ע"א 5018/12ברטי סינבטי נ. לב לבייב ואח'

1.

ההליך שבכותרת עניינו ערעור על פסק דינו בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן) מיום 28.4.2012, בו נדחתה בקשת המערער לאשר לו להגיש בשם המשיבה 12 תביעה נגזרת. המזכירה הראשית הורתה כי המערער יפקיד עירבון בשיעור של 50,000 ש"ח וזה הופקד על ידו ביום 1.8.2012.

ביום 14.10.2012 הגישו המשיבות 13 ו-14 בקשה להגדלת שיעור העירבון. המשיבות 13-14 מדגישות כי סכום התביעה הנגזרת שהגשתה התבקשה הינו בסך של 2,500,000,000 ש"ח, כי וההליך שהתנהל בבית המשפט קמא הוגש נגד שלוש קבוצות והיה רחב היקף, ובסיומו נפסקו לטובת המשיבות הוצאות בסך כולל של 145,000 ש"ח. לטענתן בנסיבות אלו לא יהיה בסכום שהופקד, סך של 50,000 ש"ח, כדי לכסות את הוצאות המשיבות כולן אם יידחה הערעור, והן מוסיפות ומציינות בהקשר זה כי המערער לא שילם את מלוא ההוצאות שנפסקו לחובתו בבית המשפט קמא. המשיבות 13 ו-14 טוענות כי בנסיבות אלו יש להורות על הגדלת סכום העירבון לסך של 200,000 ש"ח.

2.

המערער מתנגד לבקשה. ראשית טוען המערער כי ניתן להורות על הגדלת סכום העירבון על פי תקנה 433 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי ) רק מקום בו מאז שנקבע סכום העירבון חל שינוי נסיבות המצדיק את הגדלתו, ובמקרה דנן לא טענו המשיבות 13 ו-14 לשינוי נסיבות כאמור ובקשתן כמוה כערעור על ההחלטה בדבר קביעת העירבון. כן טוען המערער כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ומטעמים אלו יש לדחותה על הסף. המערער טוען כי יש לדחות את הבקשה גם לגופה שכן סכום העירבון שנקבע הולם את נסיבות העניין, והוא מדגיש בהקשר זה כי היקף העבודה הצפוי בהליך הערעור נמוך מזה שהושקע בבית המשפט קמא וכי בניגוד לנטען ההוצאות בהן חוייב שולמו על ידו (למעט חלק קטן שטרם שולם נוכח אי המצאת קבלות לידיו).

בתשובה שהגישו הוסיפו המשיבות 13 ו-14 כי יש לדחות את טענתו של המערער בעניין סמכות הרשם להורות על הגדלת שיעור העירבון בהדגישן כי סכום העירבון בהליך דנן נקבע כ"נקודת מוצא" ומבלי שנערך עיון ממשי בתיק לגופו, וכך גם יש לדחות את טענתו לפיה הבקשה הוגשה בשיהוי.

3.

לאחר עיון בחומר שלפני הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להגדלת שיעור העירבון להתקבל בחלקה וכי מן הראוי לקבוע עירבון בסכום גבוה יותר, אם כי לא בסכום המוצע על-ידי המשיבות 13 ו-14.

ראשית יצויין כי הצדק עם המשיבות 13 ו-14 כי יש לדחות את טענת המערער בדבר הוכחת שינוי נסיבות כתנאי להגדלת שיעור העירבון, שכן העירבון בהליך זה נקבע על ידי המזכירה הראשית ובהתאם לתקנה 430 לתקנות סדר הדין האזרחי רשאים הצדדים לבקש כי העניין יובא בשנית לפני הרשם "לעיון ולהכרעה", כ"מעין ערר" על החלטתה (ראו: רע"א 1723/91 נסטל נ' בר נוי , פ"ד מה(5) 83, 86 (1991); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 652-653 (מהדורה עשירית, 2009)). ולגופם של דברים.

כידוע תכליתו של העירבון הינו להבטיח את יכולתו של המשיב בערעור להיפרע בגין הוצאותיו בהליך, ככל שייפסקו, ומשכך גובה העירבון בהליך הערעור נקבע לפי אומדן ההוצאות הצפויות אם יידחה ההליך. אומדן זה מבוסס על שיקולים שונים ובהם מורכבות ההליך, היקפו, מספר המשיבים, קיומו של ייצוג נפרד עבור בעלי דין שונים, שווי נשוא המשפט, טיב ההליך וגובה ההוצאות שבהן חויב יוזם ההליך בערכאה הקודמת, אך מובן כי מדובר באומדן בלבד ולא במדע מדויק (ראו: בש"א 367/89 הול נ' דננברג , פ"ד מג(4) 186 (1989); רע"א 7028/00 אי. בי אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ , פסקאות 2-3 (לא פורסם, 28.10.2001)).

במקרה דנן שיקולים אלו מובילים למסקנה כי יש להורות על הגדלת סכום העירבון. בהקשר זה לקחתי בחשבון, בין היתר, את היקף ההליך ומורכבות הסוגיות שעל הפרק; את העובדה שבהליך 14 משיבים המחולקים לשלוש קבוצות המיוצגות על ידי עורכי דין שונים; כמו גם את שיעור ההוצאות שהושת על המערער בבית המשפט קמא - סך כולל של 145,000 ש"ח (ויודגש כי הגם שאין תאימות הכרחית בין סכום ההוצאות בערכאה הדיונית לבין סכום ההוצאות בערכאת הערעור, גובה ההוצאות בערכאה הקודמת מהווה אינדיקציה רלוונטית בהקשר דנן). נוכח מכלול נסיבות אלו הגעתי לכלל מסקנה כי יש להגדיל את שיעור העירבון בהליך זה ולהעמידו על סך של 100,000 ש"ח.

הסכום שעל המערערים להוסיף יופקד בתוך 30 ימים מעת המצאת החלטה זו. בהיעדר הפקדה כאמור - יירשם ההליך לדחיה ללא הודעה נוספת.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.