ע"א 3807/12מרכז העיר אשדוד ק.א בע"מ נ. שמואל שמעון

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בת"א 1328-09 (כבוד השופטת ע' ברון ), מיום 28.3.2012, שבמסגרתו התקבלה תביעה שהגישו המשיבים נגד המבקשים והאחרונים חויבו, בין היתר, בתשלום כספי בסך של 138,000 ש"ח וכן בתשלום הוצאות.

כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המבקשות 2-1 הן חברות קבלניות והמבקשים 4-3 הם הבעלים בחברות. המשיבים רכשו דירות בפרויקט שהקימו המבקשים באשדוד בין השנים 2001-1995. בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי טענו המשיבים כי הדירות שרכשו טרם נרשמו על שמם, תוך הפרת חוזי המכר שנחתמו בין הצדדים. כאמור, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה. בית המשפט קבע כי בחוזה המכר לא נקבע המועד שעד אליו מתחייבים המבקשים לרשום את הזכויות בדירות, אך קבע כי היה עליהם לעשות זאת תוך זמן סביר. עוד קבע בית המשפט כי על פניו, הזמן שחלף מאז רכישת הדירות ועד היום הוא אינו זמן סביר ולפיכך על המבקשים לשכנע כי לא הפרו את התחייבותם. בעניין זה קבע בית המשפט כי גרסת המבקשים אינה אמינה וכי מהעדויות עולה כי הם לא עשו דבר על מנת לקדם את הליך הרישום. בכל הנוגע לחבותם האישית של המבקשים 4-3, קבע בית המשפט כי בנסיבות המקרה יש להטיל עליהם אחריות אישית כלפי המשיבים. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי על המבקשים לרשום את הזכויות בדירות על שם המשיבים בתוך שנה וכי עליהם לשלם להם סך כולל של 138,000 ש"ח וכן הוצאות בסך של 30,000 ש"ח.

ביום 14.5.2012 הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וביום 3.7.2012 הוגשה הבקשה שלפניי. המבקשים מבקשים כי אורה על עיכוב ביצוע החיובים הכספיים בפסק הדין, לחלופין כי אורה על עיכוב ביצוע כלפי המבקשים 4-3 בלבד, ולחלופי חלופין, כי אורה על עיכוב ביצוע בכפוף להפקדת ערבות בנקאית. עוד יש לציין כי המבקשים הגישו בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט המחוזי, אך זו נדחתה ביום 11.6.2012.

בבקשתם, טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור שהגישו גבוהים.

זאת, בין היתר, כיוון שבית המשפט המחוזי שגה בכך שהטיל אחריות אישית על המבקשים 4-3 לביצוע רישום הזכויות בדירה. עוד טוענים המבקשים כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם. בהקשר זה טוענים המבקשים כי המשיבים הם "אנשים שיכולתם הכלכלית עומדת בספק רב" ולפיכך יש חשש סביר כי הם לא יוכלו להשיב את הסכומים במידה והערעור יתקבל. כמו כן, טוענים המבקשים באשר למשיב 3, כי הוא סובל מבעיה נפשית. עוד טוענים המבקשים כי הם עלולים להיות חשופים לתביעות נוספות מבעלי דירות נוספים במהלך תקופת הערעור. מנגד, טוענים המבקשים כי למשיבים לא ייגרם כל נזק שכן זכויותיהם בדירות נרשמו במרשם פנימי ואף נרשמה לטובתם הערת אזהרה.

לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובהודעת הערעור וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים. נטל השכנוע, כי קיים נימוק אשר יצדיק היעתרות לבקשה, מוטל על המבקש (ראו למשל: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). לא זו אף זו, כאשר מדובר בחיוב כספי תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין. זאת, שכן "לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שאין לתקנו, מלבד במקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה אם יצליח בערעור" (ראו למשל: בש"א 216/89 אברהמי נ' בנק המזרחי , פ"ד מג(2) 172 (1989)). בנסיבות העניין לא ניתן לומר כי המבקשים עמדו בנטל זה שכן הם לא ביססו את טענתם לפיה לא יוכלו לגבות את כספם בחזרה במידה וערעורם יתקבל.

אוסיף, כי המבקשים ציינו כי בקשתם היא "בקשה דחופה", אך דחיפות זו אינה עולה בקנה אחד עם הגשתה כשלושה שבועות לאחר שנדחתה הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי.

אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.