רע"א 6557/14 יוסף שחם נ. רו"ח יואב כפיר, נאמן לחברת אשבל

של בית המשפט של פירוק (להלן:

ההחלטה ). בגדר ההחלטה נמחק על הסף ערעור מטעם המבקשים על הכרעת המשיבים 1-2 (להלן: הנאמנים ) בתביעת חוב אשר הוגשה במסגרת הליכי הפירוק, וזאת מחמת איחור בהגשתו. התיקים הועברו לטיפולי על פי החלטתו של כבוד השופט י' דנציגר, וזאת לשם הכרעה בשאלת סיווגו הנכון של ההליך - ערעור בזכות או בקשת רשות ערעור. ההכרעה בסוגית הסיווג התעכבה, ועם הצדדים הסליחה.

מתגובות הצדדים אשר הוגשו בסוגיית הסיווג עולה, כי המבקשים סבורים שנתונה להם זכות ערעור על ההחלטה, ואילו המשיבים 1-4 טוענים כי לשם תקיפת ההחלטה דרושה למבקשים רשות ערעור. משיבים 5-9 הותירו את ההחלטה לשיקול דעת בית המשפט.

לאחר ששקלתי בדבר ועיינתי בטענות השונות אשר הועלו על ידי הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אופן ההשגה הנכון על ההחלטה הינו על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. אבהיר עתה את טעמיי לכך.

על פי פסיקתו המושרשת של בית משפט זה, בקשה להארכת מועד לנקיטת הליך ערעורי מהווה "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה - כאשר היא ניתנת על ידי שופט - הינו על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור. הטעם לכלל האמור נעוץ בהיותה של ההחלטה בסוגית הארכת המועד טפלה להליך העיקרי (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), עמ' 766-768 והאסמכתאות הנזכרות שם; ח' בן-נון וט' חבקין, הערעור האזרחי (מהדורה שלישית, 2012), עמ' 106). אף כי הועלו תהיות שונות ביחס להלכה זו - אשר נקבעה לפני שנים ארוכות - עומדת היא על מכונה ( ע"א 7829/04

הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' פאן אל-א סחר בינלאומי פ.א. בע"מ (בפירוק) (13.7.2008) (להלן: עניין פאן-אל ), פיסקה 13 והאסמכתאות הנזכרות שם); ע"א 7623/13 עזבון אבו ראס נ' מנהל מיסוי מקרקעין (28.9.2014)). ודוק: הכלל לפיו הכרעה בסוגית הארכת המועד נחשבת כ"החלטה אחרת" חל לא רק ביחס להחלטה הדוחה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, אלא גם במקרים בהם מוחק בית המשפט את הערעור מחמת האיחור בהגשתו (למשל, רע"א 8259/02 ארבל נ' ברק (10.12.2002); רע"א 2705/07

בר טל נ' ליכט (19.8.2007); רע"א 2279/09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' מאירסון (6.4.2009); בש"א 5106/12

יוסף נ' שושן (18.7.2012)).

לא נעלם מעיניי כי ההחלטה מושא דיוננו הינה הכרעה של בית המשפט של פירוק בערעור על החלטה של בעל תפקיד, וככזו נחשבת היא, לצרכי ערעור, כהחלטה אשר ניתנה על ידי ערכאה דיונית (עניין פאן-אל , פיסקה 14). עם זאת, איני סבור כי יש בכך כדי לשנות מן המסקנה לפיה מהווה היא "החלטה אחרת". ודוק: בעניין פאן אל נפסק כי החלטה של בית משפט של פירוק הדוחה ערעור על החלטה של בעל תפקיד שלא להאריך מועד להגשת תביעת חוב, מהווה "החלטה אחרת" הניתנת לתקיפה באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. זאת, חרף העובדה כי בית המשפט ציין ש"את החלטת בית המשפט שעל הפירוק בסוגית הארכת המועד יש להקביל להחלטה של ערכאה דיונית

הדוחה בקשה של בעל דין להאריך את המועד להגשת הליך ראשוני (להבדיל מערעורי)" ( שם . ההדגשה במקור). אף כי אין זהות מוחלטת בין המקרה אשר התעורר בעניין פאן אל לבין המקרה דנן, דומני כי קיים דמיון ממשי בין שני המקרים וכי אין בנמצא טעם מבורר שלא להחיל את ההלכה אשר נקבעה בעניין

פאן-אל אף בענייננו. השיקולים אשר הובילו למסקנה בעניין פאן-אל - ובהם, בין היתר, שיקולים של יעילות ושל ידידותיות למשתמש - יפים אף לענייננו (לפירוט מלוא השיקולים ראו עניין פאן-אל , פיסקה 15).

אשר על כן, ומשהגעתי לכלל מסקנה כי ההחלטה מושא ההליכים שבכותרת היא "החלטה אחרת" אשר ההשגה עליה הינה על דרך של בקשת רשות ערעור, מורה אני כי ע"א 6564/14 יימחק ואילו הטיפול ברע"א 6557/14 יימשך כסדרו.