ע"א 10171/07 אמיל דהן נ. יצחק סאיג

לפניי בקשה מטעם המשיבים להורות על משיכת סיכומי המערערים והגשת סיכומים מתוקנים.

1.

בערעור קובלים המערערים על סכום הפיצויים שנפסק למשיבים בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. לאחר שהוגש הערעור הגישו המערערים (ביום 29.1.2009) בקשה להבאת ראיות נוספות בערעור, בה התבקש בית המשפט לקבל כראיה נוספת פרוטוקול של המוסד ל ביטוח לאומי מיום 22.9.2008 בעניינו של משיב 1. המשיבים הודיעו (ביום 9.2.2009) על התנגדותם להבאת הראיה הנוספת. בהחלטתי (מיום 11.2.2009) נקבע כי הבקשה להוספת ראיה תובא לפני ההרכב שידון בערעור גופו. ביני לביני הגישו המערערים (ביום 15.1.2009) סיכומים בכתב, בהם קיימת התייחסות לתוכנה של הראייה הנוספת, אותה ביקשו להביא לפני שופטי הערעור. הסיכומים כוללים ציטוטים מתוך הראייה הנוספת וטענות המבוססות על תוכנם של הציטוטים (סעיפים 36 ו-43 לסיכומים).

2.

בבקשה לפניי מבקשים המשיבים להורות על משיכת סיכומיהם של המערערים והגשת סיכומים מתוקנים בלא התייחסות לראייה הנוספת. נטען בה כי הדבר מנוגד להנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92. המשיבים, כך נטען, עשו דין לעצמם בצרפם את הראיה לבקשה להגשת ראיות ובהתייחסותם לראיה בסיכומים. בכך הם מנסים, על פי הנטען, להשפיע בדרך לא ראויה על שיקול דעתו של בית המשפט. המערערים טוענים בתגובה כי הנחיות נשיא בית המשפט העליון לא חלות על בעלי הדין. הן מהוות הוראות נוהל בלבד לעבודת המזכירות של בית המשפט. לטענת המערערים, ההנחיות אינן באות במקום תקנות סדר הדין האזרחי ואינן יוצרות נורמה משפטית המחייבת את בעלי הדין, כל עוד לא הועברו לצדדים בהחלטה מחייבת. המערערים מוסיפים וטוענים כי מכוח הנחיות הנשיא יכול השופט הדן בתיק להימנע מלקרוא את ההתייחסות הקיימת בסיכומים לראיה הנוספת, ואם קרא – יכול הוא להימנע מלהתייחס אליה כל עוד לא הותרה הגשתה. ואולם, לשיטת המערערים לא ניתן להורות להם לתקן את הסיכומים ולהגישם מחדש. המשיבים, בתשובה לתגובת המערערים, טוענים כי השארת סיכומים במתכונתם הנוכחית מנוגדת לרציונל שבבסיס הנחיית הנשיא. כן נטען כי השבת סיכומים לשם תיקונם לא תפגע בהליך השיפוטי ובזכויות המערערים, להם תעמוד הזכות להשלים את הסיכומים היה ותתקבל הבקשה להגשת ראיה נוספת בערעור.

3.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שבתיק נחה דעתי כי יש לקבל את בקשת המשיבים. על פי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן – התקנות ), במסגרת הדיון בערעור בעל דין אינו יכול להציג ראיות חדשות ואינו יכול להסתמך על ראיות חדשות שלא היו בפני הערכאה הדיונית, אלא אם כן התיר לו זאת בית משפט של ערעור. כלל זה מושתת על תקנות 437 ו-457 לתקנות ועל ההלכה הפסוקה בעניינן. על פי תקנה 437 לתקנות, מערער המבקש להסתמך בשעת הדיון בערעור על מסמכים שהוצגו לפני בית המשפט בערכאות הקודמות, יגישם לבית המשפט. מן האמור עולה כי כאשר מערער (או משיב) מבקש להסתמך על מסמכים הבאים להוכיח עניין שבעובדה, ככל שעסקינן במסמכים שהתקבלו כדין כראיה בערכאה הדיונית, עליו לצרפם לתיק המוצגים. ומה באשר למסמכים שכלל לא התקבלו כדין כראיה בערכאה הדיונית? ברי כי לא ניתן להגישם לבית המשפט במסגרת תיק המוצגים. קל וחומר שלא ניתן להסתמך עליהם בשעת הדיון בערעור ולא ניתן לצטטם בסיכומים בכתב. כידוע, סיכומים בכתב אינם דרך נאותה להביא ראיות לפני בית המשפט, אלא חייבים הם להצטמצם להרצת טענותיו של בעל דין, שאלמלא הוראת בית המשפט לסכם בכתב, היה מרצה אותן בעל פה (ראו, יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 513 (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, התשנ"ה-1995).

4.

תקנה 457 לתקנות מוסיפה וקובעת כי בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור. אם בעלי הדין אינם רשאים להביא ראיות נוספות, ממילא הם אינם רשאים להסתמך עליהם בטיעוניהם. אמנם, על פי תקנה 457 רשאי בית משפט שלערעור להתיר הבאת ראיות נוספת, אם הוא סבור שכדי לאפשר לו מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, דרושה הצגת מסמך או חקירת עד. אך ברור מאופן ניסוחה של תקנה 457 כי ללא החלטה שיפוטית המתירה הבאת ראיות נוספות, אין להביאן לפני בית המשפט או להסתמך עליהן. עקרון זה אף מצא ביטוי בהלכה הפסוקה (ראו, למשל, ע"א 19/82 וקסמן נגד גונן , פ"ד ל"ח(1) 553 (1984)). יש לזכור בהקשר זה כי בעלי הדין אינם רשאים להביא לפני בית המשפט שלערעור ראיות חדשות כדרך השגרה, ורק במקרים יוצאים מן הכלל מתיר בית המשפט הבאת ראיה נוספת (ראו, ע"א 488/83 צנעני נ' אגמון , פ"ד לח(4) 141, 147 (1984)). מכל מקום, צירוף ראיות חדשות לסיכומים בכתב, אשר לא הובאו לפני הערכאה הראשונה ומבלי שבית המשפט של הערעור התיר הבאתן, נוגד את הוראת תקנה 457 (ראו, ע"א 226/87 זועבי נ' ניקולא , פ"ד מג(1) 714 (1989)). קל וחומר ש"הגנבת" ראיות חדשות לתיק בדרך של הבאת ציטוטים בסיכומים בכתב נוגדת את הוראות הדין. יצוין כי הנחיית נשיא בית המשפט העליון 1/92 מבוססת על הוראות הדין הנזכרות. ההנחייה אינה יוצרת סדרי דין יש מאין, אלא מבהירה את הנוהלים של הגשת ראיות חדשות, בהתאם לעקרונות שמתוות התקנות.

5.

יישומן של הוראות הדין בנסיבות המקרה דנן מוביל למסקנה כי יש לקבל את בקשת המשיבים ולהורות על מחיקתם של סעיפים 36 ו-43 לסיכומי המערערים. אין חולק כי פרוטוקול המוסד ל ביטוח לאומי , ממנו מצטטים המערערים בכתב הסיכומים, לא הוגש כראיה לערכאה הדיונית. אף אין מחלוקת כי ערכאת הערעור טרם התירה הגשתו כראיה נוספת בערעור. מכאן שהמערערים לא היו רשאים להסתמך על המסמך בהרצת טענותיהם בסיכומים בכתב. יש למחוק איפוא מן הסיכומים כל התייחסות למסמך שטרם הותר להביאו כראיה.

6.

סיכומו של דבר, על המערערים להגיש סיכומים מתוקנים, שלא יכללו התייחסות כלשהי לפרוטוקול המוסד לביטוח לאומי. נוכח המועד בו קבוע הערעור להשלמת טיעון על-פה, יוגשו הסיכומים המתוקנים עד ליום 5.4.2009. המשיבים יגישו את סיכומיהם עד ליום 10.5.2009. המערערים, הם המשיבים שכנגד, יגישו סיכום טענותיהם בערעור שכנגד עד ליום 24.5.2009 ובתוך אותה תקופה יגישו סיכומי תשובה בערעור. הסיכומים יוגשו במתכונת צו הסיכומים מיום 19.11.2008. ההחלטה תומצא לבעלי הדין ללא דיחוי באמצעות הפקסימיליה. המערערים ישלמו למשיבים שכר טרחת עורך דין בגין בקשה זו בסך 2,000 ₪.