ע"א 2318-24 ע"א 2318-24

1.לפניי שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסק דינו החלקי ופסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ג' הס), מיום 5.11.2023 ומיום 22.2.2024, בהתאמה, ב-ת"א 1157/07. בפסק הדין נפסק, לטובת המשיבה 1, חברת שרביב בע"מ (להלן: שרביב), פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה עקב עיכוב בהוצאת היתרי בניה.

רקע הדברים והשתלשלות ההליך קמא

2.עובדות המקרה הובאו בהרחבה בפסק דין קודם של בית משפט זה, ב-ע"א 6944/19 שרביב בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (26.7.2021), וכן בפסק דינו של בית המשפט קמא (השופט ח' טובי) מיום 18.7.2019. משכך, הרקע העובדתי יוצג להלן בקיצור בלבד.

3.ביום 25.6.2000 זכתה שרביב במכרז של רשות מקרקעי ישראל ומשרד הבינוי והשיכון (המבקשים בע"א 2595/24; להלן: רמ"י ו-משב"ש, בהתאמה, וביחד: המדינה), לשיווק קרקע לבניית יחידות דיור בשכונת רמת אלון בחיפה.

ביום 9.8.2000 נכרת חוזה בין משב"ש לשרביב, שבמסגרתו התחייבה שרביב לסיים בניית 180 יחידות דיור, בשלושה בניינים, תוך 36 חודשים מיום אישור העסקה; וכן לבצע פרצלציה ורישום בלשכת רישום המקרקעין.

ממועד כריתת החוזה, התגלגלו הדברים לאורך כשש שנים. רק בחודש אוגוסט 2006 הסתיימה הפרצלציה והמגרש נרשם בשלמותו על שם המדינה; כאשר ביני לביני תוקן רישום החלקה, והוגשה תב"ע להגדלת שטחי הדירות המתוכננות אשר אושרה ופורסמה ברשומות בפברואר 2006. בחודש אפריל 2004 ניתן היתר בנייה לבניין הראשון מבין שלושת הבניינים, בחודש ינואר 2007 ניתן היתר הבנייה לבניין השני, ובחודש פברואר 2007 ניתן היתר הבנייה לבניין השלישי.

4.בשנת 2007 הגישה שרביב, לבית המשפט המחוזי, את התביעה בה ניתן פסק הדין מושא הערעורים דנן, על סך 60 מיליון ש"ח, נגד רמ"י ומשב"ש. האחרונות הגישו הודעת צד ג' נגד עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה (להלן: העירייה ו-הוועדה המקומית, בהתאמה), ובעקבות זאת תוקנה התביעה והן נוספו גם כנתבעות. התביעה הוגשה בגין נזקים שנגרמו לשרביב, לטענתה, עקב העיכוב בהוצאת היתרי הבנייה.

5.בית המשפט המחוזי פיצל את הדיון בתביעה, ודן תחילה בשאלת החבות. בפסק דין חלקי מיום 18.7.2019 (השופט ח' טובי) נפסק כי בנסיבות העניין המבקשות אינן חבות בנזיקין כלפי שרביב. על פסק הדין החלקי הוגש ערעור בפני בית משפט זה (ע"א 6944/19), אשר התקבל, כאמור, בפסק דין מיום 26.7.2021. בפסק הדין האמור נקבעה גם חלוקת האחריות בין הצדדים כדלקמן: שרביב תישא באשם תורם של 50%; עיריית חיפה תישא בשיעור 30% מהנזק; והמדינה תישא בשיעור 20% מהנזק. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שידון בנושא הנזק.

6.בפסק דין חלקי מיום 5.11.2023 (השופט ג' הס; להלן: פסק הדין החלקי) נקבע כדלקמן:

(-) בגין הוצאות מימון עודפות, על המבקשות לשלם סך של 50% מסכומים שייקבעו בהחלטה משלימה שתינתן לאחר הגשת תחשיבים.

(-) בגין הוצאות תקורת חברה עודפות, המבקשות תשלמנה, לאחר הפחתת שיעור האשם התורם, את הסכומים הבאים: עבור שנת 2001: סך של 1,186,709 ש"ח, אשר יוצמד מיום 1.7.2001 ועד ליום הגשת התביעה; עבור שנת 2002, סך של 834,972 ש"ח, אשר יוצמד מיום 1.7.2002 ועד ליום הגשת התביעה; עבור שנת 2003: סך של 171,198 ש"ח, אשר יוצמד מיום 1.2.2003 עד ליום הגשת התביעה.

(-) בגין הוצאות תקורת אתר עודפות, ישלמו המבקשות, לאחרת הפחתת שיעור האשם התורם, סך של 1,750,000 ש"ח, שיוצמד מיום 1.10.2005 עד ליום הגשת התביעה.

כמו כן, נקבע כי כלל הסכומים שנפסקו, כאמור לעיל, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

7.בגין הנזקים המפורטים, נקבע, בהתאם לפסק דינו של בית משפט זה מיום 26.7.20201, כי המדינה תישא בשיעור נזק של 40%, והעירייה והוועדה המקומית בשיעור של 60%.

כמו כן, בפסק הדין החלקי נדרשה שרביב להגיש שומת הוצאות, שתכלול את הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד.

8.בפסק דין משלים מיום 22.2.2024 (להלן: פסק הדין המשלים), נקבע כי שיעור הנזק בגין הוצאות מימון עודפות עומד על סך כולל של 11,712,819 ש"ח, אשר יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התגבשות הנזק ועד למועד הגשת התביעה.

כמו כן, בפסק הדין המשלים נידונה בהרחבה סוגיית הוצאות המשפט, על בסיס השומה שהגישה שרביב, ונפסקו לטובתה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 3,768,181 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין.

9.על פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים הוגשו שלושה ערעורים: ע"א 917/24, מטעם העירייה והוועדה המקומית, המופנה כנגד פסק הדין החלקי; ע"א 2318/24, מטעם העירייה והוועדה המקומית, המופנה כנגד פסק הדין המשלים; ע"א 295/24, מטעם המדינה, המופנה כנגד שני פסקי הדין הנ"ל. לצד הערעורים הנ"ל, הוגשו שתי בקשות לעיכוב ביצוע פסקי הדין עד להכרעה בערעורים.

בבקשות עיכוב הביצוע מטעם הצדדים נטען כי נכון למועד הגשת הבקשות, סכום הפיצוי הכולל שנפסק בבית המשפט קמא, לאחר שערוך וריבית, עומד על כ-29.27 מיליון ש"ח: העירייה והוועדה המקומית חייבות כ-17.5 מיליון ש"ח, והמדינה חייבת כ-11.7 מיליון ש"ח.

הבקשות לעיכוב ביצוע

10.המבקשות טוענות כי יש לעכב את ביצוע פסקי הדין מושא הבקשה, עד להכרעה בערעורים, הן מהטעם שסיכויי הערעורים טובים והן לנוכח מאזן הנוחות.

אשר לסיכויי הערעור, פורטו בבקשות לעיכוב ביצוע עיקר הטענות כדלקמן: המבקשות טוענות כי היה על בית המשפט קמא לנכות את הרווח שהפיקה שרביב מעליית ערך הדירות עקב מכירת הדירות במועד מאוחר יותר, כתוצאה מהעיכוב במתן היתרי בנייה. לטענת הבקשות, לנוכח עליית המחירים המשמעותית באותה תקופה, צמח לשרביב רווח בסך של כ-31.5 מיליון ש"ח (נכון לשנת 2011, לפני שערוך), אשר עולה על כל סכום הנזק שחויבו בו המבקשות.

כמו כן, המבקשות טוענות כי בית המשפט קמא שגה בחישוב התקופות הראויות לפיצוי ובקביעת מועד תחילתה של תקופת העיכוב; וכן כי נפלו בפסק הדין שגיאות נוספות בקביעת שיעור הפיצויים בגין ראשי הנזק הנדונים בפסקי הדין.

המבקשות סבורות כי על יסוד הטענות הנ"ל, סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים, ולמצער אין מדובר בערעור חסר כל סיכוי.

אשר למאזן הנוחות, המבקשות נבדלות בטעמיהן, כמפורט להלן:

11.הבקשות מטעם העירייה והוועדה המקומית (ע"א 917/24 ו-ע"א 2318/24) – העירייה והוועדה המקומית טוענות כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן. במסגרת זו נטען כי לנוכח הנסיבות הביטחוניות השוררות במדינה בעת מלחמת "חרבות ברזל", תשלום כספי בהיקף שנקבע לחובתן בפסק הדין (כ-20 מיליון ש"ח) ייפגע ברזרבות לטווח קצר השמורות לצורך התמודדות עם מצב חירום בטחוני העשוי להתרחש עקב התלקחות מלחמתית בצפון. לעניין זה נטען כי ככל שהערעור יתקבל, השבת הכספים תהא לכל המוקדם רק לאחר הדיון הקבוע ליום 19.12.2024, וככל שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך השלמת דיון, הכספים עשויים להיות מוחזרים אף חודשים רבים (אם לא שנים) לאחר מכן. מכאן נטען כי בתקופה האמורה הכספים לא יעמדו לרשות העירייה לצורך מימון והספקת צרכים דחופים בקשר למצב הביטחוני כאמור.

עוד נטען כי אף אם לא יווצר הצורך בכספים למטרת התמודדות עם השלכות המצב הביטחוני, הכספים הנ"ל מיועדים לצורך מימון פרוייקטים עירוניים בתחומי חינוך, תשתיות, תברואה, בטיחות ועוד; וכי העירייה נאלצת להתמודד עם הקפאת תקציבים ממקורות אחרים לנוכח המשבר הכלכלי השורר כתוצאה ממלחמת "חרבות ברזל".

העירייה והוועדה המקומית מדגישות לעניין זה, בנוסף, כי רק חלק קטן מהסכום שנפסק לחובתן, בסך של 1,000,000 דולר אמריקאי בלבד, מכוסה על-ידי פוליסת ביטוח.

כמו כן, נטען כי במהלך שמיעת המשפט התברר, מעדותו של מנכ"ל ובעל השליטה בשרביב, כי קיים חשש ממשי שמצב הנזילות של שרביב לא יאפשר את השבת כספי הפיצויים שישולמו לה, ככל שיתקבל הערעור. טענה זו מבוססת על עדות בדבר קשיים כלכליים שחוותה שרביב בשנת 2004, עקב העיכוב בהוצאת היתרי הבנייה.

12.הבקשה מטעם המדינה (ע"א 2595/24) – במישור מאזן הנוחות, המדינה טוענת כי עסקינן בסכומים נכבדים ביותר, וכי לכאורה קיים חשש כי בשל מצבה הכספי של שרביב לא תתאפשר גביית והשבת הכספים, ככל שיתקבל הערעור. לעניין זה, ובדומה לנטען על-ידי העירייה והוועדה המקומית, נסמכה המדינה על העדות מטעם מנכ"ל ובעל השליטה בשרביב באשר לקשיים כלכליים אליהם נקלעה החברה בשנת 2004. מנגד, כך נטען, לא קיים חשש כי המדינה תתנער מאחריותה לשלם או שלא תוכל לשאת בעלות התשלום במידה ויידחה הערעור.

13.בהחלטותיי מיום 19.3.2024 ומיום 2.4.2024, התבקשה תשובת שרביב לבקשות לעיכוב ביצוע; וכן ניתן צו עיכוב ביצוע ארעי, עד למתן החלטה אחרת, של פסק הדין החלקי ופסק הדין המשלים.

14.בתגובתה לבקשות לעיכוב ביצוע, טענה שרביב כי דין הבקשות להיות מסולקות על הסף מחמת השיהוי הכבד בהגשתן. זאת, בהינתן שהבקשות לעיכוב ביצוע הוגשו ביום 17.3.2024 וביום 27.3.2024, בחלוף זמן רב ממועד מתן פסק הדין החלקי (5.11.2023) והמשלים (22.2.2024).

לגופו של עניין, שרביב טענה כי כלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק הדין; וכי התנאים לסטייה מכלל זה אינם מתקיימים בנסיבות העניין:

אשר לסיכויי הערעור, נטען כי אלו קלושים ואינם עומדים ברף הנדרש למתן עיכוב ביצוע. לעניין הטענה בדבר רווח עודף שהופק למשיבה עקב העלייה בערך המקרקעין, שרביב טוענת כי הטענה מבוססת על חוות דעת שמאית שאינה חלק מחומר הראיות בתיק, לאחר שבית המשפט קמא לא התיר למבקשות להגישה (החלטה מיום 12.2.2023). המשיבה מוספיה וטוענת כי היעתרות לטענת הרווח העודף שבפי המבקשות משמעותה פתיחתו מחדש של שלב הגשת הראיות וניהול ההוכחות בשאלת הנזק, ומדובר בתוצאה בלתי סבירה בהתחשב בכך שמדובר בהליך המתנהל למעלה מ-17 שנה. כמו כן, טוענת שרביב כי עוד בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 20.9.2022, בבקשה לגילוי ועיון במסמכים, קבע בית המשפט קמא כי אין רלוונטיות למסמכים הנוגעים לרווח העודף, מכיוון שטענה כאמור אינה כלולה בכתבי ההגנה מטעם המבקשות; וכן כי על פי הלכת בית המשפט העליון בעניין זלסקי, אין להתחשב בעליית שווי מקרקעין בעת עריכת תחשיב נזק בתביעות כגון התביעה דנן (ע"א 5610/93 זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון (7.4.1997)).

אשר למאזן הנוחות, שרביב טוענת כי מדובר בערעור על פסק דין כספי, ובהתאם לפסיקה הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע בפסקי דין מסוג זה, אלא אם אי-מתן עיכוב ביצוע יביא למצב בלתי הפיך. בנסיבות העניין, לטענת שרביב, אין כל חשש שמצבה הפיננסי לא יאפשר את השבת הכספים ככל שהערעור יתקבל, וכי בקשות העיכוב נסמכות על עדות המתייחסת למצבה הפיננסי של החברה לפני כ-20 שנה (בשנת 2004). לתמיכה בטענה זו, צורף לתשובה מסמך מפירמת רואי החשבון המבקרת את דוחותיה הכספיים של שרביב המעיד על מצבה הפיננסי נכון להיום. המסמך הוכתר "לעיני בית המשפט בלבד" ולא נשלח למבקשות. לאחר מתן החלטות והבהרות בעניין זה, שרביב הודיעה, ביום 16.5.2024, כי המסמך הומצא לידי המבקשות כשמבוצעות בו השחרות של שני נתונים כספיים. המסמך המושחר הוא שיובא בחשבון בגדרי החלטתי זו.

בתשובה לטענת העירייה בדבר הפגיעה בקופה הציבורית שתקשה על מתן שירותים לתושבי העיר, טוענת שרביב כי טעם זה אינו מצדיק חריגה מהכלל דלעיל לעניין ביצוע פסק הדין, ואין בו כדי לבסס נזק בלתי הפיך. עוד נטען כי כבר לפני כשלוש שנים, בשנת 2021, נקבע בבית משפט זה כי העירייה אחראית בגין נזקי שרביב בשיעור של 30%, ולפיכך עמד לרשותה זמן רב להיערך לתשלום הנזקים; וכי עסקינן בסכום זעום ביחס לתקציבה השנתי של העירייה. אשר למצב הביטחוני, נטען כי הטענה מהווה "ניצול ציני ובלתי ראוי" של המצב האמור, שנטענה באופן כללי וסתמי ללא פירוט בגין היקף הרזרבות השמורות למצב חירום ואיזה חלק מתוכן ישמש לתשלום חיובי העירייה על פי פסק הדין מושא הערעור.

15.ביום 22.5.2024 הגישו המבקשות תשובות לתגובה מטעם שרביב, בהתאם להחלטתי מיום 13.5.2024, אשר התירה להן לעשות כן.

לעניין טענת השיהוי, טוענות המשיבות כי החיוב בתשלום התגבש רק לאחר מתן פסק הדין המשלים, ביום 22.2.2024, ועל כן לא ניתן לראות בבקשות לעיכוב ביצוע (אשר הוגשו ביום 17.3.2024 וביום 27.3.2024) כלוקות בשיהוי. נטען כי לעניין זה אין להביא בחשבון את מועד מן פסק הדין החלקי מיום 5.11.2023, אשר לא כלל כל קביעה אופרטיבית. כמו כן, שבו המשיבות על טענתן לעניין סיכויי הערעור ומאזן הנוחות.

אשר למסמך מפירמת רואי החשבון, טענו העירייה והוועדה המקומית כי מדובר במסמך מעורפל שקיים קושי רב ללמוד ממנו על מצבה הפיננסי של שרביב נכון להיום; ולכל היותר ניתן לראות בו דווקא כתומך בטענה לחשש מאי-יכולת שרביב להשיב את הכספים שישולמו לה, ככל שהערעור יתקבל.

דיון והכרעה

16.לאחר עיון בבקשות לעיכוב ביצוע, בתגובה להן, ובתשובות לתגובה, על נספחיהן – הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת המדינה (בע"א 2595/24) להידחות במלואה; וכי דין בקשת העירייה והוועדה המקומית (בע"א 917/24 ו-ע"א 2318/24) להתקבל באופן חלקי.

17.כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע החלטה (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018). ביצועו של פסק דין יעוכב בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת בעל הדין המבקש את עיכוב הביצוע. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות"; אך ההלכה הפסוקה העניקה את משקל הבכורה למאזן הנוחות (ראו, מיני רבים: ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 (27.3.2023)).

כאשר עסקינן בעיכוב ביצוע של חיובים כספיים, כבענייננו, הנטייה תהא שלא להיעתר לבקשות לעיכוב ביצוע, שכן חיוב כספי, מטבעו, הינו חיוב הפיך. היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע, בעניין חיוב כספי, תיעשה במקרים חריגים, אשר המשותף לרובם הוא החשש כי יהא זה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את הכספים מהמשיב, ככל שהערעור יתקבל (ע"א 6550/22 Valerie נ' Jobe, פסקה 8 והאסמכתאות שם (19.12.2022); ע"א 5264/23 מאיו נ' יעקוביאן, פסקה 10 (12.5.2024); ע"א 1070/24 פלוני נ' פלוני, פסקה 8 (14.3.2024); ע"א 683/24 שירות בתי הסוהר נ' ג'מהור, פסקה 7 (15.2.2024)).

18.המבקשות בהליכים דנן טוענות כי קיים חשש שמצבה הפיננסי של שרביב לא יאפשר לה להשיב את הכספים שישולמו לה, ככל שהערעורים יתקבלו. עם זאת, המבקשות רחוקות מאוד מלהרים את הנטל להוכחת טענתן זו, מלבד הטענה כי עסקינן בסכום כסף נכבד וכי שרביב הינה חברה פרטית. המבקשות ניסו להיתלות בעדותו של מנכ"ל ובעל השליטה בחברה, מר קליש, מיום 23.1.2023, אשר העיד כי בשנת 2004 החברה חוותה קשיים בפירעון הלוואות מול הבנק עקב העיכוב בהנפקת היתרי הבנייה. לצד זאת טענו המבקשות, באופן ספקולטיבי, כי סביר ששרביב לא התאוששה, מבחינה פיננסית, מהקשיים הנ"ל שתוארו בעדותו של מר קליש. שרביב צירפה לתשובתה מסמך עדכני המשקף, במידה מסוימת (גם אם באופן חלקי), את מצבה הפיננסי נכון להיום – ואשר על פניו יש בו כדי להפריך את הטענה הספקולטיבית באשר לאי-התאוששותה מהקשיים הפיננסיים שתוארו בעדותו של מר קליש.

המבקשות ניסו להיתלות במסמך פירמת רואי החשבון הנ"ל, בטענה כי יש בו דווקא כדי לחזק את החשש האמור. טענה זו נעדרת בסיס.

בהינתן האמור, כל שעומד לתמיכה בטענת המבקשות במישור זה הינה עדות המתייחסת לתקופה של לפני כ-20 שנה, וספקולציה שאינה נתמכת במאום לגבי היעדר שינוי במצב זה לאורך כ-20 שנה. בנסיבות אלו לא הורם הנטל להראות כי קיים חשש ממשי כי שרביב תתקשה להשיב את הכספים שתקבל, ככל שערעורן של המבקשות יתקבל.

19.אשר לעירייה ולוועדה המקומית – אינני מקל ראש עם הטענה לפגיעה האפשרית בקופה הציבורית, בפרט בעת מלחמה.

כאמור לעיל, נקודת המוצא באשר לפסק דין המטיל חיוב כספי היא שלא לעכבו, אלא אם כן מצביע המבקש על חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (השבת התשלום מהמשיב אל המבקש) ככל שהערעור יתקבל. עם זאת, כאשר מבקשת עיכוב הביצוע היא רשות מקומית, כבענייננו, בית משפט זה הכיר בשיקול הפגיעה בכספי ציבור כשיקול שיש ליתן לו משקל נכבד, בנסיבות חריגות בהן הוכח כי "הציבור ייפגע מביצוע מיידי של פסק הדין" (ראו: ע"א 521/21 עיריית חיפה נ' אפשטיין, פסקה 6 (24.2.2021); ע"א 10118/16 הוועדה המקומית לתכנון ובניה יבנה נ' סביוני יבנה בע"מ, פסקה 5 (25.1.2017); ע"א 6398/11 עיריית עכו נ' אחים אנטון, חברה לעבודות בנין עפר ופתוח בע"מ, פסקה 7 (14.2.2012); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 7 (24.2.2010)).

בענייננו, אני סבור כי יש ליתן משקל, במישור מאזן הנוחות, להשפעה של ביצוע פסקי הדין מושא הבקשה על הקופה הציבורית, בראי המצב הביטחוני השורר במדינה.

20.אשר לסיכויי הערעור, ובזהירות המתחייבת, אציין כי הם חוצים את הרף הנדרש לצורך בקשה לעיכוב ביצוע, ומאידך אינם גבוהים במידה המטה כשלעצמה את הכף לקבלת הבקשה.

21.אשר לטענת השיהוי – הגם שיש טעם בטענת שרביב בדבר קיומו של חיוב כספי קונקרטי ניכר כבר בעת מתן פסק הדין החלקי, איני מוצא לנכון לראות, בנסיבות העניין דנן, כמצדיקות את דחיית הבקשות מטעמי שיהוי.

22.על יסוד על האמור לעיל, אני מוצא להורות כדלקמן:

בקשת המדינה (ע"א 2565/24) – בהינתן קביעתי דלעיל לעניין מאזן הנוחות, אני מורה על דחיית בקשת המדינה לעיכוב ביצוע.

בקשת העירייה והוועדה המקומית (ע"א 917/24 ו-ע"א 2318/24) – בנסיבות (לרבות הכיסוי הביטוחי החלקי), הנני מורה שמחצית מהסכום שעל העירייה והוועדה המקומית לשלם לשרביב יעוכב, עד להכרעה בערעורים שהוגשו, ומחציתו תשולם בלא עיכוב.

האמור לעיל יבוא חלף צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטותיי מיום 19.3.2024 ומיום 2.4.2024.

23.בנסיבות העניין, המדינה תישא בהוצאות שרביב על סך 10,000 ש"ח. בהינתן שבקשתן של העירייה והוועדה המקומית התקבלה באופן חלקי, אינני עושה צו להוצאות באשר לבקשה זו.