ע"א 4445/10 ישיבה וכולל אבן חיים נ. חברת צמרות המושבה יזום והשקעות בע"מ

1.

לפניי בקשה לסעד זמני עד להכרעה בערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט א' קיסרי), אשר דחה את תביעת המבקשת.

2.

בבסיס המחלוקת בין הצדדים עומדת חלקת מקרקעין בפרדס חנה. ביום 12.6.2008 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה לאכיפת הסכם למכר המקרקעין שנכרת לטענתה בינה לבין המשיבים 2-1 (להלן - המוכרים ). אין מחלוקת, כי המוכרים ערכו הסכם מאוחר יותר למכירת אותה חלקת מקרקעין למשיבים 4-3 (להלן - המשיבים ). ביום 26.4.2010 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת המבקשת. בתמצית יצוין, כי בית המשפט קיבל את טענת המשיבים לפיה הסכם המכר בין המבקשת למוכרים הותנה בתנאי מתלה אשר לא התקיים ומשכך ההסכם לא נכנס לתוקף ולכן אין מקום לאוכפו. נטען, כי פסק הדין הומצא למבקשת רק ביום 3.5.2010. המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין ביום 9.6.2010. ביום 17.5.2010 הגישה המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה ביום 22.6.2010, לאחר שנקבע כי על המבקשת לפנות לבית משפט זה בבקשה למתן סעד זמני בערעור. יצוין, כי לטענת המבקשת נמסרה לה החלטת בית המשפט המחוזי רק ביום 8.7.2010. ביום 12.7.2010 הגישה המבקשת את הבקשה שלפניי, היא בקשה למתן סעד זמני לתקופת הערעור לפיו ייאסר ביצוע כל דיספוזיציה במקרקעין נשוא המחלוקת. כן התבקש עיכוב ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו בערכאה הדיונית.

3.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובת המשיבים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, החלטה בבקשה למתן סעד זמני בערעור מערבת איזון בין שני שיקולים עיקריים: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. עוד יש לזכור, כי מאחר שתביעת המבקשת נדחתה בערכאה הדיונית יש צורך בטעם בעל משקל לשם מתן הסעד הזמני בערעור. בענייננו מדובר, כאמור, בבקשה למתן סעד זמני לאיסור ביצוע דיספוזיציה בנכס מקרקעין. בדרך כלל, במצבים מסוג זה נוטה מאזן הנוחות לטובת מתן הסעד הזמני. זאת, שכן אם יתקבל ערעור המבקשת לאחר שלא ניתן הסעד הזמני, עלול להיווצר מצב בלתי-הפיך. ואולם, במקרה דנא הדברים אינם כה פשוטים. מסתבר, כי ביום 24.6.2010 הושלם הליך רישום הקרקע על שמם של המשיבים ואף הוסרה המשכנתה שרבצה על המקרקעין. כלומר, כבר עתה ניצבת המבקשת בפני קושי לממש זכויותיה אם תזכה בערעור. אומנם, ניתן היה לבחון את האפשרות ליתן סעד זמני אשר ימנע מהמשיבים להעביר את המקרקעין לצדדים שלישיים תוך הפקדת בטחונות משמעותיים על ידי המבקשת. ברם, במצב הדברים הקיים לא ניתן לומר כי שיקולי מאזן הנוחות נוטים באופן מובהק לטובת המבקשת. מתן סעד זמני כאמור יפגע באופן ממשי בזכויותיהם של המשיבים, שהינם כאמור הבעלים הרשומים של המקרקעין. אף בשאלת סיכויי הערעור אין לטעמי כדי להטות את הכף לכאן או לכאן. זאת, שכן לא ניתן לומר שהערעור הינו משולל יסוד לחלוטין או כי קיים סיכוי גבוה שהערעור יתקבל. כלומר, מבחינת סיכויי הערעור לא ניתן לומר שהם נוטים בבירור לטובת המבקשים, כפי שלא ניתן לומר כי הם נוטים במובהק לטובת המשיבים.

4.

משאלו הם פני הדברים, מצאתי ליתן משקל לשיקול נוסף. כוונתי היא לכך שבנסיבות העניין לא פעלה המבקשת בזריזות הראויה לקבלת הסעד הזמני לתקופת הערעור. זאת, גם אם עמדה במועדים הקבועים לכך בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (השוו, רע"א 9489/09 רוזנברג נ' בולוס גד תיירות ומלונאות בע"מ (טרם פורסם, 14.2.2010)). כך, מיום שפסק הדין הומצא למבקשת ועד שהוגש הערעור חלפו 35 ימים. בנוסף, הבקשה למתן סעד זמני הוגשה בחלוף למעלה מחודשיים לאחר שניתן פסק הדין. ער אני לכך שהמבקשת פנתה קודם לכן בבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי. ואולם, משנדחתה תביעתה בערכאה הדיונית היה על המבקשת לפנות לבית משפט זה בד בבד עם הגשת הערעור. בנוסף, מיום שהומצא למבקשת פסק הדין ועד שהוגשה הבקשה לעיכוב ביצוע בבית המשפט המחוזי חלפו שבועיים. ייתכן שבנסיבות אחרות לא היה מקום ליתן לנתונים אלה משקל. ברם, מאחר שבחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מותירה את כפות המאזניים מעוינות, ובהתחשב בכך שתביעת המבקשת נדחתה בערכאה הדיונית, יש בשיקול זה כדי להטות את הכף לכיוון דחיית הבקשה.

5.

הבקשה למתן סעד זמני נדחית אפוא. המבקשת תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח לזכות משיבים 4-3.