ע"א 6198/09 יצחק ברדה נ. פקיד שומה חדרה

1.

הערעור שבכותרת מופנה נגד החלטה של בית המשפט המחוזי (שהוכתרה "פסק-דין"), שבה נדחתה בקשתו של המערער להארכת מועד להגשת ערעור על שומות מס לשנים 1996-1992. המשיב הגיש בקשה לסילוק הערעור על-הסף מחמת שלא ניתן להשיג על החלטת בית המשפט המחוזי אלא באמצעות בקשת רשות ערעור.

הדין עם המשיב.

2.

בית המשפט העליון חזר וקבע כי החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת הליך היא בבחינת "החלטה אחרת" (ראו למשל רע"א 3968/93 זפקו נ' פינקל (לא פורסם, 29.8.1993); רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ , פ"ד נט(3) 189 (2005); רע"א 8259/02 ארבל נ' ברק (לא פורסם, 10.12.2002)). בלשונו של כבוד השופט א' גרוניס:

הכלל הנוהג זה מכבר בדיני הערעור בהליכים אזרחיים הוא, כי סיווגה של החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך הינו 'החלטה אחרת', וכי על כן אופן ההשגה על החלטה כאמור הינו הגשת בקשת רשות ערעור. כך למשל, החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מהווה 'החלטה אחרת'. הטעם לכך נעוץ בהיותה של ההחלטה בבקשה להארכת מועד טפלה למחלוקת העיקרית. דחייתה של בקשה כאמור מביאה לכך, שההליך העיקרי כלל לא יובא בפני בית המשפט, וממילא לא יוכרע על ידו... אכן, יש הרואים בסיווג זה משום חריג למבחן הרגיל, שעניינו בשאלה האם ההחלטה השיפוטית מסיימת את בירור המחלוקת ו'סוגרת את התיק', ואף מעלים תהיות שונות בדבר נכונותו... כך או אחרת, במקרה דנא לא תקפו בעלי הדין את הכלל האמור, הנוהג בשיטתנו מזה שנים ארוכות, ואיני מוצא מקום להרהר בו מחדש (ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (טרם פורסם, 13.7.2008)).

על יסוד הלכה מושרשת זו קבעה כבוד הרשמת ש' ליבוביץ כי בעל דין החפץ להשיג על החלטה של בית משפט מחוזי הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על שומת מס הכנסה – נדרש להגיש בקשת רשות ערעור. וכך כתבה לעניין זה:

לפי ההלכה הקיימת, החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור היא 'החלטה אחרת' שהדרך לערער עליה היא באמצעות הגשת בקשת רשות לערער... יתכן כי סיווג החלטה הדוחה בקשה להארכת מועד כהחלטה אחרת היא בבחינת אנומליה עיונית אשר אינה עולה בקנה אחד עם ההבחנה המקובלת בין פסק דין להחלטה אחרת. גם אם כך הדבר, ואיני מביעה עמדה בעניין זה, ברי שהבקשה שלפני אינה המקום המתאים להרהר אחרי הלכה מושרשת זו (ע"א 2361/06 פייסל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.7.2006)).

3.

כיצד בכל זאת מסביר המערער את בחירתו לילך במקרה זה בדרך של ערעור בזכות? ובכן, לדבריו, בענייננו אמנם הוגשה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד להגשת הערעור על שומות המס, אולם בסופו של דבר בית המשפט המחוזי לא דן בבקשה להארכת מועד "ככזו", אלא דן בה "במסגרת הערעור, ולא כבקשה מקדמית". יצוין, כי המערער טען במסגרת הבקשה להארכת מועד כי מדובר באיחור של 9 ימים בלבד, ואילו המשיב מצדו גרס כי מדובר באיחור של שנה ומחצה. על רקע זה טוען המערער כי המחלוקת העיקרית בין הצדדים, בכל הנוגע לסוגיית המועדים, נסבה על השאלה מהו המועד שבו צריך היה להגיש את הערעור, ומחלוקת זו נתבררה במסגרת שמיעת הערעור. אכן, כך סבור המערער, שאלת המועד להגשת הערעור "הפכה מסוגיית סף לאחת הסוגיות שבמסגרת הערעור".

4.

בחנתי בעיון את טענות המערער אך לא שוכנעתי כי קמה לוֹ במקרה זה זכות ערעור. אמנם בית המשפט המחוזי שמע ראיות מטעם הצדדים בכל הנוגע למועד המצאת השומות למערער – שאלה בעלת חשיבות לצורך הכרעה בבקשה להארכת מועד – אולם אין בכך כדי לשנות מן העובדה שהסיבה לסיום ההליך בבית המשפט המחוזי הייתה דחיית בקשתו של המערער להארכת מועד. הדברים עולים באופן ברור מהחלטתו של בית המשפט המחוזי, ודי לעיין בדברים המפורשים בפתח ההחלטה: "המחלוקת נוגעת לבקשת המערער להאריך המועד להגשת הערעור על שומות מס... החלטה זו מתייחסת לבקשה להאריך המועד להגשת הערעור". למותר לציין כי בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה להארכת מועד על-בסיס השיקולים הנהוגים בבקשות מסוג זה, כלומר: היעדר "טעם מיוחד" וסיכויי הליך נמוכים.

5.

טענתו של המערער כי במהלך הדרך ניתנו על-ידי בית המשפט המחוזי החלטות דיוניות כאלה ואחרות, והוגשו ראיות וטיעונים בשאלות שהתעוררו בערעור לגופו, אין בהן כדי להעלות או להוריד ממהות ההחלטה נשוא הערעור ומתוכן ההכרעה, ויובהר כי בית המשפט המחוזי לא הכריע בערעור לגופו נוכח הגשתו באיחור ומשנקבע כי אין מקום להארכת המועד. כפי שצוין, הדיון בבקשה להארכת מועד הצריך בירור של מחלוקת בנוגע למועד המצאת השומות למערער, אך משהוכרעה המחלוקת הזו, נפל הפור והוחלט שלא להאריך את המועד להגשת הערעור; כך תם ההליך בבית המשפט המחוזי, ובזאת נקבע המסלול הנכון להשיג על ההחלטה, לאמור: בקשת רשות ערעור.

6.

אם כן, לפי מהות ההחלטה ופסיקתו המושרשת של בית משפט זה, החלטתו של בית המשפט המחוזי שדחתה את בקשת המערער להארכת מועד, היא בבחינת "החלטה אחרת". למותר לציין, והדברים ידועים, כי עצם העובדה שבית המשפט הכתיר את החלטתו כ"פסק-דין" אין בה כדי לשנות מסיווגו של ההליך ומדרך הערעור הנכונה עליו. עוד יובהר, כי צו הסיכומים שהוצא בבית משפט זה אין בו כדי להקנות זכות ערעור במקום שזו אינה קיימת לפי הדין, אם כי מקובלת עליי טענת המערער כי הבקשה שלפניי הוגשה בשלב מאוחר של ההליך (לאחר שהמערער כבר הגיש את סיכומיו). בנתון זה יש להתחשב בפסיקת ההוצאות. אשר על כן, חרף קבלת עמדתו של המשיב בעניין היעדר זכות ערעור במקרה זה, יישא כל צד בהוצאותיו בכל הנוגע לבקשה לסילוק על-הסף.

7.

לאור האמור לעיל אני מורה כדלקמן:

א.

ערעור בזכות המוגש במקום שבו נדרשת רשות ערעור – דינו להימחק. יובהר, כי לא ניתן לפי הוראות הדין להסב ערעור בזכות להליך של בקשת רשות ערעור (להבדיל מהמצב ההפוך – ראו תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

ב.

עם זאת, מוכן אני לראות בבקשה החלופית של המערער (סעיף 13 לתגובתו) משום בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור. המשיב יגיש תגובה לעניין זה תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו.

ג.

הדיון שנקבע בתיק זה – יבוטל.