ע"א 3846/13מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ. היפרחלף

1.

בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין משלים שניתן בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט מ' סובל ) מיום 3.4.2013, ואשר בגדרו נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה 1 (להלן: המשיבה ) פיצוי בסך של 1,230,800 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מחודש יוני 2006 ועד למועד התשלום בפועל.

2.

למחלוקת בין הצדדים רקע מורכב, וכרוכים בו, בין היתר, הליכים משפטים שנוהלו בין המבקשת, המשיבה והמשיבים 5-2 לאורך שנים. בקצרה ייאמר, כי במוקד המחלוקת מגרש בעיר ירושלים אשר זכויות החכירה בו נמכרו על-ידי המשיב 5 למשיבה 2. משהתברר כי במגרש נמצא ציוד השייך למשיבה - תבעה המשיבה 2 את המשיב 5 על הפרת ההסכם ביניהם. המשיב 5, מצדו, הגיש הודעת צד שלישי למבקשת בטענה כי היא התרשלה בכך שלא טיפלה בפלישת המשיבה למגרש. במסגרת הליכים שונים, הגיעו מקצת הצדדים לפשרות שסיימו חלק מההתדיינויות המשפטיות. עם זאת, בין המבקשת לבין המשיבה נותרה מחלוקת שעניינה בשאלה - האם המשיבה, אשר פינתה את המגרש במהלך ההתדיינות בין הצדדים, זכאית לפיצוי בשל כך ובאיזה סכום או שמא, כטענת המבקשת, המשיבה פלשה למגרש והיא כלל אינה זכאית לפיצוי.

3.

בפסק דין מפורט קבע בית משפט קמא, כי התנהלות המבקשת לאורך השנים הביאה לכך, שהלכה למעשה, בידי המשיבה היו רישיונות מכללא להחזקה ולשימוש במקרקעין הסמוכים למגרש ובמגרש עצמו. עוד נאמר, כי בנסיבות, בהן המשיבה עשתה לאורך שנים שימוש במגרש בלי שתידרש לפנותו או להפסיק את השימוש בו, היא זכאית לפיצוי. הוסבר, כי יש לפצות את המשיבה, בין היתר, בגין השקעותיה במגרש ובגין הוצאות ונזקים שנגרמו לה בשל ביטול הרישיון. בית המשפט זקף לזכות המשיבה את העובדה שפינתה מרבית מהשטחים בהם עשתה שימוש עוד בטרם הוגשה נגדה תביעת פינוי. כן נדחתה טענת המבקשת, כי המשיבה חבה בדמי שימוש עבור התקופה בה החזיקה במגרש. לאחר שעיין בחוות דעת מטעם הצדדים, קבע בית משפט קמא כי פיצוי המשיבה ייקבע על דרך האומדנא כך שיבטא את סכום האמצע בין הסכומים שננקבו בחוות הדעת שהגישו הצדדים ביחס לדמי הפינוי שיש לשלם למשיבה - 1,230,800 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מיוני 2006 ועד למועד התשלום בפועל. הודגש, כי תשלום הפיצוי מותנה בפינוי המגרש.

כלפי פסק דינו של בית משפט קמא הגישה המבקשת ערעור. לטענת המבקשת, עתה, לאחר שהמגרש פונה, והגיע המועד שנקבע בפסק הדין לתשלום הפיצוי - הוגשה הבקשה דנא לעיכוב ביצוע או לחלופין להפקדת סכום הפיצוי בנאמנות עד להכרעה בערעור. להשלמת התמונה יצוין, כי הדיון בערעור קבוע ליום 9.2.2015.

טענות הצדדים

5.

בבקשה נטען, כי לערעור - המופנה הן כלפי הקביעה כי המשיבה רכשה רשיון מכללא במגרש, הן כלפי סכום הפיצוי, סיכויים טובים. לטענת המבקשת, פסק הדין קמא מבטא פרשנות שגויה לדיני הרישיון במקרקעין, וכן כי, בנסיבות, לא היה מקום לפסוק למשיבה פיצויים העולים על שווי המגרש עצמו. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית משפט קמא "נוגד את האינטרס הציבורי בשמירה על קרקעות המדינה כמשאב ציבורי". באשר למאזן הנוחות נטען, כי זה נוטה לעבר קבלת הבקשה מאחר שמדובר בסכום כסף משמעותי (נטען, כי עתה עומד הסכום על כ-1,750,000 ש"ח) ומאחר שקיים סיכוי לא מבוטל ש"יהיה קושי רב להשיב את הכסף לקופה הציבורית" ככל שהערעור יתקבל. המבקשת טוענת בהקשר זה, כי המשיבה היא חברה פרטית, מוגבלת, וכי מוטלים על נכסיה ארבעה שעבודים ללא הגבלה. מנגד, נטען, כי אם יעוכב ביצוע פסק הדין וערעור המבקשת יידחה, המשיבה לא תתקל בקושי בגביית סכום הפיצוי.

6.

בתשובתה טוענת המשיבה, כי טענות המבקשת אינן מצדיקות היעתרות לבקשה לעיכוב ביצוע. באשר לשיקול מאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי השעבודים אליהן מתייחסת המבקשת נוצרו בין השנים 1998-1997 ואין מדובר בשעבודים שהוטלו לאחרונה בשל חשש שהמשיבה לא תעמוד בהתחייבויותיה, ומה גם שאחד השעבודים הוטל לצורך הבטחת החזר הלוואה שכבר הושבה במלואה. משכך, טוענת המשיבה, אין בסיס עובדתי לטענה כי המבקשת עלולה להיתקל בקושי בהשבת המצב לקדמותו ככל שערעורה יתקבל. המשיבה טוענת גם כי אין בסכום הפיצוי שנפסק לטובתה כדי להטות את הכף לעבר קבלת הבקשה. לבסוף מוסיפה המשיבה, כי סיכויי הערעור אינם גבוהים נוכח פסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא.

דיון והכרעה

7.

לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, באופן חלקי, כמפורט בפסקה 8 שלהלן.

סבורני כי מבין השיקולים הצריכים לעניין - סיכויי הערעור ומאזן הנוחות - שיקול מאזן הנוחות הוא המטה את הכף לעבר קבלת הבקשה, גם אם באופן חלקי. עם זאת, ראיתי לציין בקצרה, כי על פני הדברים ובגדרי הבחינה הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה דנא, לא ניתן לקבוע כי המדובר בערעור משולל יסוד. כאמור, על פני הדברים, נראה, כי מפסק דינו המנומק והמפורט של בית משפט קמא עולות שאלות משפטיות ופרשניות.

באשר למאזן הנוחות. מחד, ומעבר לכך שמדובר בפסק דין כספי, אינני סבור כי עלה בידי המבקשת לפרוש תשתית ברורה או חד משמעית לכך שיהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שבקשתה תדחה וערעורה יתקבל. מאידך, אין לכחד שלזכות המשיבה נפסק סכום משמעותי - ואף אם אין בנתון זה כדי להטות, שלעצמו, את הכף לעבר קבלת הבקשה, הוא בעל משקל בבואנו להעריך את מאזן הנוחות. לכך יש לצרף גם את הנתון שהעלתה המבקשת ביחס לשעבודים המוטלים על נכסי המשיבה. איני סבור כי בנסיבות יש לייחס משמעות יתרה למועד בו הוטלו השעבודים אלא לכך שאלה עשויים להוות מכשול מקום בו לא יינתן עיכוב ביצוע וערעור המבקשת יתקבל.

8.

סבורני, כי במצב דברים זה, האיזון הראוי בין הנתונים השונים שנפרשו לעיל הוא, כי עד להכרעה בערעור, שהדיון בו עתיד להתקיים בעוד כשבוע, מתוך סכום הפיצויים הכולל שנפסק לטובת המשיבה יעוכב סך של 1,200,000 ש"ח (בערכים של היום), ויתרת הפיצוי תועבר למשיבה. כמוסבר לעיל, לא ראיתי להיעתר לבקשה במלואה, בין היתר, בשל היעדר תשתית ברורה לכך שיהיה קושי להשיב את המצב לקדמותו ככל שהערעור יתקבל וכן מאחר שיש מקום שהמשיבה, שוודאי נשאה בהוצאות בקשר עם פינוי המגרש, תפוצה על כך. מאידך, כיוון שמועד הדיון בערעור קרוב, ממילא אין מדובר בעיכוב לפרק זמן ממושך.

9.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת חלקית, כך שמתוך סכום הפיצוי הכולל שנפסק לחובת המבקשת יעוכב סך של 1,200,000 ש"ח ויתרת הפיצוי תועבר למשיבה.

אין צו להוצאות.