר המרבית לעבירה תעמוד על 20 שנים ("עבירה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, תקופת המאסר שיטיל בית המשפט לא תעלה על עשרים שנה"). ואולם, במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה חוקק סעיף 311א לחוק העונשין הקובע כי "על אף הוראות סעיף 41, בעבירה לפי סימן זה שדינה מאסר עולם ולא נקבע שהוא עונש חובה, רשאי בית המשפט להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על שלושים שנים". השופט אלרון קבע כי על פני הדברים, המסקנה העולה משילוב ההוראות היא כי יש "להשוות את תקופת המאסר המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית לתקופת האשפוז המרבית עבור נאשם-חולה-נפש – היינו לכל הפחות 30 שנים". עם זאת, נקבע כי מדובר במסקנה מוקשית לנוכח עמדות הסניגוריה הציבורית והמדינה, שטענו כי יש להעמיד את תקופת האשפוז המרבית על פרק זמן קצר יותר בן 20 ו-25 שנים (בהתאמה).

השופט אלרון סבר כי עמדת הסניגוריה אינה מתיישבת עם לשון סעיף 311א לחוק העונשין. בתוך כך, נדחתה טענת הסניגוריה כי יש לקרוא את הוראת סעיף 311א כהוראה עונשית, החלה רק לצורך גזירת עונש מאסר בפועל, כשלעניין תקופת האשפוז המרבית יש להחיל את סעיף 41 לחוק העונשין, לפיו עונש מאסר עולם שאינו חובה יהיה כעונש מרבי של 20 שנה. בהקשר זה נקבע, כי סעיף 311א אינו מבטא חלופה עונשית אלא תחליף מהותי לסעיף 41 לחוק העונשין ביחס לעבירות המתה. עוד נקבע, כי גם עמדת המדינה מעוררת קושי לשוני הנובע מסעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק, שכן סעיף זה קובע תקופת אשפוז מרבית של 25 שנים בהתייחס לעבירות שדינן מאסר עולם חובה, כך שעבירות שדינן מאסר עולם שאינו חובה לא באות בגדרו.

7.בחינה תכליתית של הדברים הביאה את השופט אלרון למסקנה, כי לאור הכלל בדבר זהות תקופת המאסר המרבית לתקופת האשפוז המרבית, אין להבחין בין עונש מאסר עולם שאינו חובה לבין עונש מאסר עולם חובה. "בין כך ובין כך, תקופת המאסר המרבית זהה, ומאחר שזהו הפרמטר המנחה את קביעת תקופת האשפוז המרבית אזי בהקשר נקודתי זה אין בין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – כהוא זה".

בנוסף לכך נקבע, כי סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק מטיל מגבלה לפיה תקופת האשפוז המרבית, גם בגין העבירות החמורות ביותר הנושאות בצידן עונש מאסר עולם חובה, לא תחרוג מ-25 שנים. הגבלה זו שבסעיף 15(ד1)(2)(ג) בולמת את תקופת האשפוז הנובעת מהכלל המשווה אותה לתקופת המאסר המרבית, קרי לכל הפחות 30 שנה, ונקבע כי יש להחילה גם על עבירת הרצח הבסיסית.

8.בתוך כך, השופט אלרון קבע כי מדרג האשמה שבין עבירת הרצח הבסיסית לבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות מתאיין בעת שבית המשפט נדרש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית לעבירה. זאת, מאחר שקביעת תקופת האשפוז נעשית באופן טכני ויישומי בהתאם לתקופת המאסר המרבית, והעונש המרבי שנקבע לשתי העבירות הינו זהה – מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה. על כן, אין במדרג האשמה שבין העבירות כדי לתמוך במסקנה שתקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית צריכה להיות קצרה יותר מאשר בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ואף להפך. מכיוון שתקופת המאסר המרבית בצידן של שתי העבירות זהה, כך צריכה להיות גם תקופת האשפוז המרבית.

9.בהמשך פסק הדין, ובמענה לטענות הסניגוריה הציבורית בעניין, ציין השופט אלרון כי "ספק אם ניתן, לא כל שכן נדרש, להפעיל את כלל הפרשנות המקלה בפלילים על אופן קביעת תקופת האשפוז המרבית". למסקנה זו הגיע השופט אלרון בהתחשב בעקרונות הניצבים ביסוד כלל הפרשנות המקלה בפלילים, המתייחס להגדרת העבירה עצמה, ובגישה לפיה כלל זה לא חל במלוא עוזו על כללי פרוצדורה ואכיפת החוק ונורמות המוכוונות כלפי בית המשפט – כדוגמת הוראת סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש. עוד נקבע כי גם אם כלל הפרשנות המקלה בפלילים היה מיושם במקרה דנן, לא היה בו כדי להעמיד את תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית על 20 שנים. זאת מכיוון שעמדתה הפרשנית של הסניגוריה אינה מהווה פירוש סביר של לשון החוק והיא אינה עולה בקנה אחד עם תכלית הדין.

10.השופט אלרון דחה אף את טענת הסניגוריה כי יש ללמוד על תקופת האשפוז המרבית בעבירת הרצח הבסיסית מעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת הקבועה בסעיף 301ב(ב)(2) לחוק העונשין, שהעונש המרבי בצידה עומד על עשרים שנים. זאת בעיקר לנוכח ההבדל בין ההסדר של עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, המבטאת הכרעה בדבר מידת האשמה והאחריות של הנאשם, לבין קביעת תקופת אשפוז מרבית, אשר נטולת התחשבות בשיקולי ענישה ואחריות.

11.בסיום דבריו עמד השופט אלרון על כך שלא נעשו בחוק טיפול בחולי נפש ההתאמות הנדרשות לרפורמה בעבירות ההמתה וחקיקת עבירת הרצח הבסיסית, וכי ראוי שהסוגיה תלובן כנדרש על ידי המחוקק. עוד הדגיש השופט אלרון, כי ענייננו בקביעת תקופת אשפוז מרבית לנאשם חולה נפש, כשעניינו של הנאשם מובא מעת לעת בפני ועדה פסיכיאטרית אשר עשויה להורות על שחרורו עוד לפני תום תקופת האשפוז המרבית.

על פסק הדין נסבה הבקשה שלפניי.

תמצית טענות הצדדים בבקשה

12.הסניגוריה הציבורית טוענת כי בפסק הדין נקבעה הלכה חדשה, חשובה וקשה המצדיקה לקיים דיון נוסף בפסק הדין. לשיטתה של הסניגוריה, מדובר בהלכה קשה, בין היתר בהיותה סותרת את לשון סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק החל על עבירות שדינן מאסר עולם חובה, בעוד שהפרשנות המוצעת בפסק הדין מחילה הוראה זו גם על עבירה שלצידה מאסר עולם כעונש רשות; ההלכה מנוגדת לתכליות הרפורמה בעבירות ההמתה, היוצרת מדרג בין העבירות על בסיס חומרתן; ומנוגדת לתכליות תיקון מס' 8 בחוק טיפול בחולי נפש, התשע"ה-2014, ס"ח 128 (להלן: תיקון מס' 8), במסגרתו נוסף ההסדר הנוגע לתקופת אשפוז מרבית לרבות סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק.

13.לשיטתה של הסניגוריה, בית המשפט שגה באופן שבו פירש את תכלית תיקון מס' 8, בכך שכרך בין תכלית האשפוז הכפוי לבין תכלית קביעת תקופת האשפוז המרבית, ופרשנות מוטעית זו עמדה בבסיס פסק הדין. כך, לטענת הסניגוריה, בעוד שתכלית האשפוז הכפוי היא אכן טיפולית, קביעת תקופת אשפוז מרבית נועדה לשמור על זכות החולה לחירות וקשורה בטבורה לתכליות ההליך הפלילי. בחוקקו את תיקון מס' 8, המחוקק ביקש להגביל את חירותו של חולה נפש שביצע עבירה חמורה לתקופה ארוכה יותר מזו שביצע עבירה קלה, במנותק משיקולים טיפוליים. אי לכך, מתחייבת הקבלה בין המסגרת העונשית לבין משכו של צו האשפוז, ומתיקון מס' 8 נובע כי היחס שבין חומרת העבירה לתקופת האשפוז המרבית חייב להישמר. גם אם קביעת תקופת האשפוז המרבית נעשית באופן טכני, בהתאם לעונש הקבוע בצידה של העבירה, אין משמעות הדבר שאין להתחשב במדרג חומרת העבירה.

עוד טענה הסניגוריה, בין היתר, כי בית המשפט כרך בפסק דינו יחד ובאופן מוטעה את המושגים "אשמה" ו"חומרה"; כי בעוד שסוגית ה"אשם" אינה רלוונטית לשאלה שבה עסקינן, "חומרת העבירה" כפי שמשתקפת מהעונש שנקבע לצד העבירה היא שבמוקד; כי לא ניתן לחלוק על הקשר ההדוק שבין חומרת העבירה לבין משך תקופת האשפוז המרבית; כי בית המשפט שגה בכך שסבר כי מטרת המחוקק בקביעת תקופת אשפוז מרבית של 25 שנים הייתה להיטיב עם נאשמים-חולי נפש המואשמים בעבירת רצח בנוסחה הישן ולקצר את תקופת המאסר מ-30 ל-25 שנים; וכי למעשה, ההפך הוא הנכון, ובחירתו זו של המחוקק מעידה דווקא על רצון לקבוע תקופת אשפוז מרבית ארוכה יותר עבור העבירה היחידה בספר החוקים שלצידה נקבע עונש מאסר עולם חובה.

14.נטען כי הפרשנות המוצעת בפסק הדין עומדת בניגוד לתכליות תיקון מס' 8 לחוק, בכך שהיא מביאה לפגיעה בלתי מידתית בזכויות הנאשם ומאיינת את הקשר שבין חומרת העבירה לבין תקופת האשפוז המרבית. עוד לטענת הסניגוריה, גם לאחר הרפורמה בעבירות ההמתה, נותרה עבירה אחת בלבד שבצידה עונש מאסר עולם חובה – עבירת הרצח בנסיבות מחמירות – כך שתקופת האשפוז המרבית שניתן לקבוע בגין עבירת הרצח הבסיסית הפחותה בחומרתה ובעונש הקבוע בצידה, צריכה להיגזר מתקופת האשפוז בגין רצח בנסיבות מחמירות ולהיות קצרה יותר. הפרשנות המוצעת בפסק הדין עומדת לפיכך גם בניגוד לתכלית הרפורמה בעבירות ההמתה, בכך שהיא לא מתחשבת במדרג חומרת העבירות; היא מטשטשת את ההבחנה בין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות; ונוגדת את הכוונה לייצר שקילות בין עבירת הרצח עובר לרפורמה לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות. מכאן המסקנה המתבקשת על ידי הסניגוריה, כי יש לייחד את תקופת האשפוז המרבית של 25 שנים לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות, ולהעמיד את תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית על תקופת האשפוז הזהה לעבירות אחרות שלצידן עונש מאסר עולם שאינו חובה – קרי 20 שנים.

15.עוד נטען כי בניגוד לאמור בפסק הדין, כלל הפרשנות המקלה בפלילים מחיל עצמו גם על סוגיות דיוניות, לרבות במתן פרשנות להוראות חוק המנחות את בית המשפט בענייני ענישה, ולרבות במתן פרשנות להוראות חוק שלא מוגדרות כענישה, אך עניינן בשלילת הזכות לחירות כבענייננו. נטען כי הפרשנות המוצעת על ידי הסניגוריה הציבורית היא פרשנות סבירה מבחינה לשונית ומגשימה את תכלית החוק, ובהתאם לכלל הפרשנות המקלה יש לקבל את עמדתה ולקבוע כי תקופת האשפוז המרבית בעבירת הרצח הבסיסית תעמוד על 20 שנים.

16.עמדת המדינה, בתמצית, היא כי לא מתקיימות אמות המידה המחמירות המצדיקות לקיים בפסק הדין דיון נוסף. עסקינן בפרשנות הוראות חוק העונשין וחוק טיפול בחולי נפש בהתאם ללשונן ותכליתן; אין מדובר בהלכה מוקשית או כזו הסותרת הלכה קודמת; עיקר טענות המבקש נוגעות לשגיאות שנפלו לשיטתו בדרך הילוכו ומסקנתו הפרשנית של בית המשפט; מדובר בטענות ערעוריות במהותן; ואלו אינן מצדיקות קיומו של הליך חריג ונדיר כדיון הנוסף.

לשיטת המדינה, ההלכה החדשה שנקבעה נובעת מהלכות קודמות בתחום ומבוססת על עקרונות יסוד לפיהם האשפוז אינו עונש אלא נועד להעניק טיפול לנאשם חולה נפש ולהגן על הציבור מפניו. לנוכח עקרונות אלה, שיקולי ענישה, אחריות ואשם אינם רלוונטיים לפרשנות חוק טיפול בחולי נפש בהקשר של אשפוז כפוי. עקרונות אלו עמדו גם בבסיס פסק הדין בעניין פלוני הנזכר לעיל, אשר בקשה לקיים בו דיון נוסף נדחתה (דנ"פ פלוני). מכאן שאין לקיים דיון נוסף גם במקרה שלפנינו, בבחינת קל וחומר. נטען כי ההבחנה שעורך המבקש בין שאלת האשמה ושאלת חומרת העבירה היא מלאכותית, וכי מדרג חומרת עבירות ההמתה הוא למעשה מדרג מבוסס אשם. עוד נטען כי במישור המעשי, הדיון נסב על תקופת האשפוז המרבית שבה ניתן לאשפז נאשם חולה נפש שהיא שונה מתקופת אשפוזו בפועל, כך שאין מדובר בהלכה שהשלכותיה קשות או שמדובר בסוגיה שמפאת חשיבותה יש לקיים בה דיון נוסף.

17.הסניגוריה הציבורית ביקשה להגיב לתגובת המדינה, ובין היתר טענה כי הצטברות השגיאות בפסק הדין והיותו סותר את לשון החוק ותכליתו הם שהופכים את ההלכה שנקבעה לקשה, באופן המצדיק קיומו של דיון נוסף; כי פסק הדין בעניין פלוני וההחלטה בדנ"פ פלוני עסקו בחריג המאפשר לקבוע תקופת אשפוז מרבית קצרה מתקופת המאסר, תוך בחינת מעשה עבירה קונקרטי, ואין בו כדי להכריע בסוגיה מושא הדיון כאן; וכי למרות השוני הקיים בין תקופת אשפוז מרבית לבין תקופת אשפוז בפועל, המחוקק הקדיש שני תיקוני חקיקה לעניין תקופת האשפוז המרבית ויש בהם כדי ללמד על החשיבות הרבה שייחס לזכות החירות של הנאשם חולה הנפש, כמו גם על החשיבות שבהלכה שנקבעה בפסק הדין.

דיון והכרעה

18.סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 קובע כי בקשה לקיים דיון נוסף תתקבל מקום שבו נפסקה הלכה העומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של ההלכה יש מקום לקיים בה דיון נוסף.

אין חולק כי בפסק הדין מושא הבקשה נדרש בית המשפט, לראשונה, לקבוע מהי תקופת האשפוז המרבית אותה יישא נאשם חולה נפש בגין אישומו בעבירת הרצח הבסיסית. שאלה פרשנית זו התעוררה כאמור לנוכח תחולת הרפורמה בעבירות ההמתה, בגדרה נחקקה עבירת הרצח הבסיסית שלצידה עונש מאסר עולם כעונש מרבי; והוראות חוק טיפול בחולי נפש, שכאמור בפסק הדין, "לא היה ערוך ומזומן לעבירה זו". מורכבות הסוגיה עולה מפסק הדין, בין היתר לנוכח הקושי הלשוני העולה מכל אחת מהפרשנויות המוצעות. ואולם, בית המשפט הגיע למסקנה כי על פי בחינה תכליתית של הדברים יש להעמיד את תקופת האשפוז המרבית בעבירה זו על 25 שנים.

אכן, מדובר בהלכה חדשה בסוגיה שאינה פשוטה, אך לנוכח חריגותו וייחודו של הליך הדיון הנוסף, לא די בכך כדי להיעתר לבקשה (דנ"פ 5189/05 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.4.2006); דנ"פ 8227/21 שחם נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (16.1.2022)). לנוכח מכלול הטעמים שיפורטו להלן, באתי לכלל מסקנה כי התנאים לקיום דיון נוסף אינם מתקיימים במקרה הנדון.

19.המבקש, באמצעות הסניגוריה הציבורית, טוען כי קשיותה של ההלכה מתעוררת הן ברובד הלשוני והן ברובד התכליתי. כאמור, אף לשיטתה של הסניגוריה הציבורית עצמה, קיים קושי לשוני בכל אחת מהפרשנויות האפשריות לסוגיה, כך שהפתרון לשאלה שהתעוררה חייב להיעשות בדרך של פרשנות תכליתית. אשר להשגות הסניגוריה בדבר המהלך הפרשני שננקט בפסק הדין, ניתן להבין את עמדת המדינה כי מדובר בטענות ערעוריות באופיין, והרי אין מקומן של אלה בדיון נוסף (דנ"א 1380/17 ורדניקוב נ' אלוביץ, פסקה 14 (30.8.2017); דנ"פ 6981/23 בר יוסף נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (15.11.2023)). כפי שנפסק, הדיון הנוסף אינו בבחינת ערעור נוסף, אלא שמור למקרים שבהם נפסקה הלכה חדשה שיש בה חשיבות או קושי משמעותיים במיוחד (דנ"א 2485/95 אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (4.75.1995) (להלן: עניין אפרופים); דנ"א 6300/14 דאבל קיי מוצרי דלק (1996) בע"מ נ' גזפרום טרנסגז אוכטה בע"מ, פסקה 9 (25.11.2014); דנ"פ 7229/16 בן יצחק נ' מדינת ישראל, פסקה 27 )3.1.2017); דנ"א 2382/17 פלוני נ' פלוני, פסקה 20 )3.4.2017)). "[...] חלק גדול מן השאלות המובאות בפני בית משפט זה הן ראשוניות, חשובות או קשות ויש בהן מן החידוש. אולם, בשל עיקרון סופיות הדיון הכלל הבסיסי הוא כי ההלכה נקבעת בהרכב של שלושה או בהרכב מורחב הדן ומכריע בהליך לכתחילה, וחידוש הלכתי כשלעצמו אין בו כדי להצדיק בכל מקרה ומקרה קיומו של דיון נוסף" (דנ"פ 864/12 קצב נ' מדינת ישראל, פסקה 5 (13.5.2012) (להלן: עניין קצב), וראו גם דנ"א 3455/05 עטיה נ' שחר, פסקה 6 (11.10.2005); דנ"פ 3080/14 חורי נ' מדינת ישראל, פסקה 26 (19.11.2014); עניין אפרופים, פסקה 5).

כך גם כשעסקינן בפרשנות של דבר חקיקה, ו"פרשנות חדשה של חוק, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק דיון נוסף" (דנ"א 6149/12 Dexia Credit Local נ' שפירא, פסקה 13 (3.1.2013) (להלן: עניין שפירא); דנ"פ 5583/21 דברה נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (10.1.2022); דנ"פ פלוני, פסקה 16).

20.טענת הסניגוריה היא כי הצטברותן של מספר שגיאות בפסק הדין והיותו סותר את לשון החוק, תכליותיו ותכליות הרפורמה בעבירות ההמתה, הם שהופכים את ההלכה שנקבעה לקשה באופן המצדיק לקיים בה דיון נוסף.

כאמור, בפסק הדין נקבע כי תקופת האשפוז המרבית בעבירת הרצח הבסיסית תהא כתקופת המאסר המרבית בעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – 25 שנים. ההנמקה הראשונית והמרכזית שהובאה בפסק הדין כתמיכה לקביעה זו הייתה, כי לנוכח הכלל הגורף אשר משווה בין תקופת האשפוז המרבית לתקופת המאסר המרבית – אין להבחין, בהקשר שבו עסקינן, בין עבירת הרצח הבסיסית שלצידה עונש מאסר עולם שאינו חובה (קרי, נתון לשיקול דעת בית המשפט) לבין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות שדינה עונש מאסר עולם חובה (כמתחייב מהוראות החוק). "בין כך ובין כך, תקופת המאסר המרבית זהה ומשאחר שזהו הפרמטר המנחה את קביעת תקופת האשפוז המרבית אזי בהקשר נקודתי זה אין בין עבירת הרצח הבסיסית לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות – כהוא זה" (פסקה 21, הדגשות הוספו – י"ע).

כך, נקבע בפסק הדין, כי לנוכח הכלל הגורף והוראת סעיף 311א לחוק העונשין, יש להשוות את תקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית לתקופת המאסר המרבית בגין העבירה, ולהעמידה על 30 שנים לכל הפחות; אך לנוכח הגבול העליון שמציב סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש – נתחמת תקופת האשפוז המרבית ל-25 שנים, תקופת האשפוז בגין עבירה אשר העונש בצידה הוא מאסר עולם חובה.

21.צודקת הסניגוריה הציבורית בטענתה כי במועד יצירת הכלל הגורף הגוזר את תקופת האשפוז מתקופת המאסר המרבית, לא היה קיים סעיף 311א בחוק העונשין (שנוסף במועד מאוחר במסגרת הרפורמה בעבירות ההמתה), לפיו עונש מאסר עולם שאינו חובה "שקול" לעד 30 שנות מאסר. על רקע זה טענה הסניגוריה, כי במועד חקיקת תיקון מס' 8 לחוק טיפול בחולי נפש, ראה המחוקק לנגד עיניו את סעיף 41 לחוק העונשין לפיו עונש מאסר עולם שאינו חובה שקול ל-20 שנות מאסר בלבד, כך שבהעמידו את תקופת האשפוז בעבירה שדינה מאסר עולם חובה על 25 שנה, המחוקק לא ביקש להיטיב עם נאשמים חולי נפש ולקצר את תקופת אשפוזם, כפי שסבר בית המשפט. ואולם, עולה מפסק הדין מושא הבקשה, כי מסקנתו של בית המשפט לפיה במועד תיקון מס' 8 כוונתו המקורית של המחוקק היתה לפסוע בדרכו של "הכלל הגורף" ולקבוע את תקופת האשפוז המרבית על 30 שנים – התבססה על הצעת החוק לתיקון מס' 8 (פסקאות 6 ו-21), ואשר קבעה בנוסחה המקורי תקופת אשפוז מרבית בת 30 שנים, בהיקש מהתקופה המינימלית להמלצה על קציבת עונש בהתאם לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (ראו בדברי ההסבר להצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 8), התשע"ב-2012 ה"ח 668, 669 (להלן: דברי ההסבר לתיקון מס' 8)).

מכל מקום, כיום, סעיף 311א בחוק העונשין קובע כי בעבירת המתה שדינה מאסר עולם שאינו חובה, רשאי בית המשפט להטיל מאסר עולם לתקופה בלתי קצובה או מאסר לתקופה שלא תעלה על 30 שנים. על רקע זה הסיק בית המשפט כי כיום, אלמלא ההגבלה המשתמעת מסעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק, תקופת האשפוז המרבית היתה עומדת על 30 שנים.

22.הסניגוריה טענה כי פסק הדין כרך באופן שגוי בין תכלית האשפוז הכפוי שעיקרה טיפולית; לבין תכלית קביעת תקופת האשפוז המרבית, שהיא מניעת פגיעה בלתי מידתית בחירותו של נאשם חולה נפש, תכלית המהווה חלק בלתי נפרד מתכליות הדין הפלילי.

היבטים אלו שבחוק טיפול בחולי נפש נדונו בעבר אגב תיקון מס' 8 לחוק ותיקון מס' 9 לחוק, המהווה המשך ישיר של תיקון מס' 8, ובמסגרתו הובהר כי תקופת האשפוז המרבית תקבע "בהתאם לעונש המרבי הקבוע לצד העבירה, בלא מתן שיקול דעת לבית המשפט" (דברי ההסבר להצעת חוק טיפול בחולי נפש (תיקון מס' 4) (תקופת אשפוז או טיפול מרבית), התשע"ו-2016 ה"ח 580 (להלן: דברי ההסבר לתיקון מס' 9) (הדגשה הוספה – י"ע)). בע"פ 3083/17 פלוני נ' מדינת ישראל (14.8.2018), נדחו טענות לעניין חוקתיות תיקון מס' 9, ובית המשפט שם עמד על כך שלפי הצעת החוק, האשפוז הכפוי אינו בגדר עונש, כך ש"אין כל רלוונטיות לעונש הקונקרטי שהיה נגזר על הנאשם, לוּ היה כשיר לעמוד לדין או שפוי בדעתו בשעת המעשה"; ובין היתר נקבע כי "תכליתו העיקרית של התיקון היא למנוע מצב של חוסר ודאות לגבי משך תקופת האשפוז, בנסיבות שבהן אין לבית המשפט כל בסיס עובדתי, רפואי או אחר, כדי לקבוע מהי תקופת האשפוז הנדרשת לחולה נפש, שכן אין לדעת מראש אימתי הוא יחדל להיות מסוכן לעצמו ולזולתו. המטרה הנוספת היא למנוע התדיינויות מיותרות לעניין התקופה המרבית, ולהימנע מקיום הליך של מעין 'טיעונים לעונש", שאינו ממין העניין" (פסקאות 26-25 לפסק הדין, הדגשות הוספו).

דברים דומים, הן לעניין תכלית האשפוז הן לעניין תקופת האשפוז, נאמרו בפסק הדין מושא הבקשה (למשל בפסקה 4), גם אם לא נערכה הבחנה ברורה ומפורשת בין המושגים. על רקע זה יש לקרוא את קביעותיו של בית המשפט בפסק הדין מושא הבקשה, לפיהן תקופת האשפוז המרבית נקבעת ככלל באופן "טכני וגורף"; כי "אין להתחשב במדרג האשמה בקביעת תקופת האשפוז המרבית" וכי עקרון האשמה נדחק לאחור בקביעת תקופת אשפוז המרבית וביחס לתכלית האשפוז הכפוי" (הדגשות הוספו – י"ע). במובן זה, אין בקביעות אלה משום חידוש פסיקתי.

23.למעשה, לוז טענתה של הסניגוריה הציבורית הוא כי יש להבחין בין "אשמה" ל"חומרה", וכי לשיקולים הנוגעים לחומרת העבירה לא ניתן משקל בפסק הדין. בשים לב לכך שהעונש המרבי הקבוע בצידה של העבירה מגלם בתוכו את מידת הפגיעה בערך החברתי המוגן ומעיד על חומרתה, טענה הסניגוריה כי יש לקבוע את תקופת האשפוז המרבית לפי חומרת העבירות ולהבחין בין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות לעבירת הרצח הבסיסית.

הגיונם של הדברים בצידם, ומההסדר שקבע המחוקק אכן עולה הקשר שבין חומרת העבירה למשך תקופת האשפוז המרבית. ואולם, לא על אלה הושם הדגש בפסק הדין. את מסקנתו הפרשנית שב והשית בית המשפט על כך שתקופת המאסר המרבית בגין עבירת הרצח בנסיבות מחמירות ובגין עבירת הרצח הבסיסית היא זהה, כך שראוי שתהיה זהות גם בין תקופת האשפוז המרבית בגין שתי העבירות (פסקאות 28-27 לפסק הדין). מדרג החומרה (והאשמה) שנקבע במסגרת הרפורמה לעבירות ההמתה (ועל כך ראו ע"פ 3223/21 מדינת ישראל נ' שפק, פסקה 8 (2.3.2022)), מהווה גם הוא נקודת מוצא של פסק הדין. פסק הדין מושא הבקשה אינו סותר פסיקה קודמת של בית משפט זה או עקרונות יסוד הרלוונטיים לסוגיה, ודחיית הבקשה לדיון הנוסף בעניין פלוני הנסב על סוגיה משיקה – הגם ששונה – מחזקת מסקנה זו. גם אם ניתן היה להגיע לפרשנות בה צידדה הסניגוריה, בסופו של יום, בית המשפט ביכר את הפרשנות שבה צידדה המדינה, ובנסיבות העניין לא מצאתי כי טענות המבקש מצדיקות קיום דיון נוסף בנוגע לה.

אציין כי אפילו פסק הדין ברע"פ 2675/13 מדינת ישראל נ' וחנון (3.2.2015), שהביא לחידוש מרעיש ולפיו נאשם שמתקיים לגביו סייג אי השפיות הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין – יזוכה, חלף הכרזתו כמי שאינו בר-עונשין, לא זכה לדיון נוסף (דנ"פ 1237/15 מדינת ישראל נ' וחנון (5.7.2015) (להלן: דנ"פ וחנון)).

24.בפסק הדין צוין כי קיים ספק אם יש מקום להחיל במקרה דנן את כלל הפרשנות המקלה בפלילים (סעיף 34כא לחוק העונשין), שכן סעיף 15 לחוק טיפול בחולי נפש "אינו מגביל באופן עצמאי את הפרט מלפעול", וכי כלל הפרשנות המקלה לא חל "במלוא עוזו" על הוראות שעניינן בפרוצדורה ואכיפת החוק ועל נורמות המופנות כלפי בית המשפט. הסנגוריה טענה כי בכך נפלה שגגה בפסק הדין, וכי יש להחיל את כלל הפרשנות המקלה בפלילים גם על הסוגיה של תקופת האשפוז המרבית. טענה זו, שלפיה יש להחיל את כלל הפרשנות המקלה גם על "כללים שעניינם פרוצדורה ואכיפת החוק" כלשונו של בית המשפט, אינה לחלוטין נטולת טעם (להחלת כלל הפרשנות המקלה בענייני הסגרה והתיישנות ראו בג"ץ 8029/21 בן ארי נ' השר לביטחון פנים, פסקה 9 לפסק דיני, שם נותרה דעתי במיעוט (30.5.2022)). מה עוד, שפער פוטנציאלי של חמש שנות אשפוז כפוי אל מול חמש שנות חירות אינו עניין פרוצדוראלי גרידא. כך או כך, החשוב לענייננו, שבסופו של יום בית המשפט המשיך וקבע כי גם אילו היה מיושם כלל הפרשנות המקלה, לא היה בכך כדי להוביל למסקנה שתקופת האשפוז המרבית בגין עבירת הרצח הבסיסית תעמוד על 20 שנים. מכאן, ששאלת תחולתו של כלל הפרשנות המקלה לא נדרשה לבית המשפט לצורך הכרעה בערעור, וממילא לא נקבעה לעניין זה הלכה חדשה שמצדיקה להורות על קיומו של דיון נוסף.

25.על כל אלה יש להוסיף, כפי שאף הודגש בפסק הדין, כי עסקינן בתקופת האשפוז המרבית אותה עשוי נאשם חולה נפש לרצות (להבדיל מתקופת האשפוז בפועל) ובשאלה אם זו תסתיים בחלוף 20 או 25 שנים. משמעות הדבר, שנפקותה של ההלכה היא באותם מקרים שבהם יש צורך באשפוז של נאשם חולה נפש מעל ל-20 שנים. אין להקל ראש בהשלכות הדבר על נאשמים, וצודקת הסניגוריה בטענתה כי הידרשות המחוקק לנושא זה בתיקונים שנעשו לחוק טיפול בחולי נפש מעידה על חשיבותם. לצד זאת, כעולה מהדיונים שעסקו בתיקון לחוק, "ברוב המקרים התקופה המרבית לא תהיה התקופה שבה יהיה הנאשם מאושפז או תחת צו לטיפול מרפאתי בפועל, אלא הוא ישוחרר לפני תום תקופה זו" (דברי ההסבר לתיקון מס' 9, עמ' 580, וראו את דברי נציגת משרד המשפטים בדיונים בוועדה, המצוטטים בפסקה 20 לעניין פלוני, ולפיהם בפועל תקופות האשפוז קצרות ועומדות על מספר חודשים בודדים בלבד). השלכות רוחביות עתידיות של המקרה, או היקפן המצומצם, עשויות להיות שיקול בהחלטה על קיום דיון נוסף, באשר זה "לא נועד לפתרון שאלות תיאורטיות שהכרעה בהן לא תשפיע על זכויות בעלי הדין" (דנ"פ וחנון, פסקה 18; דנ"פ 7487/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (13.4.2021); וראו והשוו לדנג"ץ 1403/13 פלונית נ' משרד הבריאות, פסקה 4 (9.6.2013); עניין שפירא, פסקה 13).

26.ולבסוף, פסק הדין בענייננו ניתן פה אחד, וגם עניין זה תומך במסקנה כי אין מקום לעריכת דיון נוסף, הגם שאין מדובר בשיקול מכריע (דנ"א 2393/12 מדינת ישראל נ' מולהי, פסקה 9 (22.4.2012); דנ"פ 7541/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (20.2.2019); עניין פלוני, פסקה 18).

27.בטרם סיום, אשוב ואזכיר כי המחלוקת הפרשנית שבה עסקינן התעוררה לאחר חקיקת הרפורמה בעבירות ההמתה, במסגרתה נוספו עבירת הרצח הבסיסית וסעיף 311א לחוק העונשין, מבלי שניתנה הדעת ל"התנגשות" שנוצרה עם סעיף 15(ד1)(2)(ג) לחוק טיפול בחולי נפש. אצטרף אפוא לקריאה בפסק הדין כי מוטב שהסוגיה תלובן על ידי המחוקק ותבוצענה ההשלמות הנדרשות ליצירת הסדר חקיקה שלם ואחיד.

28.לנוכח כל האמור, ובנסיבות העניין, לא מצאתי כי טענות המבקש מצדיקות קיום דיון נוסף בפסק הדין. על כן, הבקשה נדחית.