ע"א 7623/13 עזבון המנוח עלי סעיד אבו ראס נ. מדינת ישראל - מנהל מיסוי מקר

הערעור שבכותרת נסב על החלטה של וועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, שליד בית המשפט המחוזי בנצרת. ההחלטה ניתנה ביום 12.9.2013, ובמסגרתה נדחתה בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת ערר על החלטתו של המשיב לדחות בקשה להארכת מועד להגשת השגה או בקשה לתיקון שומה (יצוין כי מדובר בשומה משנת 1993). כתוצאה מדחיית הבקשה להארכת מועד, נתקבלה בקשתו של המשיב לסלק על-הסף – וללא דיון לגופו – את הערר עצמו שהגישו המערערים.

המשיב הגיש בקשה לסילוק ההליך שבכותרת על-הסף, זאת מן הטעם שהמערערים לא היו רשאים להגיש ערעור בזכות על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אלא היה עליהם להגיש בקשת רשות ערעור . המערערים הגישו תגובה לבקשה זו, ובה טענו כי עומדת להם זכות ערעור. לחלופין ביקשו להמיר את הערעור בבקשת רשות ערעור, תוך מתן ארכה להגשת הליך זה (בקשת רשות ערעור).

הבקשה הועברה לטיפולי על רקע חילופי גברי בלשכת הרשמים.

דין הבקשה לסילוק על-הסף - להתקבל.

כאמור, בהחלטתה מיום 12.9.2013 – היא ההחלטה נשוא הערעור שבכותרת – דחתה וועדת הערר את בקשתם של המערערים להארכת מועד להגשת ערר על החלטה של המשיב (מיום 19.9.2011). בית המשפט העליון קבע פעמים רבות כי החלטה בבקשה להארכת מועד להגשת הליך נחשבת "החלטה אחרת", ועל כן יש להשיג על החלטה כזו בדרך של בקשת רשות ערעור (ראו למשל ע"א 7829/04 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק)

(13.7.2008); רע"א 10640/04 גיא המוביל באשדוד בע"מ נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(3) 189 (2005); רע"א 8259/02 ארבל נ' ברק (10.12.2002)). וגם אם יש הסוברים כי הכלל אינו מובן מאליו, הרי שהוא השתרש בפסיקה ולא שונה עד כה, וברי כי לא לי להרהר אחריו. יודגש, כי הכלל האמור הוחל אף במקרים שבהם בעל-דין חפץ להשיג על החלטה של בית משפט מחוזי הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על שומת מס (ראו למשל ע"א 2361/06 פייסל נ' מדינת ישראל (18.7.2006); ע"א 6198/09

ברדה נ' פקיד שומה חדרה (28.10.2010)).

יודגש, כי לא נעלם מעיני שבהחלטתה מיום 12.9.2013 קבעה ועדת הערר כי יש לדחות את הערר על-הסף, אולם סבורני כי אין בכך כדי לשנות בכל הנוגע לסיווג ההחלטה, שהרי סילוק הערר על-הסף בא כפועל יוצא של דחיית הבקשה להארכת מועד. ודוק: המערערים הגישו את הליך הערר באיחור ניכר בלי לבקש הארכת מועד, ובקשת הארכה הוגשה לאחר שהמשיב עתר לסילוק ההליך על-הסף. למעשה, לא היה קיום להליך הערר ללא הארכת מועד (ראו עניין ארבל הנ"ל), ואיני נכנס כאן לשאלה של מחיקה או דחייה.

התוצאה היא כי אין עומדת למערערים זכות ערעור על החלטתה של ועדת הערר מיום 12.9.2013, ועל כן הערעור שבכותרת הוגש שלא כדין.

כאמור, במסגרת תגובתם לבקשת הסילוק עתרו המערערים, לחלופין, להתיר להם לתקן את כתב הערעור באופן שיוּמר בבקשת רשות ערעור, וליתן להם ארכה להגשת בקשת רשות ערעור. אין בידי להיעתר לבקשה חלופית זו. ראשית יש לציין כי לפי תקנה 410א ל תקנות סדר הדין האזרחי , התשמ"ד-1984, ניתן להסב הליך של בקשת רשות ערעור שהוגש בטעות להליך של ערעור בזכות, אולם את הדרך ההפוכה (מערעור בזכות לערעור ברשות) ניתן לעשות רק באמצעות מתן ארכה להגשת בקשת רשות ערעור (ולא באמצעות תקנה 417) (ראו למשל ע"א 5260/11

בן עזר נ' א.בן עזר ובניו בע"מ (2.10.2011)). במקרה שלפניי, לא מצאתי ליתן ארכה כזו, ובהקשר זה אדגיש את הנקודות הבאות: ראשית , הליך הערעור הוגש לאחר חלוף המועד הקצוב בדין להגשת בקשת רשות ערעור. שנית , ההלכה באשר לסיווגה של החלטה בבקשה להארכת מועד היא ותיקה ומושרשת (ראו למשל עניין הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ

הנ"ל), וממילא המערערים יכולים היו להימנע מהטעות בעניין זה; ושלישית , לא מדובר באיחור ראשון מצדם של המערערים, ולמעשה הרושם הוא של צבר מחדלים דיוניים שהובילונו עד הלום. לא אחזור על כל שנאמר בהחלטתה של וועדת הערר בעניין זה, ודי שאציין כי בנסיבות העניין מצופים היו המערערים להקפיד באופן מיוחד על הגשת ההליך הנכון בזמן הנכון – זאת על רקע הסיבות שהובילו לסיום ההליך לפני ועדת הערר. משלא עשו כן – אין בידי להותיר על-כנו את הליך הערעור שהוגש לבית משפט זה, ואף לא להמירו בדיעבד בהליך של בקשת רשות ערעור.

אשר על כן, אני מורה בזאת על מחיקת הערעור. המערערים יישאו בהוצאות המשיב בסך של 3,000 ₪.