ע"א 5074/21 אריה פישר נ. צבי ברבי

1.

בשנת 1990 רכש המשיב, שהיה האפוטרופוס היחיד של אביו (להלן גם: המנוח ), מחברת עמידר את הדירה שהאב התגורר בה (להלן: הדירה ), כפוף לרישום משכנתה לטובתו. ביום 24.7.1990 אישר בית המשפט המחוזי בחיפה את שטר המשכנתה, הקובע בין היתר כי בעלותו של האב בדירה תועבר במלואה לאחר פטירתו לידי המשיב ללא תמורה (להלן בהתאמה: ההחלטה משנת 1990 ו תנאי ההעברה ). ביום 29.3.2005, לאחר שהלך האב לעולמו, ניתן צו ירושה המכריז על המשיב יורש יחיד של המנוח, ובעקבות זאת נרשמה הדירה על שם המשיב. בשנת 2010 הגישו המבקש ושניים אחרים (שלושתם להלן: האחים הנוספים ) בקשה לביטול צו הירושה. לאחר שנמצא בבדיקת רקמות שהם ילדיו של המנוח, ניתן ביום 11.8.2013 צו ירושה מתוקן הקובע כי ארבעת ילדיו של המנוח הם יורשיו. במרץ 2014 הגישו האחים הנוספים תובענה לביטול ההחלטה משנת 1990. ביום 9.11.2015 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט מ' רניאל ) את התובענה . המשיב ערער על כך, וביום 9.3.2017 מחק בית משפט זה (כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות והשופטים ד' ברק-ארז ו מ' מזוז ) את הערעור כפוף להצהרות הצדדים להלן:

"1. המשכנתא עומדת בתוקפה ומה שבוטל על פי פסק-הדין נושא הערעור הוא התנאי שבסעיף ג' למשכנתא להעברת מלוא הזכויות בדירה למערער לאחר פטירת האב.

2.במסגרת ההתחשבנות שתתקיים בהליך פירוק השיתוף בין הצדדים האמור להיות מוגש לבית המשפט לענייני משפחה, יבוא בחשבון כנגד המשכנתא הסכום שאותו שילם המערער במזומן עבור הדירה באופן שחלקו היחסי של סכום זה מסך כל שווי הדירה בעת הרכישה ישוערך לטובת המערער כאותו חלק יחסי משווי הדירה כערכה במועד חלוקת התמורה שתתקבל במסגרת פירוק השיתוף" (ע"א 8926/15 ברבי נ' בן טוב (9.3.2017) (להלן: ע"א 8926/15 )).

2.

ביום 18.10.2018 הגיש המבקש את התובענה נושא בקשה זו, ובה תבע שוב לבטל את ההחלטה משנת 1990, בטענה כי המשיב הציג בזמנו מצג שווא שלפיו הוא הבן היחיד של המנוח, אף שידע שיש לו אחים. ביום 2.6.2021 דחה בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט

מ' רניאל ) את התובענה. בית המשפט ציין בפתח הדברים כי בעקבות פסק הדין בע"א 8926/15 אין תועלת מעשית בהליך, וכל מטרתו היא לשנות את הנימוק לביטול תנאי ההעברה, מעובדה שלא הייתה ידועה למשיב, למצג שווא מצידו; וכי שינוי נימוק ללא שינוי התוצאה אינו מצדיק לבטל פסק דין חלוט. לגוף העניין נקבע כי אמינותו של המבקש מוטלת בספק וכי הוא "כיזב בעדותו שוב ושוב" בהליך הנוכחי וגם בזה שקדם לו. בית המשפט קבע כי אין להסתמך על הראיות שהציג המבקש, מסיבות שונות. נקבע כי המשיב לא ידע בשנת 1990 על קיומם של אחיו, ולכן לא היה מצג שווא בפעולותיו. לבסוף, בית המשפט חייב את המבקש בהוצאות משפט בסך 100,000 ש"ח, בהתבסס על האופן שבו ניהלו הצדדים את ההליך ועל המאמצים הרבים שהשקיע המשיב בהפרכת טענותיו הרבות של המבקש. עוד פירט בית המשפט כי "בתיק זה נוהלה ישיבת קדם משפט אחת, ו-6 ישיבות הוכחות. ניתנו 84 החלטות, רבות מהן לאחר טיעון נרחב של הצדדים. הנתבע הציג ראיות על תשלום שכר טרחת עורך דין בסך 90,204 ₪, וסכום זה עבור שכ"ט עו"ד בלבד, סביר והוגן". לשלמות התמונה אציין כי ביום 7.7.2021 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לדון בראיות שהוגשו ובראיות חדשות ו"להבהיר" את פסק הדין.

3.

על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור ולצדו את הבקשה שלפניי לעיכוב ביצוע תשלום ההוצאות. לטענתו, סיכויי ערעורו טובים; הוא "עיוור, נכה, לוקה בשמיעתו והוא מתקיים אך ורק על קצבאות המוסד לביטוח לאומי"; ואם הערעור יתקבל, יתקשה המבקש לקבל את הכספים חזרה "בשל אופיו של המשיב", ואילו לאחרון לא ייגרם נזק מעיכוב ההליכים. יוער כי לבקשה לעיכוב ביצוע לא צורפו תצהיר או מסמכים לתמיכה בטענות המבקש על מצבו, אולם בבקשה לפטור מאגרה שהגיש לבית משפט זה צירף המבקש תצהיר על הכנסותיו, תעודת עיוור/לקוי ראייה ואישור זכאות לקצבת נכות מהמוסד לביטוח לאומי לשנת 2021.

4.

המשיב מתנגד לבקשה. נטען כי פסק הדין של בית המשפט קמא מבוסס על קביעות מהימנות, וכי המשיב הוציא סכומי עתק בהליכים המשפטיים הרבים שהמבקש ניהל נגדו. המשיב טוען כי הוא נזקק לכסף כדי לטפל באשתו החולה, ומנגד נטען כי מצבו הכלכלי של המבקש טוב בהרבה מהמתואר בבקשה, וכי לא צורפו לבקשה תימוכין ופרטים נדרשים. על כך מוסיף המשיב כי המבקש פעל בשקר ובזיוף ונקט נגדו הליכי סרק רבים שעולים כדי שימוש לרעה בהליכי משפט.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובתשובה ובנספחיהן, אני סבור כי יש לקבל את הבקשה בחלקה, כפי שיתואר להלן. ככלל, במקרים שבהם מבוקש עיכוב ביצוע של פסק דין המטיל חיוב כספי – ובכלל זה הוצאות משפט – הנטייה היא שלא להיעתר לבקשה אלא במקרים חריגים (ע"א 4613/20 ים נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (13.7.2020)), זאת מתוך הנחה שאפשר לרפא במקרה הצורך את הנזקים שעלולים להיגרם ממימוש חיוב כספי באמצעות השבה (ע"א 5853/18 תעיזי צמח ונרדע יפה נ' מנהל מס ערך מוסף , פסקה 4 (29.5.2019)). חריגים לכלל זה מקרים שבהם בגדר מאזן הנוחות יוכח כי ביצוע החיוב יפגע במבקש פגיעה חמורה ובלתי הפיכה או כי קיים חשש ממשי לכך שהמשיב לא יוכל להשיב את הכספים שישולמו לו אם יתקבל הערעור (ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) , פסקה 18 (20.1.2016)). איני רואה לקבוע מסמרות בשלב זה בדבר סיכויי הערעור, אך לפחות בכל הנוגע לגובה ההוצאות שנפסקו, שהוא הרכיב שבעניינו התבקש עיכוב ביצוע, אין לומר כי טענות המבקש נטולות אחיזה לכאורה. אשר למאזן הנוחות, הצדדים העלו טיעונים בנוגע לקשיים כלכליים ובריאותיים שעלולים להיגרם להם עקב קבלת הבקשה או דחייתה, בהתאם לזהות הטוען. המבקש לא הוכיח כי קיים יסוד סביר לחשש שייתקל בקושי בהשבת הכספים אם הערעור יתקבל, אך הניח תשתית עובדתית מסוימת, הגם שאינה רחבה, לטענות בדבר מצבו הכלכלי ומצבו הרפואי. נוכח זאת ובשילוב עם סוגיית סיכויי הערעור, שוכנעתי כי בנסיבות העניין יש לעכב תשלום של מחצית מסכום ההוצאות (ראו והשוו ע"א 2260/18 לנגר נ' בנק הפועלים בע"מ , פסקה 3 (23.5.2018)) .

אני מורה אפוא על עיכוב תשלום 50,000 ש"ח מסכום ההוצאות שנפסק לחובת המבקש, עד להכרעה בערעור. את יתרת הסכום ישלם המבקש למשיב. נוכח תוצאה זו יישא כל צד בהוצאותיו בבקשה שלפניי.