ע"א 1354/10 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. מוליתן בע"מ ( בכינוס נכסים)

1.

המערערים בהליך שבכותרת (להלן: המערערים ) הגישו ערעור ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ד"ר ע' זרנקין) בפר"ק 7061-12-09 מיום 31.1.2010 (להלן: ההחלטה השנייה ), וכן על החלטה קודמת מיום 27.1.2010 (להלן: ההחלטה הראשונה ), אשר לפי הטענה נבלעת בהחלטה השנייה. נוכח הגשתם של הליכים כפולים בגין אותן ההחלטות – ערעור ובקשת רשות ערעור- מונחת לפניי שאלת סיווג ההליך.

2.

ברקע הדברים ייאמר בקצרה כי המשיבות 1-4 (להלן: החברות ) מעסיקות עשרות עובדים המתפרנסים מעבודתם במפעל בתחום חוטי תפירה לטקסטיל. ביום 6.12.2009 מינה בית המשפט המחוזי את המערערים 2-3 ככונסי נכסים זמניים של החברות (להלן: כונסי הנכסים ) בעקבות בקשה לאכיפת שעבודים ומינוי כונסי נכסים מצד בנק דיסקונט לישראל בע"מ – המערער 1. ביום 17.12.09 נחתם ואושר הסכם להפעלת החברות על-ידי המשיבה 6 שבעל השליטה בה הוא המשיב 7 (להלן: החברה המפעילה ). בדיון שנערך ביום 13.12.2009 הורה בית המשפט המחוזי לכונסי הנכסים לפעול למכירת החברות כ"עסק חי". בהתאם לכך, פרסמו כונסי הנכסים הזמנה להציע הצעות לרכישת נכסי החברות כ"עסק חי". בסופו של יום, רק החברה המפעילה הציעה הצעה לרכישה, וזאת בתמורה לתשלום בסך 6 מליון ש"ח. כונסי הנכסים התנגדו לקבלת ההצעה בטענה כי התמורה המוצעת נמוכה. בהחלטה הראשונה מיום 27.1.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי אם החברה המפעילה תעלה הצעתה לסך של 9 מליון ש"ח תהא היא הרוכשת של החברות, וכי עליה להודיע החלטתה בעניין זה בתוך 24 שעות, ולא – כונסי הנכסים יהיו רשאים לפרסם הזמנה להציע הצעות למכירת נכסי המקרקעין והמטלטלין של החברות, כל אחת בנפרד. בהחלטה השנייה מיום 31.1.2009 קבע בית-המשפט המחוזי כי מאחר ונמצא לחברה המפעילה אשראי המאפשר לה את רכישת החברות בסכום שנקבע בהחלטה הראשונה, יש לאפשר לה לרכוש את המפעל בסך של 9 מיליון ש"ח. עוד נקבע כי מסכום הרכישה של 9 מיליון ש"ח יש לקזז סכום של 1 מיליון ש"ח שהוכרו לחברה המפעילה כהוצאות כינוס בגין תקופת הפעלתו של המפעל בתקופת הכינוס, וזאת על-פי הסכם ההפעלה שהושג בשעתו בין הצדדים. בהתאם לכך, נקבע כי על החברה המפעילה לשלם סך של 8 מיליון בלבד. בהחלטה נאמר כי "ההכרה בסכום הנ"ל כהוצאות כינוס הינו על פי הסכם ההפעלה, בכפוף לדו"ח שיוגש על ידי המפעילה, והיא תגיש דוח כאמור בתוך 30 יום מהיום". עוד צוין כי "ככל שסכום ההוצאות שיוכרו למפעילה כהוצאות כינוס, על פי הדוח שתגיש, יהיה שונה מסך 1 מיליון ש"ח, ישתנה סכום הרכישה בהתאם. סכום הרכישה, יישא מע"מ כנגד מתן חשבונית כחוק".

3.

כנגד שתי ההחלטות האמורות של בית המשפט המחוזי – ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה – הגישו המערערים ערעור (ע"א 1354/10) וכן בקשת רשות ערעור (רע"א 1358/10). בפתח בקשת רשות הערעור ציינו המערערים כי הם סבורים כי קנויה להם זכות לערער על ההחלטות האמורות שכן ההחלטה השנייה מיום 31.1.2010

"מהווה פסק דין בהיותה מסיימת ומכריעה סופית במחלוקת לגבי מכר נכסי החברות". צוין כי בקשת רשות הערעור הוגשה למען הזהירות בלבד ועל מנת לעמוד במועדים הקבועים בדין להגשת בקשת רשות ערעור.

4.

ביום 21.2.2010 נתן כב' הרשם מרזל החלטתו בה ביקש את התייחסות המשיבים לשאלת סיווגו הנכון של ההליך שבכותרת כערעור בזכות או כבקשת רשות ערעור. יוער כי ביום 8.3.2010 הגישו המערערים בקשה לעכב את ביצוע החלטותיו הנדונות של בית המשפט המחוזי בדבר מכירת נכסי החברות. עוד באותו היום ניתנה על-ידי כב' השופטת חיות החלטה לפיה המשיבים יגיבו לבקשת עיכוב הביצוע וכי ביצוע ההחלטות נשוא הערעור יעוכב עד למתן החלטה אחרת.

5.

כאמור, השאלה העומדת להכרעתי נוגעת לשאלת סיווגו המתאים של ההליך כערעור בזכות או כבקשת רשות ערעור. עמדות המשיבים בשאלה זו חלוקות. החברות (משיבות 1-4), החברה המפעילה (משיבים 6-7) והעובדים (המשיבים 8) סבורים כי המדובר בערעור ברשות. מנגד, בנק לאומי לישראל בע"מ (המשיב 5) וכן כונס הנכסים הרשמי (המשיב 9) סבורים כי המדובר בערעור בזכות. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שהובא לעיוני, באתי למסקנה כי סיווגו המתאים של ההליך הוא כערעור בזכות. אעמוד על טעמיי לכך.

6.

ההחלטות הנדונות של בית המשפט המחוזי התקבלו במסגרת הליך כינוס נכסים ופירוק חברות (כך ניתן ללמוד, בין היתר, מסיווג ההליך בבית המשפט המחוזי כפר"ק). דיני הערעור בנוגע להליך כאמור, הולכים בתלם דיני הערעור הרגילים המבחינים בין "החלטה אחרת" לבין "פסק-דין". ככלל, המבחן המקובל לעניין ההבחנה בין פסק-דין להחלטה אחרת הוא האם ההחלטה שניתנה סיימה את בירור המחלוקת שבין הצדדים שאז היא תסווג כפסק-דין. כבר נפסק כי יש לראות בהחלטות שניתנו במהלך הליך של כינוס נכסים ופירוק חברה אשר יש בהן משום "סגירה" מהבחינה המהותית של עניין הנתון במחלוקת בין הצדדים - בגדר "פסק דין" לעניין ערעור, וזאת אף אם הליכי הפירוק טרם הגיעו אל קיצם. זאת, נוכח המשכותם של הליכי הפירוק והעובדה כי ברגיל נדונות במסגרתם סוגיות רבות (ראו: רע"א 627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ , פ"ד מב(4) 393 (1989); בש"א 1205/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מ.ל.ת מבנים לתעשיה בע"מ , פס' 5 (לא פורסם, 15.4.1993); רע"א 10215/01 בלש נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסם, 23.6.2005); רע"א 4381/03 ש.כ. מאגרי אנוש בע"מ נ' ז.מ. מותגי אופנה בע"מ (לא פורסם, 14.4.2005); עוד ראו: רע"א 2700/07 חברת דואר אלכרמה לבניה ותעשיה מסחר כללי בע"מ נ' שגב (לא פורסם, 10.7.2007); רע"א 1902/08, ע"א 2280/08 ניצן ענבר ניהול פרוייקטים (1992) בע"מ נ' חירם גת חברה להנדסת בנין בע"מ

(לא פורסם, 29.4.2008); רע"א 341/09 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 18.3.2009)).

7.

במקרה דנן, החלטתו השנייה של בית המשפט המחוזי, המהווה את המשכה של ההחלטה הראשונה, "סגרה" מחלוקת מרכזית בין הצדדים בכל הנוגע למכירת החברות לחברה המפעילה תמורת 9 מיליון ש"ח (בקיזוז סכום שבירורו הסופי תלוי, כאמור, בדו"ח שעל החברה המפעילה להגיש לבית המשפט המחוזי). הדיונים בפני בית המשפט המחוזי בשאלת מכירת החברות "כעסק חי", זהות הרוכש והסכום הכולל של המכירה הגיעו, אפוא, אל סיומם. לפיכך, ההכרעה בעניינם מהווה פסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות, וזאת אף אם ההליך בכללותו טרם בא אל קצו. טענת החברות (המשיבות 4-1) לפיה הכרעת בית המשפט המחוזי ניתנה במסגרת בקשה לסעד זמני של מינוי כונסי נכסים, אינה משנה ממסקנתי האמורה בנסיבותיו הייחודיות של העניין שלפניי. זאת, בין היתר, בהתחשב בכך שביום 8.2.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי "... אין צורך לקבוע את התיק העיקרי לדיון , והליכי המכירה והמימוש יימשכו כהליכי ביניים ע"פ החלטות ביהמ"ש. אני ממנה את עו"ד אטיאס ואת עו"ד חכים ככונסי נכסים קבועים לחברות" (פס' 6 לתגובת החברות; ההדגשה שלי – ד.כ.ל). מהחלטה זו עולה כי ההכרעה מיום 31.1.2010 בעניין מכירת החברות, זהות הרוכש והסכום הכולל של המכירה סגרו את הדיון בסוגיות אלה מן הבחינה המהותית, ולפיכך יש לראות את ההכרעה בעניינן כפסק-דין שהערעור עליו הוא בזכות. לא נעלם מעיניי כי קיימות סוגיות נוספות הנוגעות לחובות ולשיעבודים אשר טרם נדונו. עם זאת, מדובר בסוגיות נפרדות מן השאלות עליהן עמדתי, ויתכן שבירורן יצריך נקיטה בהליכים נוספים כעולה מהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 8.2.2010. מכל מקום, אין בהעדר הכרעה בעניינן בשלב זה כדי לשנות מסיווג ההחלטה הנדונה של בית המשפט המחוזי כפסק-דין (ראו והשוו: רע"א 341/09 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ הנ"ל, פס' 3).

8.

בסיום הדברים יוער כי אינני רואה להכריע בטענת החברות (המשיבות 4-1) והעובדים (המשיבים 8) לפיה ההחלטה בדבר מכירת המפעל כ"עסק חי" היא חלוטה ולא ניתן להשיג עליה. טענה זו שמורה למשיבים – אם וככל שיוסיפו לעמוד עליה – במסגרת בירור הערעור לגופו, בלא שאביע כל עמדה בעניינה.

9.

אשר על כן, אני מורה על מחיקתה של הבקשה לרשות ערעור (רע"א 1358/10) מן הרישום, ללא צו להוצאות. אשר לע"א 1354/10 – החלטתי זו תתוייק בתיקי השופטים אשר יישבו בדין. התיק יובא על-ידי המזכירות באופן מיידי בפני כב' השופטת א' חיות בהמשך להחלטתה מיום 8.3.2010 בנוגע לבקשת עיכוב הביצוע.