ע"א 386/15 שחר בן מאיר עו"ד נ. נוחי דנקנר

בקשה לסעד זמני בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ע' ברון ) בת"א 1905-04-13 מיום 17.12.2014 בו נדחתה על הסף תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי ולצו עשה נגד המשיבות 5-2.

1.

המערער מנוי על עיתון "הארץ" (להלן: העיתון ) אשר מוצא לאור על ידי המשיבה 6. ביום 2.4.2013 הגיש המערער תביעה נגד המשיבות 5-2 בטענה כי הטילו "חרם מודעות" על העיתון ובכך פגעו בזכותו החוקתית לחופש הביטוי. התביעה הוגשה גם נגד המשיב 1 שהיה בזמנו בעל השליטה במשיבות 5-2, וזאת אף שלא נתבקש כל סעד נגדו. בתביעתו, עתר המערער הן לסעד הצהרתי הקובע כי המשיבות 5-2 נמנעו בכוונת מכוון מלפרסם מודעות בעיתון והן לצו עשה המורה להן לחדול מכך. בכתב ההגנה שהגישו המשיבים 5-1 הם הכחישו שהטילו חרם כלשהו על העיתון וטענו כי אף אם היה בטענה זו שמץ של אמת לא היה בכך כדי להצמיח למערער עילת תביעה נגדם. לפיכך, עתרו המשיבים 5-1 לדחיית התביעה על הסף מחמת היעדר עילה והיעדר יריבות בינם לבין המערער.

2.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת המשיבים 5-1 ודחה את תביעתו של המערער על הסף. בפסק דינו קבע בית המשפט קמא כי אף אם היה מניח שכל האמור בכתב התביעה שהגיש המערער הוא אמת לא היה מקום לפסוק לו את הסעדים המבוקשים על ידו. בית המשפט קמא דחה את טענת המערער לפיה הטלת חרם מודעות על העיתון פוגעת בזכותו לחופש הביטוי ומקימה לו עילת תביעה נגד המשיבים 5-1 בקבעו כי הקונסטרוקציה המשפטית אותה בונה המערער לפיה חרם מודעות על עיתון מקנה לקוראיו עילת תביעה נגד המחרים היא מלאכותית ונעדרת כל מקור חוקי. עוד קבע בית המשפט קמא כי אף אם היה מוכן להניח שהיותו של המערער מנוי על העיתון מקנה לו זכויות מסוימות כלפי המשיבים 5-1 עדיין אין משמעות הדבר כי היה זכאי לסעדים המבוקשים על ידו, וזאת מן הטעם שאת זכותו הנטענת של המערער לחופש הביטוי יש לאזן עם זכותם של המשיבים 5-1 לבחור היכן ברצונם לפרסם מודעות והיכן לא. עוד קבע בית המשפט קמא כי דרישתו של המערער להורות למשיבים 5-1 היכן עליהם לפרסם מודעות היא מרחיקת לכת ואינה מתקבלת על הדעת, וכי צו העשה לו הוא עותר אינו בר אכיפה ואינו ישים. לפיכך, דחה כאמור בית המשפט קמא את תביעתו של המערער על הסף והורה לו לשלם למשיבים 5-1 30,000 ש"ח הוצאות משפט.

3.

ביום 18.1.2015 הגיש המערער ערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא וכחצי שנה לאחר מכן, ביום 3.6.2015 הגיש בקשה לסעד זמני בערעור האוסר על המשיבים לבער או להשמיד כל מסמך או תכתובת הקשורים לחרם המודעות הנטען. בבקשתו טוען המערער כי חרם המודעות שהוטל על העיתון החל בשנת 2009 ומכאן שעשויות לחלוף יותר מ- 7 שנים מהמועד בו החל החרם הנטען ועד להכרעה בערעור. בנסיבות אלו, כך טוען המערער, עלולים המשיבים לבער מסמכים הקשורים לחרם המודעות הנטען המצויים ברשותם טרם שיוכרע הערעור לגופו, ובכך לגרום לו נזק ראייתי. לטענת המערער, סיכויי הערעור גבוהים ולמשיבים לא יגרם כל נזק כתוצאה מהסעד המבוקש ועל כן, לגישתו, יש להיעתר לבקשה.

4.

לטענת המשיבים 5-1 הבקשה לסעד זמני הוגשה בשיהוי רב ודי בטעם זה על מנת לדחותה. עוד טוענים המשיבים 5-1 כי המערער לא המציא להם את כתב הערעור עם הגשתו אלא רק ערב משלוח תגובתם לבקשה לסעד זמני ואף מטעם זה יש לדחות את הבקשה. בנוסף, טוענים המשיבים 5-1 כי המערער לא הציג כל תימוכין לטענתו לפיה קיים חשש שמא המשיבים יבערו מסמכים רלבנטיים להליך ולא בכדי. לפיכך, ונוכח סיכויי הערעור הנמוכים, עותרים המשיבים 5-1 לדחיית הבקשה לסעד זמני. המשיבה 6 מתנגדת אף היא לבקשה, וזאת ככל שהיא מופנית כלפיה.

5.

דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

על המבקש סעד זמני בערעור להראות כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו (ראו: ע"א 8970/14 אמארה מאיר נ' עו"ד גיא וייס , בפסקה 7 (20.5.2015)). בקשתו של המערער למתן סעד זמני נסמכת על ההנחה לפיה בחלוף 7 שנים ממועד תחילת חרם המודעות הנטען ישנו סיכוי כי המשיבים יבערו מסמכים ותכתובות הקשורים לנושא התובענה, אך לא הוצגו על ידו כל תימוכין לסברה זו ולפיכך לא שוכנעתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. כמו כן, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר, לא שוכנעתי כלל וכלל כי סיכויי הערעור טובים. ולבסוף, העובדה כי הבקשה לסעד זמני הוגשה בשיהוי רב תומכת אף היא בדחיית הבקשה (ראו והשוו: ע"א 7493/10 טנצר נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק כרמל אגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ , בפסקה 13 (17.2.2011) ).

אשר על כן, הבקשה נדחית.

המשיבים נדרשו על ידי המערער להגיב לבקשה עוד טרם הגשתה ותגובותיהם צורפו אליה. לפיכך, ישלם המערער למשיבים 5-1 הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 10,000 ש"ח, ולמשיבה 6 - 5,000 ש"ח.