ע"א 4260/09 קרן נאמנות ויצו נ. נילי רוטשילד

1.

בפסק דין מיום כ"ח באדר התשס"ט (24.3.2009), קבע בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, כי למשיבים זכויות חכירה בחלקת קרקע בה החזיקה המבקשת. זאת, לאחר שקיבל את טענת המשיבים, כי בעסקת מקרקעין שנערכה בשנת 1960 בין המבקשת לבין קרוב משפחתם, אשר הוריש להם את זכויותיו, הועברה החלקה האמורה אליו. בקשה שהגישה המבקשת לבית-המשפט המחוזי לעכב את ביצועו של פסק-הדין, נדחתה.

2.

כנגד הכרעתו של בית-משפט קמא הגישה המבקשת ערעור לבית-משפט זה, ועמו בקשה לעיכוב ביצועו של פסק-הדין. לטענתה, מאזן הנוחות נוטה לטובתה – הן משום שהמשיבים עלולים להעביר את זכויותיהם במקרקעין לצדדים שלישיים, באופן אשר יקשה עליה לקבלן חזרה אם תזכה בערעור, והן משום שהם חיכו עשרות שנים עד להגשת תביעתם, ולא יגרם כל נזק אם ימתינו תקופה נוספת. עוד טוענת המבקשת, כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים ולכך טעמים אחדים: פסק דינה של ערכאה קמא התבסס על תצהיריהם של המשיבים, ואלה לא נתמכו בראיות בכתב כדי לתמוך בגרסה בדבר ביצועה של עסקה בשנת 1960; עילת התביעה התיישנה; העסקה עליה סומכים המשיבים את ידיהם, מעולם לא דווחה לרשויות המס.

3.

בתשובתם טוענים המשיבים, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, ולכך מספר טעמים: פסק דינו של בית המשפט המחוזי העביר לידיהם זכויות שבצידן אינטרס כספי בלבד – קבלת פיצוי ממנהל מקרקעי ישראל; המבקשת לא הוכיחה כי כספים שישולמו לא ניתן יהיה להשיבם אם תזכה בערעור. המשיבים מוסיפים, כי רק בשנת 2006 נודע להם שמנהל מקרקעי ישראל מתכחש לזכויותיהם בחלקה, ועל כן אין לייחס להם שיהוי המצדיק את עיכובו של פסק-הדין לתקופה נוספת. באשר לסיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי הם נמוכים, מאחר והוא עוסק בבחינה מחודשת של הראיות ומציג טענות בלתי מבוססות, שנדחו בערכאה קמא.

4.

החלטתי להיעתר לבקשה. ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי כבר עתה, עלול ליצור עובדות מוגמרות. האפשרות האחת היא שהמשיבים יעבירו את זכויותיהם בחלקה, כולן או מקצתן, לצד שלישי. האפשרות הנוספת היא, שלמשיבים ישולם פיצוי על ידי מינהל מקרקעי ישראל, וככל שיתקשו להשיבו אם הערעור יתקבל, עלולה המערערת לעמוד בפני שוקת שבורה.

אי-לכך, הבקשה מתקבלת, וביצוע פסק הדין יעוכב עד להכרעה בערעור.