ע"א 1269/16 מדינת ישראל נ. אגרסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ - באמצעות רו"ח

ההליכים שבכותרת - ערעור ובקשת רשות ערעור - הוגשו שניהם על-ידי המדינה והם נסובים על אותן שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט א' אורנשטיין) בפר"ק 53253-06-11. הסוגיה המונחת להכרעתי בעקבות הגשתם של הליכים כפולים אלה, נוגעת לדרך ההשגה הראויה על שתי ההחלטות הנדונות - האם ערעור בזכות או ערעור ברשות.

הרקע

1.המשיבה 1 - אגרסקו חברה לייצוא חקלאי בע"מ (להלן: החברה ) - נקלעה להליכי חדלות פירעון, במסגרתם הורה בית-המשפט של פירוק ביום 30.6.2011 על צו הקפאת הליכים בעניינה. בהמשך, מונו הנאמנים כמפרקיה הזמניים של החברה, ולאחר מכן ניתן צו לפירוקה הקבוע של החברה, ומפרקיה הזמניים הפכו למפרקים קבועים (להלן: המפרקים ). ביום 21.8.2011 נעתר בית-המשפט של פירוק לבקשת המפרקים לבצע חקירות בדבר הנסיבות שהובילו לקריסת החברה, בהתאם לסעיף 288 לפקודת החברות, התשמ"ג-1983 (להלן: פקודת החברות ). בעקבות ממצאי החקירות ודו"חות החקירה שהוכנו, הגישו המפרקים ביום 14.4.2015 בקשה לבית-המשפט של פירוק להתיר להם להגיש תביעה אזרחית כנגד המדינה, כנגד המועצה לייצור צמחים ולשיווקם, וכנגד המועצה לענף הלול, שהיו בעלי השליטה בחברה, וזאת בין היתר בעילה של "הרמת מסך". בית-המשפט של פירוק נעתר לבקשה, וביום 28.5.2015 הגישו המפרקים תביעה אזרחית כנגד המדינה וכנגד הגורמים הנוספים שצוינו לעיל (ת"א (מחוזי ת"א) 55482-05-15; להלן:

התביעה האזרחית ).

ביום 13.1.2016, כחצי שנה לאחר הגשתה של התביעה האזרחית, הגישה המדינה בתיק הפירוק בקשה שכותרתה: "בקשה לקבלת מסמכים", במסגרתה עתרה המדינה כי יתאפשר לה לעיין במסמכי החקירות שניהלו המפרקים (בהקשר זה, יצוין כי הליכי החקירות נוהלו בשעתו תחת חיסיון, בלא שהמדינה הייתה צד להם). בין היתר, נימקה המדינה את בקשתה בכך שמסמכי החקירות נדרשים לה על-מנת לגבש את עמדתה במסגרת התביעה האזרחית שהוגשה כנגדה. ביום 13.1.2016

דחה בית-המשפט של פירוק את בקשת המדינה לקבל את מסמכי החקירות לידיה, בזו הלשון: "הבקשה נמחקת שכן מקומה במסגרת התביעה" (להלן גם: ההחלטה הראשונה ). בעקבות זאת, הגישה המדינה בקשה נוספת שכותרתה: "בקשה להבהרת החלטה". בקשה זו נדחתה בהחלטה מנומקת של בית-המשפט של פירוק מיום 17.1.2016 , במסגרתה עמד בית-המשפט על הטעמים בעטים קבע כי ראוי שבקשת המדינה לקבלת מסמכי החקירות, תוגש במסגרת התביעה האזרחית ותוכרע שם (להלן גם: ההחלטה השנייה ).

כנגד שתי ההחלטות האמורות של בית המשפט המחוזי - ההחלטה הראשונה מיום 13.1.2016 וההחלטה השנייה מיום 17.1.2016 - הגישה המדינה את ההליכים הערעוריים שבכותרת.

עמדות הצדדים בתמצית

2.לטענת המדינה, נתונה לה זכות ערעור על שתי ההחלטות הנדונות של בית-המשפט של פירוק, שכן לשיטתה ההחלטה הראשונה היא בגדר "פסק-דין", ואילו ההחלטה השנייה היא בגדר "החלטה מבהירה" של פסק-הדין שנטמעה בתוכו. לפיכך, הגישה המדינה בעניינן של החלטות אלה ערעור בזכות (ע"א 1269/16). יחד עם זאת, המדינה ראתה להגיש במקביל גם בקשת רשות ערעור על אותן שתי החלטות וזאת למען הזהירות, אם וככל שייקבע כי מדובר ב"החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות (רע"א 1270/16).

המשיב 2 (כונס הנכסים הרשמי) סבור כי דרך ההשגה הנכונה על שתי החלטותיו של בית-המשפט של פירוק היא באמצעות ערעור בזכות, וזאת מטעמים שפורטו באופן בהיר בתגובתו מיום 22.2.2016.

מנגד, מפרקי החברה (המשיבה 1) טענו בתגובתם כי עסקינן בשתי החלטות שהן בבחינת "החלטה אחרת" שהערעור עליהן טעון רשות. עוד נטען כי מאחר ששתי ההחלטות עוסקות בבקשת המדינה לעיון בכלל מסמכי החקירות, כי אז דין בקשת רשות הערעור מטעם המדינה להיות מסולקת על הסף, נוכח ההסדר הקבוע ב סעיף 1(10)

ל צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור) ,

התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט ).

דיון והכרעה בסוגיית סיווג ההליך

3.לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, באתי למסקנה כי דרך ההשגה המתאימה על שתי החלטותיו של בית-המשפט של פירוק, היא באמצעות ערעור בזכות. להלן טעמיי לכך.

4.כידוע, על החלטות שניתנו במסגרת הליכי פירוק חלים דיני הערעור הרגילים, המושתתים על ההבחנה בין "פסק-דין" הנתון לערעור בזכות, לבין "החלטה אחרת" שהערעור עליה טעון רשות. הובהר לא אחת כי כאשר בית-המשפט מכריע במסגרת הליך פירוק במחלוקת תחוּמה, המהווה "יחידה דיונית" העומדת בפני עצמה, אזי הכרעה זו - שיש בה משום "סגירה" מהבחינה המהותית של עניין הנתון במחלוקת בין הצדדים - עשויה להיחשב "פסק-דין", וזאת אף אם הליכי הפירוק טרם באו אל קיצם. זאת, נוכח הימשכותם של הליכי הפירוק והעובדה כי ברגיל נדונות במסגרתם סוגיות רבות (ראו והשוו: רע"א

627/88 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מב ( 4) 393 (1989); רע"א 7916/13 ג'אביט נ' עו"ד ורו"ח סיגל רוזן רכב ועו"ד שאול קוטלר (10.12.2013); רע"א 7213/12

שטיחים בסנטר ב.ש. בע"מ נ' אייס אוטודיפו בע"מ

(10.12.2012)).

5.בנסיבות המקרה דנן, אני בדעה כי בקשת המדינה לעיון במסמכי החקירות שנוהלו בשעתו מכוח סעיף 288 לפקודת החברות, היוותה "יחידה דיונית" עצמאית ונפרדת - הן ביחס להליכי החקירה עצמם (שנוהלו תחת איסור פרסום שקבע בית-המשפט של פירוק ושהמדינה לא הייתה צד להם), והן ביחס לבקשת המפרקים לאישור הגשתה של תביעה אזרחית כנגד המדינה וגורמים נוספים (יוער כי בשעתו המדינה לא הייתה צד גם לאותה בקשה).

ההחלטה הראשונה

של בית-המשפט של פירוק מיום 13.1.2016, אשר הורתה על מחיקת בקשתה של המדינה לעיין במסמכי החקירות, דחתה את סעד העיון שהתבקש בהליך הפירוק, וממילא "סגרה" מבחינה מהותית מחלוקת בין הצדדים בנוגע לעיון המבוקש בגדרי אותו הליך. העובדה כי בית-המשפט של פירוק סבר כי ניתן וראוי להגיש את בקשת העיון במסמכים במסגרת הליך אחר (התביעה האזרחית), אין בה כדי לשנות מהמסקנה אליה באתי. בהקשר זה, יוזכר כי הגדרתה של יחידת דיונית מתוחמת בהליך של חדלות פירעון, אינה מושפעת בהכרח מהשאלה האם בעקבות ההחלטה שהתקבלה בבית-המשפט של פירוק, יתקיים הליך נפרד בערכאה דיונית אחרת. די בכך שבית-המשפט של פירוק "סתם את הגולל" על בקשת העיון בתוך הליך הפירוק (ראו והשוו: רע"א 4535/15

ישראל נ' גולן (29.10.2015); רע"א 2298/15 פלונית נ' בנק איגוד לישראל בע"מ , פסקה 1 (23.6.2015)). הנה כי כן, ההחלטה הראשונה מיום 13.1.2016 הכריעה ב"יחידה דיונית" עצמאית בתוך הליך הפירוק, ונגעה לבקשת המדינה לעיון במסמכי החקירות.

בהתאם לכך, ההחלטה הראשונה הינה בגדר פסק-דין, שהערעור עליה הוא בזכות

(ראו והשוו: ע"א 1354/10

בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מוליתן בע"מ

(17.3.2010), פסקה 7; רע"א 7259/12 לב נ' ללקין

(3.2.2013)).

בכל הנוגע ל החלטה השנייה של בית-המשפט של פירוק מיום 17.1.2016 - מדובר בהחלטה שהציגה בהרחבה את הנימוקים להחלטה הראשונה, בשים לב לכך שההחלטה הראשונה ניתנה ללא טעמים מפורטים. מדובר, אפוא, ב"החלטה מבהירה" אשר עמדה על מלוא הנימוקים להחלטה הראשונה שקדמה לה, ואשר נטמעת בתוכה ומהווה חלק בלתי נפרד ממנה. לא נעלם מעיניי כי כב' השופט אורנשטיין סיים את החלטתו השנייה בציינו כי: "הבקשה לעיון חוזר נדחית". עם זאת, אינני סבורה כי יש באמירה זו, כשלעצמה, כדי לשנות ממהותה של ההחלטה השנייה כ"החלטה מבהירה" ביחס להחלטה הראשונה, שכאמור מבחינה מהותית היא בגדר "פסק-דין". כבר נקבע בפסיקתו של בית-המשפט העליון כי: "החלטת הבהרה שניתנה על-ידי בית-המשפט שנתן את פסק-הדין, נחשבת כחלק בלתי-נפרד של פסק-הדין, ובעל-דין רשאי לערער עליה כדרך שהיה רשאי לערער על פסק-הדין עצמו" ( בר"ם 7724/08

הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' מנשה

(11.11.2008), פסקה 14) . לפיכך, המדינה רשאית לערער על ההחלטה המבהירה השנייה, בדרך שהיא רשאית לערער על ההחלטה הראשונה נושא ההבהרה, קרי- באמצעות ערעור בזכות (ראו גם: יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 768 (מהדורה שביעית, 1995)).

6.לסיום, אציין כי המפרקים טענו שהמדינה מנועה מלהשיג על שתי ההחלטות הנדונות, שכן עניינן נכלל בגדר סעיף 1(10) לצו בתי המשפט הקובע סוגי החלטות לגביהן לא תינתן רשות ערעור. בהתייחס לטענה האמורה אומר כי משקבעתי כי ההחלטה הראשונה מהווה פסק-דין, וכי ההחלטה השנייה מהווה החלטה שהבהירה אותו ונטמעה בו, הרי נתונה למדינה זכות ערעור לגבי שתי ההחלטות האמורות. ממילא, אין צורך להיזקק לשאלת תחולתו של סעיף 1(10) לצו בתי המשפט בנסיבות המקרה דנן (לפרשה אחרת שאף בה נותרה בצריך-עיון שאלת תחולתו של סעיף 10(1) לצו בתי המשפט בהליכי פירוק, ראו והשוו: רע"א 1885/13 שחם נ' כח עוצמה בע"מ (7.7.2013), פסקה 8). מעבר לנדרש, אעיר כי לשיטת המדינה, העיון במסמכי החקירות התבקש על-ידה בתוך הליך הפירוק, וזאת מכוח דיני הפירוק וההלכה הפסוקה, ולא מכוח הוראות פרק ט' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 אליהן מפנה סעיף 1(10) לצו בתי המשפט. המפרקים מחזיקים בעמדה נוגדת. שאלה זו מהווה חלק מן המחלוקת המהותית בין הצדדים במסגרת ההליך הערעורי לגופו, ולפיכך אינני רואה להביע עמדה לגביה.

סוף דבר

7.נוכח מכלול הטעמים שפורטו, אני מורה על מחיקתה של בקשת רשות הערעור ( רע"א 1270/16) מן המרשם, ללא צו להוצאות. אשר ל ע"א 1269/16

- הליך זה יוותר על כנו והחלטתי זו תתויק בתיקי השופטים אשר יישבו בדין במסגרתו. הטיפול בהליך יימשך כסדרו.