ע"א 5982/04 מדינת ישראל נ. רחל טכורש

1.בפני בקשה למחיקת הערעור שבכותרת על הסף מטעם המשיבות מס' 1 ו-2 בערעור (להלן: "המבקשות"). ביסוד בקשה זו מונחים טעמים שונים ובהם כי הערעור אשר הוגש אינו ההליך הנכון לענייננו וכי אף אם הערעור הינו ההליך הנכון, הרי שחלף המועד להגשתו. עוד נטען כי הערעור חסר עילה מיסודו ומכל מקום כי המערערת עשתה שימוש שלא בתום לב בהליכי בית משפט.

העובדות וההליכים

2.הרקע לבקשה דנן הוא זה: עיריית ראשון לציון הפקיעה מהמבקשות חלקה של 17,980 מ"ר שיועדה להרחבת בית העלמין הצבאי בראשון לציון. המבקשות הגישו הודעת צד ג' למשיבה (היא המערערת בערעור שבכותרת ולהלן "המשיבה") בטענה שההפקעה נעשתה על ידי העירייה עבור המשיבה. הסעד לו עתרו המבקשות בבית המשפט קמא היה קבלת פיצויים בגין ההפקעה של הקרקע בשלמותה. הצדדים היו חלוקים בשתי שאלות עיקריות: האחת – באשר לשווי הקרקע, והשנייה

– בשאלה האם הפיצוי המגיע למבקשות צריך לכלול גם מע"מ. בית המשפט קמא פסק (ביום 17.8.2003) כי יש לשלם למבקשות פיצוי לפי שווי הקרקע כפי שנקבע על ידי השמאית בתוספת מע"מ, בתוספת הפרשי הצמדה מהיום הקובע לתשלום, ובתוספת ריבית. עוד נקבע, כי מסכום זה ינוכה הסכום ששולם למבקשות על חשבון פיצויי ההפקעה כשהוא משוערך ליום התשלום.

3.בין הצדדים התגלעה מחלוקת באשר לסכומים שיש לשלם על פי פסק הדין ועל כן הוגשה לבית המשפט קמא בקשה למתן פסיקתא. בית המשפט נעתר לבקשה וניתנה פסיקתא בה החיוב בריבית היה על פי החוק. בית המשפט קבע עוד (בהחלטתו מיום 22.2.2004) כי לא היתה בפני בית המשפט עת נתן את פסק הדין בהליך העיקרי טענה בעניין שיעור הריבית ומשעה שפסק הדין קבע כי המדובר בריבית לפי החוק, לא ניתן להשיג על עניין זה במסגרת הפסיקתא. ההליכים בפני בית המשפט קמא לא נסתיימו בנקודה זו. המשיבה הגישה בקשה לביטול ההחלטה מיום 22.2.2004 בטענה כי לא זומנה לדיון בעניין זה וממילא דין החלטה זו להתבטל. בהחלטה מיום 9.5.2004 נדחתה בקשת הביטול. נקבע כי לא הוגש תצהיר לתמיכה בבקשת הביטול ומכל מקום, הוגש טיעון בכתב ונשמעו כל הטענות הרלבנטיות. הערעור שהוגש לבית משפט זה על ידי המשיבה (ביום 24.6.2004) מוסב הלכה למעשה על הפסיקתא כמו גם על ההחלטה שלא לבטל את ההחלטה שניתנה כביכול במעמד צד אחד (מיום 9.5.2004). מכאן הבקשה שבפני למחיקת ערעור זה.

טעמי הבקשה למחיקת הערעור על הסף

4.כאמור, מתבקש על ידי המבקשות להורות על מחיקת הערעור שהוגש על ידי המשיבה. לטענתן, ההכרעה במחלוקת המרכזית בזכויות הצדדים נעשתה כבר בפסק דינו הראשון של בית המשפט קמא ביום 17.8.03, עליו לא הוגש הערעור שבכותרת. הערעור הוגש כאמור במבוא להודעת הערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 22.2.04 לאשר נוסח פסיקתא אשר הוגשה לו על ידי המבקשות. לדבריהן, הלכה פסוקה היא כי מקום בו ההחלטה נשוא הערעור טפלה לפסק הדין העיקרי שקדם לה, וכאשר ההכרעה במחלוקת המרכזית שבין הצדדים נעשתה כבר בפסק הדין המוקדם, או אז אין בהחלטה המאוחרת משום פסק דין חדש ונוסף באותו התיק, אלא רק החלטה אחרת אשר ערעור עליה יתכן ברשות בלבד. כמו כן, אין זה מן הנמנע שהחלטה אחרת מהסוג האמור תכריע בזכויות הצדדים ותהיה בעלת משמעות אופרטיבית רבה עבורם, אולם בכך כדי לשנות מאופייה הטפל לפסק הדין. מכאן שלא ניתן היה להגיש על החלטה זו ערעור בזכות ודין הערעור - להימחק.

5.עוד טוענות המבקשות כי אף אם ההליך הראוי הינו הודעת ערעור בזכות, הרי שמכל מקום חלף המועד להגשתה. יש למנות את הימים להגשת ערעור ממועד מתן ההחלטה בבקשת המשיבה לבטל את החלטת בית המשפט קמא שניתנה במעמד צד אחד קרי מיום 9.5.04, הוא היום בו הומצאה ההחלטה למשיבה כפי שניתן להיווכח מאישור הפקס הטבוע בשולי העתק ההחלטה שצורפה להודעת הערעור. מכאן שהמועד להגשת הערעור חלף ביום 23.6.04. לחילופין, יש למנות את הימים להגשת הערעור מיום שניתנה ההחלטה בדבר הפסיקתא היות והמשיבה הוזמנה לדיון באמצעות הפקס וחרף זאת לא הופיעה לדיון. טעם נוסף למחיקת הערעור הינו שלפי תקנה 398א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות"), לא יכול המערער המסתמך על אותה תקנה להתייחס בערעורו אלא להחלטה נשוא בקשת הביטול ולא להחלטות או פסקי דין קודמים. לטענת המבקשות, עיון בהודעת הערעור מלמדת כי היא נחלקת לשני חלקים. בעוד שחלקה הראשון עוסק בפרשנות שהעניק בית המשפט קמא לפסק הדין המקורי במסגרת ההחלטה נשוא בקשת הביטול, הרי שחלקה השני מתייחס לגוף פסק הדין של בית המשפט קמא וממילא אין לו מקום בהליך זה על פי המועד בו הוגש. לבסוף מעלות המבקשות השגות לגבי טענתה של המשיבה בערעורה כי ההחלטה מיום 22.2.2004 ניתנה במעמד צד אחד. לטעמן של המבקשות, ההסתמכות על טענת ביטול החלטה במעמד צד אחד מהווה בנסיבות העניין, שימוש שלא בתום לב בהליכי משפט. כך שכן המשיבה הגישה בכתב את עמדתה לבית המשפט קמא קודם שניתנה ההחלטה בפסיקתא. מכוון שכך, חזקה על המשיבה שידעה כי די בתגובתה בכתב כדי להוות בסיס להחלטת בית המשפט, גם מבלי להיזקק לדיון. טענתה של המשיבה כי לא הוזמנה לדיון אינה עולה בקנה אחד עם המצוי בתיקי בית המשפט. לאור האמור, מתבקש בית המשפט למחוק את הערעור.

ערעור בזכות או ערעור ברשות

6.הטיעון המרכזי בטענות המבקשות הנו כי הפסיקתא אינה אלא החלטה נלוות הנדרשת לביצוע פסק הדין, ומשכך אין היא אלא החלטה אחרת שהערעור עליה הוא ברשות. המשיבה בתגובתה טוענת כי הפסיקתא נשוא הערעור ניתנה על ידי שופטת בית המשפט קמא אשר נתנה גם את פסק הדין. הפסיקתא מתייחסת לעניין שנקבע בפסק הדין, מפרשת אותו ומשנה אותו. לטענתה, אין חולק כי ההחלטה המקורית, אליה מתייחסת הפסיקתא, הינה פסק דין. משכך, גם הפסיקתא הנה בגדר פסק דין והגשת הערעור עליה אינה טעונה רשות. האם ההליך שבכותרת - ערעור בזכות - הוא ההליך המתאים בנסיבות העניין? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. פסיקתא אשר ניתנה על ידי השופט שישב בדין יכולה לשמש פירוש לפסק דין שהיה סתום (ראו: ד"ר ש' לוין, סדר הדין האזרחי , מהדורה שביעית (ירושלים, 1995), בעמוד 523) הפירוש שניתן לפסק הדין אינו טפל בהכרח לנושא פסק הדין אלא יכול לעיתים לשנות את מהות ההכרעה. בעל דין שלא ראה עצמו מקופח על ידי פסק הדין שלפני הפירוש, יכול להיפגע על ידי פסק הדין כפי שפורש, ומן הראוי שתהא לו לגביו בנסיבות מסוימות אותה זכות ערעור שהייתה לו לגבי פסק הדין המקורי (ראו: ע"א 1050/01 גבעת כוח נ' עו"ד זרח רוזנבלום

(לא פורסם)). לטענת המשיבה, בנסיבות המקרה בית המשפט קמא הגדיל הלכה למעשה עם מתן הפסיקתא את חיובה בפיצוי הפקעה למבקשות, בסכום של 1,087,799 ₪ (נכון ליום 12.11.03). הפסיקתא מחייבת את המשיבה לשלם את פיצוי ההפקעה "בתוספת ריבית כחוק" לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א – 1961. בכך למעשה גדל חובה באורח משמעותי. יתר על כן, המשיבה טוענת כי בית המשפט קמא אף הגדיל את חובה של המשיבה בעת שאימץ את הצעת המבקשות לניסוח הפסיקתא כך שהמשיבה תחויב בתשלום ריבית גם ביחס לחלק מפיצויי ההפקעה, שכבר שולם למבקשות בעבר. המבקשות אינן חולקות בפני על החבות המוגדלת בה חבה המשיבה על פי הפסיקתא וההחלטות שניתנו, אלא שסבורות הן כי הדבר היה ברור עוד מפסק הדין המקורי. במצב דברים זה, יש לדעתי לראות בפסיקתא לצורך זכות הערעור כדי חלק מפסק הדין המקורי (ומבלי להביע עמדה בצדקת טענות המשיבה לגופן). אין לראות בנסיבות המקרה בפסיקתא משום החלטה הטפלה לפסק הדין, הנוגעת אך לביצועו, כי אם החלטה מהותית אשר יש בה קביעה של ממש באשר ללב ההכרעה השיפוטית. התוצאה היא, על כן, כי המדובר בערעור בזכות שהוגש כדין, ויש לדחות את טענת המבקשות בעניין זה.

המועד להגשת הערעור

7.השאלה הראשונה שבפני, היא מאיזה מועד יש למנות את מרוץ הימים בנסיבות המקרה. האפשרויות הן שתיים – מן ההחלטה בפסיקתא או מן ההחלטה בבקשת הביטול. לדידי, המועד הרלוונטי בנסיבות המקרה הוא מההחלטה בבקשת הביטול. אכן, תקנה 398א' לתקנות מאפשרת למעשה הארכת מועד סטטוטורית במקרה של בקשה לביטול החלטה. האינטרס של הצד שכנגד במצב כזה, על פיו לא יוגש ערעור על ההחלטה, אינו חזק שעה שהוא יודע כי מבקש הביטול אינו משלים עם ההחלטה שנתקבלה, אמת, לטענת המבקשות כלל לא דובר בבקשה שהוחלטה במעמד צד אחד, אולם עניין זה הוא חלק מן הטענות בערעור ולא אכריע בו. לצורך ההליך שבפני, די בקביעה כי עמדת המשיבה לפיה אין דין עמדה בכתב כהזמנה לדיון בעל-פה, מספיקה היא לעניין המועד הקבוע בתקנה 398א' וההליך שבפני. אשר על כן, יש למנות את המועד מיום המצאת ההחלטה בבקשת הביטול. השאלה השנייה שבפני, היא מהו מועד זה? לטענת המבקשות יום 9.5.04, בו נשלחה ההחלטה בפקסימיליה. לטענת המשיבה, יום 11.5.04 בו נתקבלה ההחלטה עם אישור המצאה. אכן, עולה מהמסמך עליו מסתמכות המבקשות כי ההחלטה שוגרה על ידי מזכירות בית המשפט קמא למשיבה ביום 9.5.04 אולם במשלוח זה לא הומצאה לכאורה כדין ההחלטה, שכן לא נמצא דף לוואי שהיה אמור להיות מצורף להחלטה בהישלחה בפקס. המצאה כדין של ההחלטה נעשתה יומיים אחר כך (11.5.04), במסירת עותק של פסק הדין לידי המשיבה. המשיבה מצרפת לתגובתה את אישור ההמצאה הנמצא בתיק בית המשפט והנושא את התאריך 11.5.04. בנסיבות אלו, מהו המועד הנכון להמצאה למשיבה? ההוראה הרלבנטית לענייננו מצויה בתקנה 497א' הקובעת כי בית המשפט רשאי להמציא כתב בי – דין בפקסימיליה לעורך דין המייצג בעל דין, ויראו אותו ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית לנמען ביום המשלוח בהתקיים שורה של תנאים ובהם כי השולח צירף דף לוואי - "דף משלוח בפקסימיליה" - עליו יצוינו, בין היתר, פרטי התיק. חסרונם של התנאים האמורים בהמצאה מיום 9.5.04 פוגע בתוקפה של ההמצאה למשיבה. זאת ועוד, המבקשות ידעו כי המשיבה אינה משלימה עם הפסיקתא שניתנה, שהרי המשיבה ביקשה תחילה את ביטול ההחלטה שניתנה במעמד צד אחד, ולאחר שנדחתה בקשתה הגישה ביום 10.6.04 בקשת רשות ערעור על החלטה זו אשר נמחקה לשם הגשת הערעור שבכותרת לפי תקנה 398א' לתקנות. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי נתגבשה למבקשות "חסינות", וממילא גם אם היה איחור בהגשת הערעור – ואיני סבור כך – הרי שיש מקום להאריך המועד. נחה דעתי, על כן, כי הערעור הוגש במועד.

תוכן הערעור

8.טעם נוסף אותו העלו המבקשות למחיקת הערעור על הסף הינו שערעורה של המשיבה אינו עומד בתנאי תקנה 398א' לתקנות. לטענתן, על הערעור להסתמך על ההחלטה נשוא בקשת הביטול בעוד שהוא מסתמך בנוסף גם על פסק הדין גופו ומכאן כי גם בהנחה שהערעור על עצם מתן הפסיקתא הוגש במועד, הרי לא כן לגבי חלק מן הערעור, הנסוב על פסק הדין עצמו. המשיבה בתגובתה טוענת כי הערעור אינו תוקף כלל את פסק הדין, והוא מתייחס לשתי טעויות שנפלו בפסיקתא בלבד. האחת , חיובה של המשיבה בריבית שלא לפי החוק הספציפי החל על החיוב המסוים שהוטל על המשיבה. והשנייה , חיובה של המשיבה בריבית על סכום שכבר שילמה בעבר, כאילו טרם שילמה אותו. לאחר עיון בערעורה של המשיבה, נחה דעתי כי הדין עם המשיבה. אין חולק כי ערעורה של המשיבה על אופן חישוב הריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 ולא לפי חוק דיני הרכישה לצורכי ציבור, תשכ"ד – 1964 נוגע במישרין לפסיקתא. המחלוקת היא בשאלה האם ערעורה של המשיבה לעניין אופן חישוב הריבית כפי שאושר בפסיקתא - ואשר המשיבה סוברת כי נפלה בו טעות - נוגע הוא לפסק הדין או לפסיקתא. איני מביע עמדה, כמובן, בשאלה אם אכן נפלה טעות באופן חישוב הריבית, באופן שלא הופחת מהסכום ששילמה המשיבה ריבית בעוד שלחיובה הכולל בגין פיצויי ההפקעה הוספה ריבית. אולם אם נפלה טעות שכזו מקורה בנסיבות המקרה לא בפסק הדין אלא בפסיקתא והדבר מחויב גם מכוח תכליתה של הפסיקתא בשיקוף הקביעות האופרטיביות של פסק הדין (ראו: ע"א 26/88 שמאי נ' בנק טפחות , פד"י מב (2) 837). הערעור אם כן, נוגע ומוסב עליה וממילא אין מקום למחוק אותו.

תום הלב

9.לבסוף, המבקשות פורשות טענות שונות ומגוונות הנוגעות לתום ליבה של המשיבה בשימוש בהליכי משפט בין הצדדים. המשיבה בתגובתה טוענת כי המבקשות עצמן אינן מוותרות על אף טענה שהועלתה אי פעם לפני בית המשפט. לדבריה, חוסר תום הלב הנו נחלתן של המבקשות. תחת אשר יודו בטעותן, שהובילה לטעותו של בית המשפט קמא, משקיעות הן כל מאמץ להשאיר הטעויות על כנן, בטענות מטענות שונות. כלל ידוע הוא כי הפעלת זכויות דיוניות על ידי בעלי דין צריך שתעשה בתום לב ובדרך מקובלת. יש לדרוש, כי בעלי דין לא יהיו זאבים זה לזה, אם כי אין לדרוש, שיהיו מלאכים זה לזה. יש לעמוד על כך כי יתנהגו זה כלפי זה כבני אדם הגונים וסבירים (ראו: רע"א 2919/01 דניאל אושרוביץ נגד יעל ליפה (פריד) (לא פורסם), דברי הנשיא ברק בבר"ע 305/80 רפאל שילה ו – 2 אח' נגד שלמה רצקובסקי, פד"י לה (3) 449). על פניו, נראה כי התנהלותם של ההליכים בין הצדדים רווים מתחים והאשמות הדדיות. מבלי להביע כל עמדה לגבי מי מהצדדים והתנהלותו – אין בטענות המבקשות, בנסיבות המקרה בכדי להביא למחיקת הערעור. אשר על כן, הבקשה למחיקת הערעור נדחית. אין צו להוצאות. אשר לבקשות הנוספות שבפני, אני מורה כי המבקשות תוכלנה להגיש ערעור שכנגד תוך 30 יום מעת ההמצאה. עם הגשתו או חלוף המועד, יקבע סדר הגשת הסיכומים ומועד הדיון בתיק.