ע"א 1178/98 מיכל חולון בע"מ נ. הבנק הבנלאומי הראשון בע"מ

בפני בקשה לדחיית הערעור על הסף מהטעם שהוגש לאחר חלוף המועד להגשתו.

המערערת, המשיבה בבקשה (להלן: המערערת), הגישה לבית משפט זה ביום 19.2.98 ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 5.1.98, וכרכה בו ערעור על מספר החלטות ביניים של בית המשפט קמא ביניהן, החלטת ביניים מיום 1.9.96.

הבנק המבקש, המשיב בערעור (להלן: המבקש) טוען, כי החלטת בית המשפט המחוזי מיום 1.9.96 אינה אלא פסק דין חלקי, ומאחר שהערעור הוגש אך ביום 19.2.98, זמן רב לאחר מתן פסק הדין החלקי, יש להורות על דחייתו על הסף. בקשת המבקש מסתמכת על הטענה, כי המועד להגשת ערעור על פסק דין חלקי הוא ארבעים וחמישה יום ממתן פסק הדין החלקי, וכי לא ניתן לרפא את הפגם הנובע מן האיחור על ידי צירוף הערעור על פסק הדין החלקי מיום 1.9.96, לערעור על פסק הדין הסופי שניתן ביום 5.1.98.

במה דברים אמורים?

ביום 1.11.1982 רכשה המערערת נכס מקרקעין. חלק מהתשלום עבור הנכס חפצה המערערת לשלם באמצעות מימון בנקאי כנגד משכון הנכס. לשם מטרה זו פנתה המערערת למבקש לקבלת הלוואה למימון התשלום השני עבור הנכס.

ביום 27.11.1989 הגישה המערערת בתביעה נשוא הליכים אלה נגד המבקש לתשלום חוב אשר לטענת המערערת הגיע לה מהמבקש בשל חיובים שונים בהם חוייבה במהלך ניהול חשבונותיה על ידי המבקש, ואשר כללו, לטענתה, חיוב בריביות שלא כדין.

בסעיף 24 לכתב התביעה נאמר:

"לאור העובדה, כי קיימות מספר אלטרנטיבות לחישוב המגיע לתובעת מהנתבעת מתבקש כב' ביהמ"ש בשלב הראשון, לקבוע את העקרונות כיצד יש לערוך את החישובים בחשבון התובעת הן בחח"ד והן בהלוואה".

ביום 1.9.96 ניתנה על ידי בית המשפט המחוזי החלטה אשר הוכתרה בכותרת "פסק-דין", ובה דן בית המשפט בטענות השונות שהועלו על ידי המערערת בכתב התביעה, לאור טענות ההגנה של הנתבע והראיות שהובאו בפניו.

בסיום החלטתו נאמר:

"לאור כל האמור לעיל התביעה נדחית למעט בעניין ריבית הפיגורים על ההלוואה הצמודה שבעניינה יש לנהוג דלהלן: ... הצדדים יערכו ביניהם את חשבון הריבית תוך חודשיים מהיום ואם יהיו חילוקי דעות ביניהם ינהגו לפי האמור בהסכם ביניהם... עם קביעת הסכום הסופי של הריבית יגישו הצדדים הודעה לבית המשפט ואז ינתן פסק דין סופי ואז אשקול גם חיוב בהוצאות...".

מאחר שהתגלעו חילוקי דיעות בין הצדדים, מינה בית המשפט בהחלטתו מיום 25.2.97 רואה חשבון בתור מומחה מטעם בית המשפט. על פי חוות הדעת שהגיש רואה החשבון, נמצאה המערערת חייבת למבקש סך של כחמישה מליון ש"ח נכון ליום 30.9.96.

ביום 5.1.98, לאחר שהוגשה לבית המשפט חוות הדעת של רואה החשבון, ולאחר שנטענו טיעוני הצדדים לעניין ההוצאות, נתן בית המשפט המחוזי פסק דין סופי. בפסק הדין נאמר:

"הודעתי בזמנו על דחיית תביעה של התובעת והוריתי על מינוי רו"ח כדי לברר מה החוב של התובעת לנתבעת...

בהתחשב באמור בהחלטת הביניים, ובהתחשב בטיעונים ששמעתי היום, התובענה נדחית...".

בבקשה שבפני טוען המבקש, כי בהחלטה מיום 1.9.96 נדחו כל העילות והסעדים שבכתב התביעה והסתיים הדיון לגביהם, למעט עילה אחת שבה נותרה אך ורק קביעה חשבונאית.

מוסיף המבקש, כי ההחלטה הוכתרה על ידי בית המשפט בכותרת "פסק דין" ללמדנו, כי גם בית המשפט קמא סבר שעסקינן בפסק דין. כמו כן, בפסק הדין שניתן ביום 5.1.98 פתח בית המשפט את פסק הדין במילים: "הודעתי בזמנו על דחיית התביעה של התובעת".

לסיכום מציין המבקש, כי דרך הערעור פתוחה למערערת אך בעניין הסעד שלגביו פסק בית המשפט קמא ביום 5.1.98.

לעניין השאלה האם מדובר בהחלטה או פסק דין חלקי הכלל הוא, כי במלאכת ההבחנה והזיהוי של "החלטה" לעומת "פסק-דין חלקי", אין להסתייע בכותרת שנתנה הערכאה הדיונית, אלא יש לבחון את תוכן הדברים לגופו של עניין [ע"א 271/81, 308 (המ' 564/81) מ. גרינהאוז

נגד צ. גרינהאוז , פ"ד לו (3) 197, 202; בש"א 2714/95, רע"א 5581/94 ימין שחר נ' סמי דוגה ואח' (לא פורסם); ח' בן נון, הערעור האזרחי (תשנ"ז1987-) עמוד 84].

לכך יש להוסיף שבפסק הדין מיום 5.1.98 התייחס בית המשפט קמא להחלטה וכינה אותה "החלטת ביניים". לפיכך, לשם סיווג ההחלטה כ"החלטת ביניים" או "פסק-דין חלקי" עלינו לפנות לבחינת תוכן הדברים.

הסעד שנתבע בכתב התביעה היה סעד כספי כולל. לטענת המערערת, ההחלטה מיום 1.9.96 היתה אך שלב ביניים לקראת מתן הסעד הסופי. עוד טוענת המערערת, כי הסעד שהתבקש בכתב התביעה היה למעשה, כי כב' בית המשפט יורה "להריץ" את חשבון המערערת אצל המבקש מחדש על פי העקרונות שייקבעו ובהתאם לכך לקבוע את היתרה הנכונה בחשבון. בכתב התביעה הוצעו מספר חלופות לדרך הנתונה בה יש ל"הריץ" את החשבון, ואילו בית המשפט קיבל את אחת החלופות ודחה את האחרות.

סמכותו של בית המשפט ליתן פסק-דין חלקי נקבעה בתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, אשר זה לשונה:

"בית משפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להוציא פסק דין באחת התביעות שבתובענה או בחלק מתביעה, וליתן את הסעד הנתבע, כולו או מקצתו, לאותה תביעה או לחלקה, או לסרב לתיתו, כל אימת שנראה לבית המשפט שאין בהמשך הדיון כדי לשנות את הממצאים לגבי העובדות המהותיות או לגבי השאלות העומדות להכרעה לענין התביעה או הסעד כאמור".

המפתח המקובל להבחנה בין פסק דין חלקי לבין החלטה אחרת נעוץ, בבחינת הסעד המבוקש מבית המשפט:

"במקרה דנא לא נתן בית המשפט כל סעד בהחלטתו הנ"ל. הסעד היחיד שאותו תבע הבנק בכתב תביעתו, היה סעד כספי, היינו חיוב בסכום כסף בצירוף ריבית, אך כל סכום לא נפסק לטובת הבנק במה שכונה "פסק דין חלקי", ובית המשפט אף לא פסק על דחיית חלק מהתביעה. ...שיש להבדיל בין מקרים, שבהם בית המשפט צריך להחליט בעניין סעדים שונים ובין מקרים, שבהם "מפוצל הדיון שלא לצורך עילה נפרדת או סעד העומד בפני עצמו - אלא שהפלוגתאות שבאו להכרעה משמשות רק מנגנון, כדי להכין את בירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה;" (ע"א 897/79 בנק לאומי לישראל בע"מ

נ' רם עבודות עפר בע"מ ואח' , פ"ד לה(1) עמ' 352, 354; וראו: ח' בן נון, הערעור האזרחי (תשנ"ז1997-), עמוד 83).

במקרה שבפנינו, כאמור, הסעד היחיד אותו תבעה המערערת היה סכום כספי כולל. סבורני, כי יהיה יותר נכון לתאר את ההחלטה במקרה דנן כך, שהיא שמשה רק שלב ביניים בדרך לבירור הסעד הסופי שיינתן בתובענה, אם יינתן. הדיון בטענותיה השונות של המערערת כנגד הבנק היה, למעשה, שלב ראשון והכרחי לצורך הקביעה, שהיא היא מהותו של ההליך שהגישה המערערת, האם חייב לה המבקש כסף, וכמה. בהחלטה מיום 1.9.96 לא נתן בית המשפט כל סעד, אף לא דחה חלק מסויים מהסעד שנתבקש בכתב התביעה.

הדבר עולה מדברי בית המשפט קמא:

"בפועל כנראה אמנם עולה ריבית הפיגורים שגבתה הנתבעת על גובה הריבית הקבועה בחוק ויש מקום בעניין זה לעריכת חשבון חדש ולהחזר כספים לתובעת ובמידה ויגיעו".

רק בעקבות הגשת חוות הדעת של המומחה אשר נערכה על פי קביעותיו של בית המשפט, למדו הצדדים, כי בהנתן אלה אין המבקש חייב למערערת כל סכום שהוא. לאור התוצאה אליה הגיע המומחה ניתן פסק הדין אשר דחה את תביעת המערערת במלואה.

כפי שצויין לעיל, עסקינן בתביעת לקוח נגד בנק, אשר בפיו טענות רבות כנגד חיובים שונים שביצע הבנק בחשבונו במהלך השנים.

לעניין טענת המבקש, כי בהחלטה דחה בית המשפט את מרבית עילות התביעה, אינני סבורה, כי ניתן במקרה דנן לראות כל אחת מטענות המערערת כ"עילת תביעה נפרדת" לצורך השאלה בה עסקינן.

ברצוני להביא את הדברים שנאמרו על ידי כב' המשנה לנשיא (כתוארה אז), השופטת בן פורת בע"א 295/82. א. יעקב ואח'

נגד עמיתור בע"מ ואח' , פ"ד לט (2) עמוד 345, 352:

"אין לשכוח שסדרי הדין נועדו לשרת את העיקר, והוא בירור הזכות המהותית לגופה. לפיכך, יש מקום לראות החלטה כפסק דין חלקי, אך ורק כאשר ברור בעליל, שהדיון אכן תם ונשלם, ולא כאשר יש להחלטה פנים לכאן ולכאן. כאשר התיק בנוגע לסכסוך הנטוש בין בעלי הדין טרם נסגר, יש להימנע עד קצה האפשר מסיווג החלטה כפסק דין חלקי, אחרת נחטיא את המטרה, והטפל - דקדוקים שבסדר דין - יהפוך לעיקר. תוצאה כזאת יש לדעתי למנוע".

סבורני כי דברים אלו יפים לנסיבות המקרה דנן, כאשר מדובר בתביעה שהתנהלה בין שני בעלי דין בלבד, אשר עניינה היה במסכת עניינים אחת שבין המערערת למבקש, והסעד הנתבע בה היה סעד כספי כולל, ואשר המשיכה להתנהל בפני בית המשפט המחוזי לאחר מתן ההחלטה שסיווגה נתון במחלוקת. הכתרת ההחלטה מיום 1.9.96 כפסק דין חלקי תחטיא, לדעתי, את המטרה, לעומת זאת, יש בסיווג שכזה כדי להביא לסרבול הדיון ולהגדלת מספר ההליכים שעל הצדדים לנקוט, בלא שהיה לכך, בענייננו, כל ערך מוסף.

לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה, כי אין לראות בהחלטה מיום 1.9.96 פסק דין חלקי. לפיכך, החלטתי לדחות את הבקשה לדחיית הערעור על הסף.

מכיוון שבקשה זו נדחתה, אינני נדרשת לבקשה להארכת המועד שהגישה המערערת. אך אציין, כי לא היה בהגשתה של בקשה זו להארכת המועד כדי להוות מניעות בפני המערערת לטעון, כי אין המדובר בפסק דין חלקי. הבקשה הוגשה בעקבות הגשת הבקשה על ידי המשיב למחיקת הערעור מחמת איחור בהגשתו. בנסיבות אלה אך צפוי כי המערערת, המבקשת לדון בערעור לגופו, תגיש בקשה להארכת המועד מפאת הזהירות.

בנסיבותיהן של בקשות אלה החלטתי שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות בגינן.